קצת על הרבה – מוצ"ש ויגש

"אדוני ראש הממשלה, ערב טוב. תודה שהזמנת אותנו. בבחירות הקודמות רצת עם הסלוגן 'ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה'. ובכן, הממשלה האחרונה, זו שמסיימת את ימיה כעת, הייתה ממשלה חלשה, לא יציבה בלשון המעטה. הייתי רוצה לדעת, אם היה לך את הכוח שהיית רוצה, אם הליכוד היה זוכה לשלושים, לארבעים מנדטים, איך היית בוחר למשול, מה הדרך שאתה היית מתווה?". התשובה בפנים.

וגם: מסקנות מהקמפיין של תא שחר, מה השאיר את נפתלי בנט ער במוצאי השבת שעברה, מה הפתרון האולטימטיבי לבעיה הפלסטינית ואיפה נבטו שורשי העבדות העברית במצרים?

קצת על נתניהו | קצת על ההוביט | קצת על שחר  | קצת על הפתרון | קצת על הבית היהודי | קצת על המכללה | קצת על חירות

ראשון

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה

"אדוני ראש הממשלה, ערב טוב. תודה שהזמנת אותנו. בבחירות הקודמות רצת עם הסלוגן 'ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה'. ובכן, הממשלה האחרונה, זו שמסיימת את ימיה כעת, הייתה ממשלה חלשה, לא יציבה בלשון המעטה. הייתי רוצה לדעת, אם היה לך את הכוח שהיית רוצה, אם הליכוד היה זוכה לשלושים, לארבעים מנדטים, איך היית בוחר למשול, מה הדרך שאתה היית מתווה?".

נתניהו שאל אותנו: "על מי אתם סומכים שישמור על האינטרסים של ישראל, עליי או על ציפיבוז'?". הוא סקר את האיומים הביטחוניים על ישראל בפרספקטיבה רחבה של הדברים. מצפון ג'בהת אל-נוסרה, ממזרח דאעש, בדרום הג'יהאד, ובמערב? במערב חמאס. בנקודה זו, התפלאתי על דבריו. איך ייתכן שאחרי הקיץ האחרון הוא עדיין מנסה לשווק לנו את מר ביטחון, הרי החמאס עדיין חי ונושם, ובועט. "אני לא אאפשר לאף רקטה ליפול עלינו", הוא אמר. והוא המשיך וסיפר על הקיץ האחרון מזווית הראייה שלו. "חמאס ירה 4,500 רקטות לעבר ישראל. כמעט אף אחת מהן לא פגעה. אתם יודעים למה? אתם יודעים בזכות מי?", הוא שאל. "בזכות האיש ההוא, בזכות ההוא שהם אומרים עליו רק-לא-הוא". לא ידעתי שעמיר פרץ כל כך שנוא, אבל כמובן, ראש הממשלה המשיך לדבר. "להיות ראש ממשלה זה תפקיד עם הרבה מאוד אחריות. יש הרבה החלטות קשות לקבל, ואתם רוצים מישהו שידע לקבל את ההחלטות האלו. אני החלטתי להביא עוד כיפות ברזל(מצאתי הוכחה לדבריו כאן) כדי לשמור על האזרחים. מי יכול לקבל החלטות אלו? מי שרוצה לוותר על שטחים?".

"במזרח יש גם עוד גורם בעייתי". איראן. "איראן. אולי אתם לא זוכרים את זה, בוודאי הייתם קטנים מאוד אז, אבל אני עוסק בזה מהקדנציה הראשונה שלי. אתם יודעים למה אין לאיראן גרעין? אתם יודעים מי גרם לכך שאין לאיראן גרעין? בזכות ישראל", אמר והצביע על עצמו. "לא אני אומר את זה, הם אומרים את זה. יש משא ומתן ארוך וממושך עם המעצמות ואנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה מתן ומתן. בינתיים זה עובד, אבל ראש הממשלה צריך להיות מישהו שיודע להתמודד עם הלחצים האלו, עם הבעיות האלו. צריך שם מישהו שיודע איך להתמודד עם העולם ולנווט בתוכו תוך כדי שמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל".

