בכל פעם שאני מתחילה לספר את הסיפור הזה, נדמה לי שצריך להתחיל אותו קצת יותר מוקדם. הוא מתחיל לפני עשור, אבל גם לפני שני עשורים, וגם לפני 29 שנה, וגם בשלהי המאה הקודמת. הוא מתחיל כל הזמן, בכל פעם שמתקיימת תפילה בבית הכנסת שלי, או ברית, או ארוחה קהילתית. הוא סיפור על מסורת, על אהבה, על המשכיות. הוא הסיפור שאינו נגמר.
1.
כשאמא שלי התחילה לצאת, היא כבר ידעה שאת הבית שלה היא רוצה לנטוע באדמת ארץ ישראל. אולי לא מיד, אולי לא עכשיו הרגע, אבל בעתיד הקרוב. היא ידעה שגם האיש שאיתו תקים את ביתה יצטרך לחלוק איתה את החלום הזה, ולכן קבעה את עניין העלייה כקריטריון כשהציעו להכיר לה בחורים. הוא רוצה לעלות לארץ? כן- כן, לא- לא. היו כמובן קריטריונים נוספים, אבל זה הקריטריון שגדלתי עליו.
אבא ואמא הכירו בחתונה של חברה משותפת, שרון אפשטיין, שהכירה את שניהם ממסגרות שונות של חוצניקים בארץ. לאמא עדיין יש את הפתק עם מספר הטלפון של אבא, צהוב וישן ורך. מידי פעם הם מספרים לנו על תקופת הדייטים שלהם, אבל לא יותר מידי, כדי שהקסם לא יאבד. בכל מקרה, אלו לא סיפורים שמספרים ככה סתם. הם התחתנו ביוני 1986, וכעבור שלוש שנים עלו ארצה בלב הולם עם תינוקת קטנה על הידיים. אחרי שנתיים-שלוש ברעננה, הם לקחו את שתי בנותיהן ועברו לגור בבית-שמש, בבית שאני גרה בו כבר 21 שנה.
2.
בזמנו לא הכרנו את המילה הזו, אבל היום כבר אפשר להגיד: גרנו בחור. כשהייתי בת 8 כבר ידעתי לקטר באופן קבוע שרק אנחנו גרים בשכונה המעפנה הזאת, ושכל החברות שלי גרות בשתי השכונות הסמוכות. רק אני צריכה ללכת כלכך הרבה ברגל כדי לבקר אותן, רק אני לא באמת אהיה חלק מהחבורה כי אני גרה רחוק, רק לי אין אפילו בית-כנסת נורמלי! התפללנו במקלט במעלה הרחוב, ובימים הנוראים התפללנו במתנ"ס. ההורים שלי בחרו לגור בעיר הזאת ובשכונה הזאת מתוך אידאל, אבל אני ראיתי את זה כעוד ביטוי למזל הנאחס שלי. תמיד הדברים האלו קורים רק לי.
לא היה בית-כנסת, אבל הייתה קהילה קטנה וחמה. הבנות בגילי היו מעטות, ובנים לא ממש היו. בגלל שאפילו בתוככי החור שלנו, לא גרנו ברחוב הנכון, מצאתי את עצמי בשוליים לפעמים. אבל את הקהילה אהבתי מאוד. את החברים של ההורים שלי, את בני הנוער שתמיד נצצו בעיני, את מסיבת החנוכה המסורתית, את המדורה בל"ג בעומר, את שוק הפורים הקבוע ואת הקידושים הצנועים בשבתות. זה היה מקלט, אבל הוא היה המקלט שלנו.
3.
לא ידעתי את זה, אבל את המבוגרים דווקא כן עניין המבנה שאנחנו מתפללים בו. לאורך העשור הראשון של חיי נעשונסיונות חוזרים ונשנים לאסוף את הסכום הנדרש לצורך בניית מבנה ראוי עבור הקהילה. אבא שלי היה בוועדת הבניה במשך שנים, גם כשהחלום בקושי נראה באופק. כילדה צעירה, הייתי די בטוחה שמה שאני רואה מגובה העיניים שלי הוא מה שקיים. בדיעבד, זה לא היה מדויק.
ואז מילטון, בן-הדוד של סבא שלי, הגיע לארץ לביקור. אמא שלי הכירה את מילטון בילדותה, ואך הגיוני היה שניפגש. הזמנו אותו לארוחת ערב אצלינו בבית, במחשבה שהוא בוודאי יזמין אותנו לארוחה קלה במלון בו שוהה, אבל הוא דווקא נענה בשמחה להזמנה וביקש את הכתובת שלנו. אמא נתנה את הכתובת בחיוך, נפרדה ממילטון לשלום, והבית נכנס להיסטריה.
