קצת על הרבה – מוצ"ש שמות

אני זוכר את השלג של כיתה ח'. הוא היה מטורף. הוא החל בלילה, ובתוך שעות, הכול היה לבן. בבוקר גילינו שכמעט בלתי אפשרי ללכת בשלג. הוא היה בגובה חצי מטר. היינו יוצאים ומשחקים בשלג, אבל בתוך כמה שעות היינו רטובים וסחוטים, ממהרים לתנור בבית ולשוקו חם. זיכרונות של חורף. בחסות הקור, השלג נותר איתן במשך יום או יומיים מרגע שפסק לרדת, אך תמיד היה מדובר בסיפור של לילה, ואולי יום. אך לא יותר.

 קצת על פריז | קצת על הולנד | קצת על הטוב | קצת על הליכוד | הרבה על השלג | קצת על הגאווה בבית היהודי  |  קצת על המכללה  

קצת על פריז

ראשון

 הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ

פיגוע רודף פיגוע, היהודים ממשיכים להירדף. אני תוהה איך ראו היהודים את הדברים כשהביטו בפיגועים שכאן. האם יש דמיון ביו הקריאה שלהם אלינו לצאת מהשטחים, האם הבריחה שאני מצפה מהם לעשות, דומה לבריחה שהם דרשו מאיתנו? לא ולא. ישראל זו התחנה האחרונה. מכאן אין לאן לסגת, אין לאן לברוח. צרפת, מהי? ארץ זרה, מדינה של צרפתים, לא של יהודים. ואם עתה מגיעה עת המוסלמים שם, אז היא הגיעה. היהודים, זמנם לצאת מצרפת. הם צריכים לעלות הנה.

אבל מה הם ימצאו כאן? הם ימצאו כאן הנהגה מסוכסכת, הם ימצאו מדינה שקשה לגור בה, הם ימצאו מדינה שלא הגדירה את היעדים שלה, הם ימצאו מדינה שמפולגת על נושאים מהותיים. אני לא יודע מי יוביל את הממשלה הבאה, נתניהו או בנט, או אולי בוז'י וציפי, אבל דבר אחד אני יודע. מדינת ישראל, מדינת היהודים, מוכרחה לספק את האפשרות לעלייה ארצה – לבנות בכל מקום, לסלול כמה שיותר כבישים לכמה שיותר מקומות, להגביר את התחרות בארץ, לשפר את החינוך, או בקיצור – להפוך את ישראל למקום ששווה לחיות בו.

בעצם, למה צריך אנטישמיות כדי למשוך יהודים שיעלו ארצה?

 

עצרת זיכרון לנרצחים. למרות המחווה, מקומם של היהודים אחד. צילום אי-פי
עצרת זיכרון לנרצחים. למרות המחווה, מקומם של היהודים אחד. צילום אי-פי

קצת על הולנד

שני

וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן

במסגרת שמחה משפחתית של חבר, הגיעו קרובי משפחה מהולנד הרחוקה. המפגש היה משעשע, על מה יכולים ישראלי והולנדי לדבר? פוליטיקה. "המצב בישראל נורא מורכב", הוא הסביר במבוכה. "יש אנשים עם דעות מאוד מוצקות, וזה מאוד עצוב לראות את כל האנשים שנהרגים במזרח התיכון, אבל מצד שני – אם הייתי תחת מטר של טילים, אני כנראה הייתי מעדיף שהם ימותו ולא אני". היה מעניין לראות איך הוא מתפתל בכיסאו וזע באי-נוחות כשהוא מהלך בין הטיפות, ומוודא לא לומר משהו לא נכון. במקום זה, העדפתי להעמיד אותו במקום שיהיה לו יותר נוח.

"מה הבעיות של הולנד", שאלתי. "הרי מה שקורה כאן בארץ, אני יודע, אני מכיר. הכול סובב את הסכסוך. מעניין אותי לדעת מה מגיע לכותרות אצלכם". הוא נרגע מעט, נהנה מעמדת ההובלה. "אצלנו יש דיון נרחב על מערכת הבריאות. יש ויכוח אם להרחיב או לצמצם אותה. פשוט יש יותר ויותר זקנים שנכנסים למערכת הבריאות הממשלתית ויש פחות צעירים שנכנסים לשוק התעסוקה, כך שיש פחות מיסים שנכנסים ויותר צורך לשלם אותם".

