אליש: מחשבות מהחמ"ל (בחירות לאגודת הסטודנטים בבר-אילן)

יש מילה בעברית שהפירוש שלה הוא ההפך מרומן?

הלא-רומן שלי עם פוליטיקה התחיל לפני תשע וחצי שנים. ההתנתקות, כנראה האירוע המדיני המשמעותי ביותר שקרה במהלך חיי, התרחשה כשאני הייתי עדיין צעירה מידי כדי לעכל אותה. צעירה מידי כדי להשתתף בה אינטלקטואלית או פיזית. הייתה השתתפות רגשית מסוימת, והרבה השתתפות וואנאבית. מזויפת. אני זוכרת ששרנו המון את שירת הסטיקר ואת זה היה ביתי. היינו עומדות על השולחנות בכיתה ושרות במרץ, נלחמנו כל-כך הרבה ששכחנו על מה, בשבילי זאת מלחמה, בשבילם זאת פרנסה. שרנו ושרנו עד שעייפנו והרגשנו שאנחנו תורמות למאבק.

אבל אפילו יותר מהשירים, ההתנתקות הייתה עבורי דיבורי פוליטיקה סביב שולחן השבת. אלו הצבעים של 2005 שלי. אנשים גדולים וחכמים ליד שולחן, מעבירים ביניהם את הסלט והשניצלים ומשחקים בפינג פונג מהיר של אמיתות. כמו בסרטים, הסתכלתי ימינה ושמאלה וימינה ושמאלה וניסיתי לעקוב אחרי המשחק. כמו אשת בקרה בשדה התעופה הקטן שלי, ניסיתי לדאוג שכל מטוסי הידע האלו ינחתו בשלום במקום הנכון ושלא תיווצרנה התנגשויות. בינתיים, תוך כדי עבודת בקרה והאזנה, שתקתי. לא היה לי משהו חכם להגיד. פוליטיקה הפכה עבורי למילה ארוכה ורעה שלעולם לא אצליח להבין, ולא משנה כמה אתאמץ.

במקביל התגבש אצלי מה שהפך להיות עקרון עליון עבורי- עקרון המורכבות. בטור הראשון שלי, לפני חצי שנה בדיוק, ציטטתי את הרב ליכטנשטיין: "ארבע שנים למדתי באוניברסיטת הארוורד. ואילו שאלתי אותי, מה למדתי שם? היית משיב: למדתי, שהעולם מורכב והאדם מורכב." הדברים הם הרי מורכבים, כי העולם הוא מורכב, ויצירתו של גדול היוצרים היא מורכבת מטבעה. הכי מורכבת שאפשר לתאר. האמת? בהנחה שיש אחת כזו, האמת נמצאת בנקודת המפגש של אלפי צירי אידאולוגיה ותיאוריה, ותמיד היא נמצאת היכנשהו באמצעם של אותם צירים. האמת היא מורכבת, אז איך אפשר לצפות ממני לבחור צד? אם אני רוצה להיות צודקת, איך אפשר לצפות ממני למצוא בדיוק את הנקודה? ועוד בפוליטיקה? לא יהיה.
כששמעתי לראשונה על מערכת הבחירות הבר-אילנית, לפני מה שמרגיש עכשיו כמו נצח, האינסטינקט הראשוני היה לברוח. לשחות כמה שיותר מהר בכיוון ההפוך, ולהשאיר את העיסוק הזה לחברים שלי. אם הם נדבקו בחיידק הפוליטי, לי הייתה אנטיביוטיקה.

הביטו בקו הזמן.
כמובן, הוא רק אשליה. הזמן הוא מרחב, לא קו.
אבל לצורך העניין, הביטו בקו הזמן.
צפו בו, זהו כיצד כל אירוע בו גורם ונגרם, נסו לאתר את תחילתו.
לא תצליחו, כמובן.
לכל עכשיו יש לפני.