מכאן, עבר נתניהו לשכונה המקומית. "יש לחצים בינלאומיים אדירים. מי ישמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל? הרי מה השמאל רוצה, הוא רוצה שניסוג לקווי 67', ואז הכול יבוא על מקומו בשלום. אבל ניסינו את זה. ניסינו את ב-2005(כאן הוא הזכיר בדרך אגב את התפטרותו מהממשלה כמי שהתנגד לתכנית, אבל – ובכן, צפו) בדיוק לפי הספר: נסיגה מוחלטת עד קווי 67', זה מה שהם רוצים לעשות ביהודה ושומרון".

הסכסוך, הסביר נתניהו, נובע ממקור אחד: הפלסטינים מסרבים להכיר במדינה יהודית. "ואלו רק המתונים בהם", הוא הדגיש. "כשסבא שלי הגיע ליפו בשנות העשרים, היה טבח. ב-1929 היה טבח. זה היה בגלל ההתנחלויות?" שאל. "הם הרי רוצים את פלסטים השלמה – את חיפה, את טבריה, את יפו, את צפת". שאלת מיליון הדולר בנוגע לנאום שתי המדינות של נתניהו(שלדעתי יצר את הצונאמי המדיני שמגיע כעת למחוזותינו) נענתה במהלך דבריו, אז הבנתי מדבריו כי רה״מ כי הוא תומך ברעיון האוטונומיה.

"אני רוצה להגיד לכם עוד דבר. עצם החיים עצמם חשובים מאיכות החיים. ללא החיים, אין איכות חיים. אבל, חשוב שתדעו מה עשינו כאן. אנחנו פועלים כדי לפתוח את השוק הישראלי למקומות חדשים. כרגע מרבית המסחר שלנו הוא עם אירופה, אבל זו יבשת חולה שעוברת תהליכים עצומים של איסלמיזציה. הם מלאים באנטי-ישראליות, ואנחנו צריכים להיפתח לאפיקים חדשים. השמאל ממשיך לעזור להם במקום להתנתק. זה דברים שלוקחים שנים, אבל אנחנו מתקדמים. כשהגעתי לסין, ראש הממשלה אמר לי 'אנחנו רוצים ללמוד מכם, אנחנו רוצים את הטכנולוגיה שלכם'. כשדיברתי עם ראש ממשלת הודו, הוא אמר לי 'אנחנו רוצים ללמוד מכן, אנחנו רוצים את הטכנולוגיה שלכם'. בחודש הבא ראש הממשלה היפני יגיע. הוא אמר לי שהוא רוצה ללמוד מאיתנו, הם רוצים את הטכנולוגיה שלנו".

עיניו בהקו כשהוא דיבר על הטכנולוגיה הישראלית ועל הפיתוח. "אני דאגתי להקים את מערך הסייבר, והייתי מוכן להשקיע בזה. אמרו לי שאני טועה, שזה בזבוז כסף. ישראל היא אחת משלושת מעצמות הסייבר בעולם. ואנחנו פועלים כדי להוריד את הסייבר לנגב. החברות הכי גדולות פונות אלינו ומבקשות לבוא. הם רוצים את הטכנולוגיה שלנו. יש משימה לאומית חשובה להפריח את השממה. יש כאן מישהו מבאר שבע?", שאל באופן שהזכיר מעט סטנדאפיסטים, "אתם רואים את השינוי שהעיר הזו עוברת, את הצמיחה? אנחנו מעבירים את צה"ל לדרום, וזו משימה לאומית מדרגה ראשונה".

נתניהו הסביר כי לפני הצעדים והרפורמות הכלכליות שהוביל כבר ב-96', ״מדינת ישראל הייתה כמו צפון קוריאה״. הוא שטח בפנינו את הרפורמות והצעדים הכלכליים שביצע לפתיחת השוק הישראלי. ״לפני שהייתי בשלטון, הייתם צריכים לעבור אצל בנק ישראל ולחתום על מט״ח לפני טיסה לחו״ל.  ב-2003, כשר אוצר, סיפר "נאלצתי לקצץ 25 מיליארד שקלים מתקציב המדינה. זה היה לא פשוט בכלל. היו הרבה החלטות קשות שהייתי צריך לקבל", אמר ושוב רמז לאופן קבלת ההחלטות אצל מתחריו. "אבל היה דבר אחד שסירבתי לקצץ בו ויהי מה. בסלילת כבישים. היה לי חשוב מאוד ליצור אפיקים לצמיחה גם במצב הקשה הזה".