נושא נוסף שנמצא על סדר היום ההולנדי הוא המהגרים. "זה נושא מאוד מורכב. לפני כמה שנים הגיעו הרבה מרוקאים להולנד. הדור השני והשלישי פשוט לא משתלבים. אין איתם שום אינטגרציה. אחוזי הפשיעה אצלם גבוהים בהרבה באופן ממוצע מאחוזי הפשיעה בקרב הולנדים ילידים. הם מרוויחים פחות כסף ומשתתפים הרבה פחות בשוק העבודה. הם מתלבטים בין שתי התרבויות שלהם – ההולנדית, החדשה שניסו לאמץ, והמרוקאית המסורתית שלהם מבית.

"יש הרבה הבדלים. מקומם של האבות בחברה המסורתית שלהם הרבה יותר חזק, האמא כמעט לא שווה דבר. אצלנו ההולנדים זה הפוך. הורים לא משמשים גורם סמכותי כה חזק, הנשים הרבה יותר חופשיות לעשות כרצונן. ההבדל הזה יוצר מתח פנימי אצלם והם מתלבטים לאן ללכת. אבל זה לא נראה טוב. יש לי חבר אחד, עמית לעבודה, שהוא מוסלמי. הוא רוצה פשוט להשתלב. אם כולם היו כמוהו – היינו מאוד מרוצים. הוא ממש דמות למופת להשתלבות, לאינטגרציה".

קצת על הטוב

שלישי

וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן

 

לו הייתי ציפור, כנפיים היו נפרשות מאליהן.

ואם הייתי כלב, זנבי היה מכשכש גם כן.

פה הכול יכול לקרות, בעולם של חשבונות.

עולם של דמיון, עולם של אורות.

לו היית טווס, נוצותיי היו נפרשות מאליהן,

ואם הייתי אריה, השאגה הייתה נקראת.

פה הכול יכול להיות, בעולם של אמונות.

עולם של חיזיון, עולם של אהבות.

ואם את היית את,

לא הייתי מצפה לכמעט,

המחשבה להיות חיה,

המחשבה לא הייתה מחשבה.

הדמיון לא היה עובד שעות

ולא הייתי רוצה להידמות.

לא לציפור, לא לכלב, לא לטווס ואפילו לא לאריה.

ואם תשאל כל אחד, מה אתה באמת רוצה.

הוא יאמר

לעוף, לנבוח, להתגאות או למלוך.

אם רק היית את.

אם רק היית את.

 

קצת על הליכוד

רביעי

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

השבוע השתתפתי בהצגת המועמדים של הליכוד, ממספר 30 ומעלה. שם אחר שם, מקום ריאלי אחרי מקום לא ריאלי, והנה אני מאבד את עצמי. מי מייצג אותי, מי אחראי להשמיע את הקול שלי? פייגלין, כפי שסיפרתי כאן בשבוע שעבר, הפך עצמו למלך ללא עם, אולי עם קבוצת תומכים, אך הרעיון שלו, הבשורה שלו, היה בה משהו אמיתי. היה בחזון של מנהיגות יהודית בשורה של ממש לעם ישראל, היה בה את המהפכניות הדרושה לעם ישראל ולמדינת ישראל. הדרך הזו הושלכה החוצה מהליכוד, במספר בעיטות.

הצגת המועמדים של הליכוד. חוטובלי לא במקום ריאלי, ולכן התחושה קשה
הצגת המועמדים של הליכוד. חוטובלי לא במקום ריאלי, ולכן התחושה קשה

לעומת זאת, הבית היהודי שנדמה כאלטרנטיבה עבור הליכוד בימים אלו, ואפילו פייגלין עצמו בתנועתו החדשה, נראים כמפלגה מגזרית (הסרטון של כיפה הוכיח זאת היטב, ובייחוד תשובתו של דני דיין "התייעצות עם רבנים…") או כמנהיג ללא עם. ובכל זאת, וועידת פתיחת הקמפיין של הליכוד גרמה לי להרגיש זר מעט. מיעוט של כיפות, מיעוט של מחשבה, מיעוט של נציגים שנראה שמה שחשוב להם חשוב לי. ובכל זאת, אני עדיין נמצא שם. למה?