זו כנראה הבעיה המרכזית, אם כי לא הברורה ביותר לעין, שתיתקלו בה בתור מצרפי מקרים.
לכן לפני לימודי התיאוריה והפרקטיקה, לפני הנוסחאות והסטטיסטיקות, לפני שאתם מתחילים לצרף מקרים, בואו נתחיל בתרגיל הפשוט ביותר.
הביטו שוב בקו הזמן.
מצאו את הנקודה הנכונה, הניחו עליה את האצבע ופשוט החליטו, "זו ההתחלה".

(מצרפי המקרים, יואב בלום)

למרות המורכבות, ולמרות הפוליטיקה, הגיעה נקודת זמן שבה הייתה צריכה פשוט להחליט. לרדת לכביש במקום להיצמד למדרכה. לצאת מהפוך המנחם של המורכבות. לשאול את עצמי במה אני מאמינה, ולענות, בלי להתחמק. למצוא את הנקודה הנכונה, להניח עליה את האצבע, ולהחליט- זה המקום. זו המטרה. זו הדרך.

לפעמים אני מתעוררת בבוקר ושואלת איך הגעתי לכאן. איך נכנסתי לכל הסיפור הזה. בבקרים האלו אני מזכירה לעצמי שזו הדרך. שעוד מעט השחר יעלה, ואור חדש ישטוף את הכול.

אתה מבין את גודל הדרמה? שאלתי חבר טוב שלי השבוע. יש כאן שתי קבוצות של אנשים, ושתיהן רוצות בדיוק, אבל ממש בדיוק, את אותו הדבר! בסוף היום שבו שתי הקבוצות יתנו את כל מה שיש להן, בסוף החודשים הארוכים והמתישים האלו שבהם שתי הקבוצות לא ראו שום דבר בעיניים חוץ מהניצחון, רק אחת מהן תזכה בו. הקבוצה השניה הולכת הביתה. באותם רגעים ממש, באותו מקום, קבוצה אחת תרגיש את אופוריית הניצחון עולה בה ומסחררת אותה ומציפה את היקום, תחשוב על כמה הכול היה שווה כדי להגיע לרגע הזה, והקבוצה השניה תישאר נטועה באדמה הקרה. תעצום עיניים ותראה מגדלים מתרסקים בעיני חבריה. תתחיל לחשב היכן טעתה, איפה הייתה הנקודה הקריטית שבה יכלה להתאמץ יותר. צריך מסך מפוצל לערב הזה, אמרתי לו. זו פשוט מציאות הזויה. הוא הסתכל עליי מחויך ואמר- כן, את יודעת… כמו בכל תחרות.

אבל אני מעולם לא חיבבתי תחרויות. אולי בגלל הדמיון המפותח שלי, בגלל המודעות המוגברת למסך המפוצל, בגלל אי הרצון להיות בצד האבל שלו, בגלל אי האמונה שאני יכולה להבטיח את הימצאותי בצד המאושר. בפעמים הבודדות שבהן כן התמודדתי בתחרות או בבחירות, זה היה כשהסטטיסטיקה הייתה מאיימת פחות. כשזה לא היה כל-כך קיצוני, כל-כך חד. כשהיה מקום ליותר מאדם אחד בפסגה. כשלא הייתי צריכה לנצח את כולם כולל כולם, אלא רק חלק מהאנשים. כשיכולתי למצוא מקום בחצי העליון של הסקאלה וזה היה מספיק כדי להצליח.

העולם מתחלק לכמה סוגים של אנשים. מרבית האנשים מאמינים שהם בני אדם ממוצעים, כפי שכתבתי כאן פעם. יש אנשים שמאמינים שהם טובים במה שהם טובים בו, ואולי אפילו מאוד טובים, אבל לא יותר. ויש את אותם אנשים שמאמינים שהם הכי טובים. שהם בוודאות טובים יותר ממי שהם יעמדו מולו. אלו האנשים שרצים לנשיאות ארצות הברית, שמוכנים לשים את כל כספם, את כל זמנם, את כל חייהם על האמונה הזו. שהם ינצחו. שהם טובים יותר מהצד השני. אלו האנשים שלא שמעו על המסך המפוצל שלי, ומבחינתם יש סיטואציה אחת. בסיטואציה הזו הם טובים יותר, ולכן הניצחון יהיה בסופו של יום שלהם.