המשימה, על פי נתניהו, היא לבטל את הפריפריה. "יש כאן מישהו בצפון? עברתם בצומת גולני בדרך הנה?", שאל, שוב בדרך סטנדאפיסטית משהו. "אז בטח ראיתם שזה מחלף. זו המטרה שלנו, לחבר את הפריפריה למרכז. במדינה קטנה כמו שלנו לא צריכה להיות פריפריה. אפשר לגור בקרית גת ולהיות בעבודה בתל אביב בתוך שעה. ככה אפשר להביא את הפריפריה למרכז ואת המרכז לפריפריה. זה המתכון לצמיחה."

הנושא הבוער ביותר, הוא כמובן הדיור. "הכול נובע מהחלטה שהתקבלה בממשלת אולמרט, החלטה איומה ונוראה, לא לבנות בין חדרה וגדרה בכלל ולא לתכנן(מזכיר את המצב כיום ביו"ש – ע.ל) מה שייצר בעיה כפולה. לא רק שאין היצע נבנה, גם אין תכנון. הבירוקרטיה הישראלית יוצרת מצב בו משלב התכנון עד לשלב הכניסה לדירה עוברות שבע שנים. במדינות מפותחות עם בירוקרטיה קשה זה אורך שנתיים. רק היום אנחנו מתחילים לסגור את הפער שנוצר. "ברגע שחזרתי לראשות הממשלה ביטלתי את התקנה הזאת", אמר.

לאחר שנתניהו סיים את דבריו, ניגשו כולם להצטלם איתו. לפני שהצטלמתי איתו, ניגשתי אליו ואמרתי לו כי יש למעלה ממיליון יהודים באוקראינה ובצרפת. "זה בסדר", הוא אמר לי. "הם יבואו". אני מסיים עם עלייה כי בין המטרות שנתניהו דיבר עליהן – את זו הוא לא הזכיר וזה, להערכתי, האתגר הגדול ביותר של הממשלה הבאה. יש מאות אלפי יהודים באירופה שסובלים מאנטישמיות גוברת. ישראל צריכה להיות הבית שלהם. זהו תפקידה ההיסטורי, בראש ובראשונה. לאפשר לעם היהודי להיות חופשי, בארצו. במדינה בה לצעירים לוקח 7 שנים לבנות בית, למהגרים חדשים אין מקום. במדינה בה יש חוסר בדיור, במדינה בה חלק ניכר מהשטחים הושם בהקפאת בנייה, אין מקום לקלוט עולים חדשים. זוהי חובתנו המוסרית. אני לא יודע כמה נתניהו עוסק במבחן הזה, אבל הוא הוא האדם המוכשר ביותר בפתיחת השווקים הישראליים במדינת ישראל. אם הוא יקבל את הכוח, הוא יוכל לפתוח גם את שוק הקרקעות. הוא רק צריך אומץ.

 

קצת על ההוביט

שני

כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר

הסרט השלישי של הסאגה הטולקינאית נפתח בנקודה בה נגמר הסרט הקודם. הדרקון עזב את הר הגמדים והלך אל עיר האגם על מנת לשרוף אותה על כל תושביה. לאחר שבארד, צאצא המלך האחרון איתו התמודד הדרקון הורג אותו, הוא מבקש לבנות את עיר האגם מחדש בדייל, העיר אותה עזבו בני האנוש לאחר שהדרקון שרף אותה. על מנת לפתח את העיר, מבקש בארד סיוע ממלך הגמדים, ת'ורין, אך זה מושפע מאוצרות העושר אליהן נחשף. במקביל, האורקים מתכננים מתקפה רבתי על האלפים, הגמדים ובני האנוש, במטרה להשתלט על ההר בו שוכנים הגמדים. הסרט רווי קרבות ומחזות מרהיבים, כשגם רומנטיקה שולבה בו, בעיקר בצידה המאכזב. ההוביט עצמו, בילבו, הדמות הראשית, הופך לדמות מתווכת במהלך הסרט כשהוא מנסה לתווך בין הכוחות שנמנים על הצד הטוב.