"הם יתמודדו מול החמאס?", שואל הנואם במרכז הבמה. "מול חיזבאללה, מול איראן? הם יכנעו. הם לא יכנעו כי הם חלשים, אלא כי הם רוצים להיכנע. זו דרכו של השמאל כבר עשרים שנה – להיכנע". זהו ראש הממשלה, האיש בזכותו נכנסתי לליכוד, האיש שמנהיג את מדינת ישראל עם חזון שנכתב לפני עשרים שנה. לא תמיד הוא מקפיד על דבריו שלו, לפעמים הוא נופל, לפעמים הוא מועד, לפעמים הוא מעדיף את ההווה על פני העתיד. הוא לא מושלם, אבל אם יש מישהו בליכוד שמייצג אותי כיום, זהו בנימין נתניהו.

מלבד זאת, ההנחה שלי היא שלא משנה מה, הליכוד ימשיך להוביל ולהנהיג את מדינת ישראל – גם על פני הבית היהודי. הרי אין אפשרות שהליכוד יקבל את מנהיגותו של הבית היהודי על פניו. ביום שיקבל זאת, הוא יאבד את זכות קיומו. כך שגם אם זה קורה בקדנציה הזאת, או בבאה אחריה, השמאל ישלוט בממשלה ובלבד שלא הבית היהודי. גם בנט מבין זאת. לכן מה שנשאר הוא להישאר בליכוד ולעודד פוליטית את קידום הדברים החשובים באמת. ביטחון, התיישבות, חינוך, עלייה.

 

הרבה על השלג

חמישי

וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה:

שלג בישראל זה משהו שמאיים לבוא. הוא מאיים, אבל כמעט אף פעם לא מקיים. הוא אומר שהוא יבוא, אבל כשאתה כבר ערוך ומוכן, מצפה כבר שיגיע, הוא מבליח לרגע ובורח מהר. אתה אולי קם בבוקר למחזה מרהיב של לבן, אך מהר מאוד אתה מגלה שהוא לא נשאר. הוא בא ליום או שניים, ונמס בין רגע. כשהוא עוזב, הוא תמיד הופך לבוץ, ונותר רק בשולי ההרים. ולפעמים, כשאתה שומע בדיווחי מזג האוויר על בואו של השלג, אתה כבר מניף יד בזלזול, ואומר "שטויות, לא יהיה". דני רופ מבטיח, אבל הוא לא מבטיח לקיים.

אני זוכר את השלג של כיתה ח'. הוא היה מטורף. הוא החל בלילה, ובתוך שעות, הכול היה לבן. בבוקר גילינו שכמעט בלתי אפשרי ללכת בשלג. הוא היה בגובה חצי מטר. היינו יוצאים ומשחקים בשלג, אבל בתוך כמה שעות היינו רטובים וסחוטים, ממהרים לתנור בבית ולשוקו חם. זיכרונות של חורף. בחסות הקור, השלג נותר איתן במשך יום או יומיים מרגע שפסק לרדת, אך תמיד היה מדובר בסיפור של לילה, ואולי יום. אך לא יותר.

ואז הגיע השלג בשנה שעברה.

דיווחי מזג האוויר דיברו על סערה שהגיעה מרוסיה באהבה. השלג בא בגלים, עצים עפו, עשרות אלפים נותקו מחשמל. כששבתי הביתה מהגלות במרכז, כמעט שבוע אחרי שפסק השלג מלרדת, הוא היה בגובה של חצי מטר. מי שהיה בקריה דיווח על גובה של לא פחות ממטר. בעליות לירושלים היו רבים שנתקעו, השאירו את האוטו ויצאו ברגל בתקווה להגיע ליעד. סיפורי גבורה על חמלה, רעות ואחדות הופצו לרוב והמדינה כולה רעשה.