אני, כאמור, לא הייתי מהאנשים האלו. אני חושבת יותר מידי כדי להיות אחת מהם. אבל פגשתי הרבה אנשים כאלו לאורך הקמפיין הזה. משני הצדדים, ולדבר איתם זו חוויה מרתקת. יש שם איזו החלטיות, איזו נחישות, איזו חדות בעיניים. האמת מאוד ברורה להם. מה יש לך, אלישבע, ברור שמנצחים! אין מצב שלא. די כבר עם הפוליטיקלי קורקט הזה, די עם החשיבה הזאת, תהיי מרוכזת שניה. אין אותם, יש אותנו. תהיי איתנו.

בעיניי זו עדיין דרמה עצומה ומופלאה. מהסוג שתכניות הריאליטי מנסות למכור לנו, רק שהפעם זה קורה באמת. והפעם המתמודדים הם אני והחברים שלי, והחברים הטובים שבצד השני. ואלפי הסטודנטים שאני לומדת איתם. הפעם זה באמת.

שיווק מעולם לא היה הצד החזק שלי. האדם הלא פוליטי שאני לא אוהב לשכנע אנשים לבחור בו, ואפילו לא באנשים שהוא בוחר בהם. לכן כשעברתי בבניין המעונות שלי ותליתי פלאיירים על לוחות מודעות אישיים, עברה בי צמרמורת של התנסות חדשה. התבוננתי בלוח השעם הקטן וראיתי שנים של חוויה סטודנטיאלית. סיכות מהדק, פינות של דפים שנשארו מאחור, קרעים ופצעים בתוך השעם. שנים של פלאיירים ומודעות עם אלף ואחת הודעות, מהם ששינו את הכול ומהם שלא שינו דבר. פלאייר הוא סך כל העיניים שהתבוננו בו, כפול סך המחשבות שהוא עורר בקרב המתבוננים, בחזקת כל המעשים שנבעו מן המחשבות האלו.

כשהנחתי את האצבע על נקודת האמת ובחרתי בה, בחרתי בעולם קטן. בחרתי את הקבוצה האידאולוגית שאני חוברת אליה, מסייעת לה, הופכת את הלילות לימים עבורה. עבורינו. את האמת שאני אלחם עבורה, ואבדוק פעם אחר פעם אם אני עושה את זה נכון. בחרתי את הצבעים של שנה ב' באוניברסיטה. בחרתי את הנסיונות שאעמוד בהם, ואת ההחלטות שאצטרך לקבל. בחרתי את החברויות, האהבות, השברונות, המכשולים, השעות הקטנות, ההתבגרות וההתגברות. את הסודות שאגלה על עצמי ועל החברים שלי ועל פוליטיקה ועל העולם.

כשהצטרפתי לשחר בקיץ, בלילה סתמי אחד בשדמות מחולה, בחרתי את הנתב שדרכו החיים שלי יזרמו. פתחתי שסתום אחד וסגרתי את האחרים. הוספתי חוליה לשרשרת הבראילנית הזאת, הוספתי חור בלוחות השעם, הוספתי שם פלאייר.

מחר בלילה מגיעה הדרמה לקיצה היחסי, והתעלומה תיפתר. המסך המפוצל, התנגשות האמיתות, תקופה אחת תסתיים ותקופה חדשה תתחיל. לא משנה מה. אני לא יודעת מה יחכה לי בצד השני. אבל אני יודעת שאני מתה, מתה לגלות.