בתור אחד שאולמות הקולנוע הקודמים שהכיר היו רק גלובוס(בקניון מלחה ובבנייני האומה) ורב חן(תלפיות י-ם), הסינמה סיטי היה מהפכה משמעותית. הכיסאות היו מרווחים, יש מחזיק לכוס, יש מקום לעבור בו בין השורות בלי (בהכרח) לדרוך על הצופים בדרך החוצה, הסאונד מצוין וחווית הצפייה איכותית מאוד. מחירי הכרטיסים עלו, אך נראה לי שהם סבירים, אך מחיר האוכל(70 ₪ לפופקורן גדול ולשתי כוסות קולה) נשמע לי קצת מוגזם.

 

קצת על שחר

שלישי

וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ

"רק במערכת בחירות אתה לומד מי הם החברים האמיתיים שלך". זה משפט שנשאתי עם עצמי מאז ששמעתי אותו לראשונה, לפני שנתיים וחצי. זה היה עוד בימים בהם חשבתי להריץ קמפיין לראשות אגודת הסטודנטים, בשנה א'. הייתי צעיר אז, אבל יומרני להחריד. באופן אירוני, אחד המשפטים האחרים שזכורים לי מאותו איש, הוא כשאמרתי לו שאני לא מאמין בו, שאני חושב שהוא לא יוכל להרים את המהלך הזה. בסופו של דבר, לא הרצנו קמפיין ואני נשאתי את האכזבה מאז.

במערכת בחירות אתה אכן לומד הרבה על אנשים אחרים, על חברי אמת ועל אלו שלא, אבל יותר מכל – אתה לומד על עצמך. זו סביבה עם הרבה עליות ומורדות, משברים והצלחות, לפעמים אתה מאוהב בכל הצוות שלך ולפעמים אתה מגיע לנקודה בה אתה שוקל לנטוש את הספינה, רגע לפני שהיא קורסת. אתה צריך להתמודד עם צרכים תקציביים, לשים לב מה קורה עם האנשים שאיתם אתה עובד, אתה שם עין על מה קורה בצד היריב, וכל זה בו זמנית.

אתה מזמין אנשים שאתה לא מעריך להצטרף לצד שלך, ולו משום שיכול להיות שיש להם כוח אלקטורלי. ומנגד, אתה לא תמיד מצליח לשכנע אנשים שאתה מעריך להצטרף אליך, גם אם הכוח האלקטורלי שלהם הוא מועט. אתה עושה דברים שלא ידעת שתעשה ואתה תוכל להצדיק אותם בהינף יד ולהאמין בהם לחלוטין. ולפעמים, תביט במראה ולא תדע לזהות את השינויים והקמטים החדשים שצצו בכל הזמן שחלף, בזמן שהשקעת את עצמך בקמפיין ולא בעצמך.

אחד האנשים שאני מעריך ולא הצטרפו אלינו הגדיר את המקום שלי בתא שחר כ"ז'בוטינסקי של התא". במסגרת תפקיד זה, התוויתי את הדרך בה התנהל הקמפיין של תא שחר, גם ברמת האידיאולוגיה(וכן, בניגוד למה שרבים חושבים, החלוקה פה היא אידיאולוגית) וגם ברמת התדמית, או במילים אחרות: ברמה האסטרטגית. היו שמועות על כך שתא שחר שכר יועץ אסטרטגי של ממש.

במרוצת הקמפיין עלולים להחליק לא מעט. מופעלים הרבה לחצים, יש דד-ליינים, יש מטרות, יש יעדים. בתוך כל המעגל הזה, לפעמים שוכחים את עצמנו. לפעמים לוחצים בחזרה, לפעמים דוחקים את הדד-ליין, לפעמים משנים מטרות, לפעמים לא עומדים ביעדים. בתוך כל המעגל הזה, קצת מאבדים את עצמנו. אז רגע לפני שהקמפיין נגמר, אני רוצה לעצור ולחשוב על מה שלמדתי לאורך הדרך הזו.