השנה המצב שלי קצת שונה. אין לי מקום משלי במרכז (עדיין), אין לי מקום להישאר בו שארגיש בו בנוח. מצד שני, המחשבה על היתקעות בבית במשך שבוע בחסות השלג נראתה מאיימת בפני עצמה. החלטתי לצאת ביום רביעי, יום תחילת הסערה. ביקשתי מחבר טוב להתנחל אצלו במשך ימי הסופה, והוא נענה ברצון.

"הכניסה לגוש עציון סגורה"; "פתיתי שלג החלו לרדת בקרית ארבע"; "כביש 1 סגור". אלו היו הדיווחים שהתעוררתי איתם בשעת בוקר. בין רגע, השאיפה שלי לצאת מארבע אמות הבית נגוזו. חזרתי לישון, במחשבה שאולי עדיף לי לנסוע דרומה ומשם לעשות את ציר עוקף ירושלים – ובלבד שאצא. האוטובוס לבאר שבע הכזיב, ולא הגיע.

דיווח אופייני לימי הסופה. צילומסך
דיווח אופייני לימי הסופה. צילומסך

"כביש 1 פתוח"; "כביש 60 סגור משילה עד לצומת תפוח"; כשהייתי בחוץ, הבנתי שלמרות הדיווחים, השלג עוד לא הגיע. ביקשתי לנסות פעם נוספת לצאת מקרית ארבע, הפעם לירושלים – ישירות אל הסופה. דקות ספורות לפני שהגעתי, קיוויתי שיהיה לי לאן להגיע. "כביש 1 נסגר לתנועה".

"התחנה המרכזית נסגרה"; "תנועת האוטובוסים של אגד נפסקה"; אלו שני דיווחים מטרידים למדי. בייחוד כשאתה מרחק חמש דקות מהתחנה המרכזית, ואתה יורד מהאוטובוס ורואה שמלבדך – פחות או יותר – אין מישהו שנכנס לתחנה. ובכל זאת, האורות של מקדונלדס, הקפיטריה הפתוחה שנפרשה לנגד עיניי, בישרו לי שיש פער בין דיווחי התקשורת ובין המציאות. אולי בכל זאת כביש 1 פתוח, אולי בכל זאת הוא ייפתח מחדש. ובכלל, אין שלג בשום מקום.

"כביש 1 נפתח לתנועה". הגעתי לרציף של הקו לגבעת שמואל, בתקווה שאולי בכל זאת. לך תדע. עמד שם אוטובוס, אך הנהג השתהה. הוא בדק עם סדרן הנסיעות שלו אם הוא יצא בכל זאת או לא. "יאללה, יוצאים", הוא בישר. ברגע שפנינו לעבר כביש 1 החל השלג לרדת. מטחים של שלג על רכבי. מהר מהר לבשו המדרכות לבן, וקיוויתי שהדיווח האחרון עוד קביל. אלא שהשלג הטריד את מנוחת המשטרה, וזו בחרה לסגור את הכביש. בום, תקועים.

"כביש 1 נסגר לתנועה". די, באמת? והנה, לפתע הבנתי את המשמעות של המילים האלו. התסריטים החלו לרוץ בראש – הכביש סגור, ואנחנו עומדים על סף היציאה מירושלים. ואם השלג יחמיר, הרי שלא תהיה דרך חזרה. ובכלל, אין דרך חזרה, אין לאן ללכת. בראש אתה מתחיל לחשוב על חברים שגרים בסמוך לכניסה לעיר, על אנשים שלא דיברת איתם למעלה משנה, והנה פתאום נזכרת? דווקא עכשיו? אם לא עכשיו אימתי? לפחות אני באוטובוס וחמים ונעים לי, ואני לא קופא כמו האנשים האלו שחוסמים את התנועה. הם בוודאי קופאים. אבל אין זמן לרחם עליהם, צריך שהם יפתחו את הכביש.