מילטון היה רגיל לאיכות חיים גבוהה יותר מזו שלנו. הוא היה איש אמיד, ולא רצינו להזמין אותו לארוחת ערב שאינה לרמתו. אמא הכינה את הדג המיוחד שלה, קנינו מיץ עגבניות כי זה מה שאנשים כאלו אוהבים, והכרזנו נוהל פסח בבית. פסח כפול. פסח בחזקת פסח. הכול צריך היה להיות מושלם.
4.
בית הכנסת כבר נמצא בשלבי הקמה מתקדמים. בכל שבת אחרי התפילה הלכנו לראות את מה שנוסף במהלך השבוע. פעם היו אלו חלונות, פעם מרצפות, פעם צבע טרי על הקירות. לקראת סוף הבניה והשיפוצים, עלה על הקיר החיצוני שמו של בית הכנסת שלנו.
"בית הכנסת עץ חיים – על שם חיים הכהן ופייגא דבורה גוטסמן".
5.
כל זה היה לפני עשר שנים. חיים הכהן ופייגא דבורה הם סבא וסבתא רבא שלי. מילטון תרם את הסכום שאפשר לנו לבנות מבנה קבע, בית אמיתי עבור הקהילה שלנו. מבנה שחסין בפני השמש, הגשם, הרוחות. הוא אפשר לנו לגדול, לקלוט משפחות נוספות. הוא בנה תפאורה חזקה ויפה עבור דור חדש של ילדים, בני נוער, משפחות צעירות, הוא בנה מסגרת חזקה לחוויות שלהם. הוא בנה אולם שמחות שחובק תינוקות בני שמונה ימים ונערות בקבלן עול מצוות וחתנים בחופתם.
הוא בנה לנו בית.
*
השבת פתחו אצלנו את אירועי העשור למבנה הקבע של בית הכנסת, והיה באמת מרגש. מילטון נפטר לפני שבניית בית הכנסת הושלמה, אבל הייתה לו השפעה עצומה שאינה נגמרת על כל-כך הרבה אנשים. הוא העניק להם כל-כך הרבה. מלבד בית הכנסת שלנו, הוא תרם בית-מדרש בעלי והקים קרן שבונה ספריות בבתי-ספר ותיכונים. המחשבה על כל הילדים שילמדו לקרוא בספריות הללו, יוציאו את כל הספרים של ג'ינג'י אחד אחרי השני, ילמדו עוד ועוד עובדות על החיים שיקנו להם תחושת יציבות, ימצאו נחמה בין הספרים כששום דבר אחר לא הולך… היא לא פחות ממצמררת.
בחיים האלו, זה לצד זה, אנחנו פילים בחנויות חרסינה. לא במובן המזיק, אלא במובן הנוגע. המשפיע. פיל בחנות חרסינה בוודאות יותיר את רישומו בצאתו ממנה. אנחנו מעניקים זה לזה חוויות שונות, מזכרות שונות, מצמיחים ומאירים ושוברים והורסים וזה כל הזמן משתנה. לפעמים אנחנו מעניקים אמיתות כואבות, לפעמים הסתכלות חדשה, לפעמים כדור אופטלגין שמשנה את הכול. לפעמים אלו חרדות, תפיסות הרסניות, סדקים באמיתות ורעידות אדמה. אנחנו מעניקים תקווה ומרסקים אותה, נותנים אור ולפעמים מסתירים אותו. לפעמים זה לא עולה שקל. חוויות הן בחינם, ספקות הם בחינם, מילים הן בחינם, שמלה בהשאלה לאירוע חשוב היא בחינם. ההרגשה לא תסולא בפז. לפעמים אתה לעולם לא יודע מה חוללת, לטוב ולרע.
אני מאמינה שהמסלולים שלנו מפותלים, ושלפעמים המכות החזקות ביותר הן אלה שתצמחנה יותר מכל לטיפה. אבל זה לא נמצא אצלנו. בחנויות שאתם עוברים בהן במודע, כשאתם מתלבטים איזה רושם להותיר, כשאתם מתלבטים אם בכלל להטריח את עצמכם, כשזה עומד על קצות השפתיים והאצבעות והלב- תהיו טובים. תעניקו אור.
קצת על הרבה 