הדבר הכי חשוב הוא האנשים שאיתך. הרבה פעמים הם יהיו מוכנים להקריב הכול בשביל המטרה המשותפת שלכם, אבל חשוב מאד לא לנצל את זה ובטח ובטח שלא לקחת את זה כמובן מאליו. בהתמודדות כזאת, היריב הופך לדמון. בתחרות בה יש רק מנצח אחד ורק מפסיד אחד, הניצחון הופך להיות חזות הכול. היריב, המתחרה, עלול להפוך לאויב של ממש. הקו בין תחרות הוגנת, ביקורת לגיטימית ואמונה בצדקת הדרך ובין סלידה של ממש, אד הומינם ופעולה רק מתוך התנגדות לצד האחר הוא דק. לפעמים צריך לתפוס את עצמך חזק כדי לא לעבור אותו.

אחד הדברים הקשים הוא האנשים שאתה אוהב ומעריך שפשוט בחרו אחרת ממך. הם אנשים שקולים, רציונליים, איכותיים, שפשוט לא מסכימים איתך. כשאתה מעורב רגשית בצורה כה עמוקה בקמפיין, קשה שלא להתאכזב מהם ברמה האישית, על אף שהשיקול שלהם יכול להיות מקצועי נטו. ולפעמים, כשהיריב עושה מעשה מלוכלך מאוד – ובמקרה שלנו הוא עשה זאת כמה וכמה פעמים – אתה נעמד במבחן מורכב. כשהצד השני מפר את החוקים או משנה אותם נגדך, האם כל הגבולות נפרצים, אם יש דברים שאתה מתיר לעצמך בשל המעשים שלו?

 

זו הייתה דרך ארוכה. ננצח או נפסיד, אנחנו ניקח איתנו הרבה מהמסע הזה. יהיו הרבה זיכרונות, יהיו הרבה חוויות, יהיו הרבה לקחים. מהמסע הזה, צריך לדעת מה לקחת ומה לאמץ. יש שיבחרו בעקבות זאת מעתה ועד עולם לא להתעסק בקמפיינים, יש כאלו שיבחרו ללכת רק עם האמת שלהם, יש כאלו שיבחרו תמיד ללכת עם הכוח. הבחירות שאנחנו עושים בקמפיין בחירות אומרות עלינו הרבה. הצד שאנחנו בוחרים בו, הדברים שאנחנו בוחרים להתייחס אליהם, הצורה בה אנחנו בוחרים לעשות את מה שאנחנו בוחרים לעשות. וכל הדברים כולם נובעים מהסיבה בגללה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

 

קצת על הפתרון

רביעי

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם

אז מה עושים עם הבעיה הפלסטינית? הסוגיה הונחה לפתחנו ביום מיוחד שדן בסוגיה הפלסטינית במכללה למדינאות. "אני בבעיה", פתחתי את הדיון. "עד לפני כמה חודשים האמנתי בפתרון סיפוח אזרוח. הפתרון אומר לספח את השטח ולדאוג גם למי שגר שם, לקחת עליהם אחריות". ההשפעה העיקרית עליי בזכות רעיון זה הייתה של ציפי חוטובלי, אצלה התמחיתי במשך שנתיים. "אבל לפני כמה חודשים הבנתי שיש בו בעיה. אחרי הפיגוע בהר נוף(אותו ביצעו תושבי מזרח ירושלים המסופחת) ראיתי שסיפוח כזה משמעותו לספח מפגעים פוטנציאליים".

אני מתנגד לשהות של צה"ל באיו"ש, משום שהצבא מתנוון בטיפול בהפרות סדר במקום להילחם כראוי. הנוכחות של הצבא במרכז הארץ, ולא על הגבול משחיתה אותו. עשרות פעמים ראיתי את החיילים עומדים בדרך שלי מהבית אל מערת המכפלה, את הפחד בעיניהם ואת הלחץ לסיים את המשמרת, ולא מעט פעמים את היחס שלהם אל הערבים. זוהי סיטואציה שמשחיתה את הנפש שלהם ועלולה להותיר צלקות. אך הפתרון אינו עזיבה או ויתור על השטח. אני איש ארץ ישראל השלמה.