"כביש 1 סגור לתנועה בשני הכיוונים"; "שלג החל לרדת בירושלים"; "השלג החל להיערם בירושלים". עיניי ראו את השלג מפסיק ולא נערם, אך הדיווחים על סגירת הכביש ועל השלג המשיכו להגיע. חיכינו לרגע של תבונה של השוטר, אך זה לא הגיע. אנשים החלו להילחץ והנהג הציע לנו לרדת ולהפגין למען פתיחת הציר. מבטו נתקל דווקא בי, מסיבה לא ברורה.

הדקות נקפו, הלחץ עלה והדאגה איתה. חוסכים סוללה, מסתכלים החוצה ומתפללים לטוב. מתי ייפתח הציר, האם נוכל לחזור חזרה למלחה ולצאת באמצעות רכבת? האם נהיה תקועי השנה, כמו אלו של חורף 2014, רק שנה מאוחר יותר?

"הם יפתחו את הכביש עוד כמה דקות", אמר אחד החרדים שחזרו אל האוטובוס. חיכינו בדריכות ואכן כעבור כמה דקות הכביש נפתח, והתחלנו לנסוע. בשולי הדרך הלכו אנשים, מתקדמים בקור העז לאנשהו – ברגל. הנהג עצר והציע להם טרמפ, ושמישהו יעז לתת לו קנס על המעבר על החוק(מפאת החשש שיש איזה אידיוט שיחשוב להלשין, לא אכתוב כאן את השעה בה זה קרה).

שלג בקרית ארבע. צילום: אמא שלי.
שלג בקרית ארבע בהמשך הסופה. צילום: אמא שלי.

כפי שאתם רואים, היציאה מירושלים הייתה חלקה בסך הכול, אבל כמה נזק יכולה לגרום טראומה אחת. תחושה של חוסר אונים, של פחד, של אובדן שליטה, גרמה למדינה שלמה לרדת מהפסים ולנתק את עיר הבירה שלה – ובלבד שלא יחזרו המחזות משנה שעברה. בתור מי שהיה שם, די ברור שבכל פעם ששלג מתחיל לרדת, ההנחיה היא לסגור את הכביש.

אפשר ללמוד הרבה מצורת ההתנהגות הזו, לגבי טראומות. מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרים אמרו חז"ל. כשאדם נפגע, כשהוא מאבד שליטה, והוא רואה סיטואציה דומה קרובה להגיע, הוא בוחר לשמור על עצמו מכל משמר. הוא סוגר את הציר, ומסרב לתת לאנשים לעבור. אולי הם מנסים לעזור, אולי הם מנסים לשמר את אורח החיים הנורמלי, אולי הם מנסים אפילו לסייע לו. הוא יעדיף לסגור, ובלבד שלא יאבד שליטה.

 

 

קצת על הגאווה בבית היהודי

שישי

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ

ראשית כל, יש לומר מילה טובה לאתר 'כיפה' ולעורך חנן גרינווד. סרטוני השאלה הפתוחה הם עבודה עיתונאית שמקילה על הבוחרים להבין עבור מי הם מצביעים. אין סיסמאות של 'חשוך', 'פתוח', 'ליברל', ושאר שטויות. הבוחר ידע עבור מי הוא מצביע ביום שלישי ואילו דעות יש לו.

את המתמודדים המשתתפים בסרטון ניתן לפלח לכמה קבוצות. החרד"לים, שמזהים מיד את השאלה ועונים עליה כפי שצפוי מאדם דתי. ה'ליברלים', ששומעים את השאלה ומיד מזהים את המורכבות שבה, ומובכים מאוד. הם מגמגמים איזו תשובה מתפלספת שמדברת על הגדרות (לא) ועל זכויות (כן). ואז מגיע הרב אלי בן דהאן, עם התשובה הפשוטה והלא מתנצלת: "למדינה אין זכות להתערב". זהו. הכי קל, הכי פשוט, הכי טוב.

נ.ב אידיוט היועץ שאישר למתמודד שלו להשתתף בסרטון הזה.

קצת על המכללה

שביעי

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהֹוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ

ובכן, השבוע, אם להיות כן, לא הייתה מכללה. השלג המאכזב שכנע את כולנו שמוטב להישאר בבית ולא להגיע. בשבוע הבא נחזור אי"ה לדווח על קורות המכללה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s