הבעיה העיקרית שלנו עם הפתרון נובעת מהדבקות של השמאל בפתרון שתי המדינות. אנחנו מתקרבים והולכים לשם, בלית ברירה. מאז  ימי בגין עלינו על הרכבת לאוסלו, זו רכבת שהתחנה האחרונה שלה היא פתרון שתי המדינות. וככל שהזמן עובר, זה הולך ונעשה לקונצנזוס, הגם שיש בו את אלמנט חיסולה של מדינת ישראל.

כדי להפוך לגוי הגדול שאנחנו אמורים להיות, התודעה שלנו צריכה לעבור שינוי עצום. הזהות היהודית, החיבור לארץ, צדקת הדרך, כולם דברים שלכאורה פסו מן העולם – אך בלעדיהם, הציונות תסתיים במהרה. את זה אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו.

 

קצת על הבית היהודי

חמישי

כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ:

כל דתי מכיר את הבעיה של מוצאי שבת. אחרי שבת מלאה בהשלמת שעות שינה חסרות שהצטברו במהלך השבוע, הגוף לא עייף. כששוכבים על המיטה ומנסים להירדם, לא מצליחים. אפשר לספור את הדקות שנותרו עד לבוקר, אפשר לספור כבשים ואפשר לספור מתמודדים בפריימריז של הבית היהודי. אמש נפתלי בנט לא נרדם דווקא בגלל שספר את הדקות עד להכרעת תקומה.

יש הרבה אנשים שיתמודדו על מקום ברשימת הבית היהודי. בנט הצליח לפתוח את השורות ולעודד עוד ועוד אנשים לקחת את הצעד האמיץ ולטבול בקלחת הפוליטית דווקא דרך המפלגה שלו. מערבייה-ישראלית, דרך עסקנים ירושלמים ועד לחילונים שמאמינים כי האליטה הבאה אחרי האחוס"לים(אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים, ליברלים) היא דווקא הציונות הדתית. אותם אנשים השתכנעו כי בין נסיקת המנדטים הצפויה לבית היהודי והמקומות שיתפנו עם הפיצול מ'תקומה' יהיה להם הרבה מקום. אמש, שתיים וחצי אחר חצות, עבור רבים מהם – גם אם הם לא יודעים זאת – החלום נגדע.

קשה להיות גבר במפלגה של בנט. על כל חמישה מקומות, יש שריון של היו"ר. על כל ארבעה, יש שריון לאישה. כעת, מצטרפים גם השריונים של תקומה. התחרות קשה. ניסן סלומיאנסקי ידוע בבית היהודי מאז נקראה מפד"ל. אורי אורבך היה חוד החנית של 'הטובים לתקשורת'. המיזם המבורך של אבי וורצמן ללימוד יומי של פרקי התנ"ך, 929, עומד לתת לו הרבה חשיפה בימים הקרובים. למוטי יוגב יש בסיס תמיכה לא קטן במפלגה וכמובן גם הרב אלי בן דהן שוויתר על האפשרות לשריון מתקומה כדי לבקש את השריון מהמתפקדים . כולם ידועים, כולם מוכרים, כולם זוכים להתחלה פשוטה יותר.

באוויר תלויים אנשים טובים וראויים. בנט חולם להפוך את מפלגת המגזר למפלגה עממית, יש שיקראו לה הליכוד ב'. אחרי שבפעם הקודמת המליץ בנט בין השאר גם על יוני שטבון, כעת נראה כי הוא אינו לוקח סיכונים. לא עוד דתיים קרביים שעלולים להתהפך עליו במהלך הקדנציה, אלא חילונים מובהקים. רונן שובל, מייסד תנועת 'אם תרצו' ויוצא 'ישראל ביתנו' קיבל תמיכה גלויה מיו"ר המפלגה כמו גם דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר איתו היה מסוכסך בעבר, שזכה למסיבת עיתונאים משלו להכרזת ההתמודדות שלו.

אך כעת, רשימת החלומות של בנט נתונה בסכנה. לא לכל ארבעים ומשהו המתמודדים של הבית היהודי יהיה מקום. במקום שובל, אנט אסכרייה, ודיין, בנט עלול למצוא את עצמו שוב עם מפלגה מגזרית מובהקת. השריונים של תקומה עלולים להותיר אותו שוב עם רשימה שהוא יעדיף להסתיר – ממש כמו בקמפיין הקודם. במפלגה החרד"לית לא רצו לתת לבנט להגשים את החלום, אולי בגלל החלומות שלהם. אולי הם לא מאמינים שהעם עם אלי ישי ויוני שטבון, אולי הם מעדיפים את השטן שהם מכירים, אולי הבינו שגם אם מפלגתו של ישי תקבל את המנדט מהבוחר הם לא יזכו לקבל את אותם התפקידים בממשלה הבאה.

אם בנט שואף להיות ראש הממשלה אי פעם, אם הוא רוצה  לקחת את הבית היהודי ממפלגת מגזר, ממעמד לעם, הוא חייב להשתחרר מהמחויבות לאיחוד דתי עם תקומה. הוא חייב להשתחרר מהצורך להסתיר את הרשימה שלו במהלך הקמפיין, וזה בדיוק מה שהוא יצטרך ככל הנראה לעשות גם בקמפיין הזה.

הבקרים של יום ראשון תמיד קשים. זה לא רק תחילת השבוע, זה לא רק החזרה לשגרה, זה גם לילה נטול שינה. אתה מתעורר ומחשב מה קטן יותר, כמות הזמן שישנת או כמות המנדטים שהאיחוד עם תקומה תרם לבית היהודי, ומבין שכך או כך, יש עוד הרבה זמן עד שתוכל לחזור לחלום על מחר טוב יותר.

 

קצת על המכללה

שישי

וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם

לאורך הלימודים במכללה, עלו טענות כנגד התכנית על כך שהיא מייצגת השקפה אחת: לאומית-שמרנית-ליברלית. הדעות ברובן אותן דעות, הסטודנטים נוטים להסכים עם המרצים השונים והמגוונים שמגיעים. בתור ימני, קל להסכים עם התכנים הנלמדים, בייחוד כשמדברים על הבעיה הערבית-פלסטינית. השבוע, הפתיעו אותנו והביאו את ד"ר דני רוטשילד שיציג בפנינו את הפתרונות האפשריים לסכסוך. רוטשילד, אלוף במיל., עמד בראש הצוות הישראלי למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית לקראת הסכם אוסלו. בדעתו שלו, הפתרון האולטימטיבי הוא פתרון שתי המדינות. העולם, כך לדבריו, יקבל רק את זה כפתרון אפשרי וכל פתרון אחר אינו ריאלי במקרה הטוב וחלום באספמיה במקרה הרע.

כשהבנו שרוטשילד מתכוון לדבר בעד פתרון שתי המדינות, מרביתנו זענו בכיסא באי-נוחות. מהר מאוד החלה תכתובת וואטסאפ רבתי על תוכן דבריו, על הדובר עצמו ועל המציאות שהוא מציג. הייתי שותף מלא לתכתובת הזו, ולאחר מכן שוחחתי עם מעין על כך. "אני שמחה שהביאו מישהו כזה", היא אמרה. "סוף סוף מישהו שיעמת אותנו עם מחשבות אחרות. זה נותן הזדמנות לחדד את המחשבה". לא הסכמתי איתה. "אני מבין מה את אומרת", השבתי לה. "אבל אני חושב שהמטרה הזו לא הושגה. אני לא חושב שהקשבנו לו כמו שצריך".

במהלך ההרצאה הבנתי את זה, שההגעה שלו אלינו הייתה כמו עמידה בכיכר העיר מול המון של מתנגדים. לא הקשבנו לו, לא שמענו את תוכן דבריו. הדברים שלו חלפו לידינו, כשהוא דיבר על הצורך להיפרד מהפלסטינים. המציאות שהוא סיפר עליה, העולם שהוא הסביר שיבודד אותנו, עבר ליד האוזן. הוא דיבר, אנחנו שמענו. אני לא בטוח אם הקשבנו.

 

קצת על חירות

שביעי

לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם

יסודות העבדות העברית במצרים שורשם בהלאמת הרכוש ההמונית של יוסף עבור מלך מצרים. ללמדך שכשאתה עושה מעשה פסול אחד, אתה מכשיר אותו לפעול כנגדך ביום שאחרי.