קצת על הרבה – מוצ"ש מקץ | חנוכה

"הגענו למו"מ עם מצרים לא מוכנים. הלהיטות להיכנס למו"מ האפילה על הכול. לא הכרנו את המצרים, לא עשינו מחקר. זה היה המו"מ הראשון של ישראל שהוליד הסכם. המשמעות של ההסכם היא שאין מלחמה". במילים האלו פתח ד"ר שרון את הרצאתו השבוע במכללה. שרון היה יועץ רה"מ מנחם בגין לענייני ערבים בזמן המגעים עם מצרים.

וגם: מי הביא עלינו את הצונאמי המדיני, מחשבות על הדלקת נרות, מה וואי-נט מנסה לספר לנו והמשך הסיפור של יהודה ושל הזקן ותהייה לגבי הפוליטיקאים לעתיד שלנו.

קצת על ירושלים | קצת על השלום | קצת על חנוכה | קצת על העוני | קצת על מנהיגות | קצת על הזקן | קצת על נקודת האל-חזור

קצת על ירושלים

ראשון

יִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה

אחרי חמש שנים, הצונאמי המדיני הגיע. הפרלמנט האירופי החליט להכיר במדינה פלסטינית, זאת אחרי שהפרלמנט השוודי, הבריטי והצרפתי כבר נקטו בצעדים דומים. לכל אלו מצטרפת החלטת הפרלמנט להסיר את ארגון החמאס מרשימת ארגוני הטרור, באמתלות משפטיות טכניות שונות ומשונות. עד כה תגובות ישראל היו נרפות וכללו את המסר המסביר כי "צעדים חד-צדדיים לא יקדמו את השלום" מחד, ומנגד "זוהי מדיניות אנטי-ישראלית", עם רמיזה קלה לשמץ של אנטישמיות.

כדי להבין איך עוצרים את הסחף, אולי כדאי לחזור למקור הזרם והטפטוף. כן, אפשר ללכת אחורה עשרים ואחת שנים ולהאשים את הסכמי אוסלו. אפשר ללכת אחורה עד לועידת מדריד ולטעון ששמיר הכשיר את השרץ שנקרא פת"ח. אפשר להאשים את בגין, שהסכים לדון עם המצרים על הסוגיה הפלסטינית במסגרת הסכם השלום. אך קו השבר אירע לפני חמש שנים, בנאום בר אילן.

"אמרתי בוואשינגטון לנשיא אובמה שאם נסכים על המהות, הטרמינולוגיה לא תהיה בעיה. והנה המהות שאותה אני אומר כאן בקול צלול וברור: אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית".

או במילים אחרות, תשובתו של נתניהו לשאלת הבעיה הערבית בארץ ישראל, האם תקום מדינה פלסטינית, היא: "כן, אבל". לא מדובר בסוג התשובות המליציות של גורי אלפי ב'מצב האומה', אלא במענה חיובי לבעיה בכללותה. המהות היא "הקמת מדינה פלסטינית.. לצד המדינה היהודית". פירוז של המדינה הערבית? ובכן, תראו איך העולם מתייחס לטענה הזאת כשזה מגיע לעזה. הוא מתעלם. זה לא משנה אם אבו-מאזן מאמין או לא מאמין באפשרות שלו להשיג מדינה. זה לא משנה אם בנט יקרא לזה אוטונומיה , זה לא משנה אם המדינה הזו תהיה מפורזת או לא. העולם שמע: "כן", בלי "אבל". זה נכון, ואין צד שני.

התגובות הישראליות – מלבני והרצוג ועד נתניהו ובנט להחלטת האיחוד האירופי להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור מתעלמות משורש הבעיה: ממשלת ישראל היא זו שהכשירה את השרץ. כולם ידעו שישראל מדברת עם חמאס בקיץ האחרון, כולם ידעו ושתקו. אף אחד לא פצה פה, איש לא הפך שולחנות. אז עכשיו כל מה שנותר לנו לומר זה 'אנטישמיות, אנטישמיות'. כיוון שכולם ישבו סביב שולחן הממשלה בזמן שישראל נשאה ונתנה עם חמאס, כל מה שנותר לנו הוא להאשים את האירופאים בשנאת ישראל.

הסכסוך הציוני-פלסטיני הוא בין שתי תנועות לאומיות. אחת פעלה על מנת לכונן בארץ הזו מדינה יהודית והשנייה פועלת על מנת להשמיד את המדינה היהודית. זו הסיבה שפעם אחר פעם הפלסטינים מגיעים אל הבאר ומסרבים לשתות ממנה. אמנם מאז וועדת חרטום השתנה רק לאו אחד מבי

ן השלושה (לא להכרה בישראל, לא לשלום עם ישראל, לא למו"מ עם ישראל), אך במסגרת המשא ומתן אין התקדמות מהותית עם השניים האחרים. אין הכרה של ממש בישראל וכמובן שאין שלום איתה.

זהו, שאי אפשר לקרוא לזה איך שאתם רוצים. מתישהו, משחק ההאשמות, הבליים גיים, יגיע לגיים אובר. אם הסחף האירופי ימשיך ויגאה, אם השטף רק ילך ויגבר,  מה לנו כי נלין על האירופאים? אם אנחנו בעצמנו מקבלים את זכותם של הפלסטינים כשווים על הארץ הזו, מה הם יגידו?

 

קצת על השלום

שני

וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה

"הגענו למו"מ עם מצרים לא מוכנים. הלהיטות להיכנס למו"מ האפילה על הכול. לא הכרנו את המצרים, לא עשינו מחקר. זה היה המו"מ הראשון של ישראל שהוליד הסכם. המשמעות של ההסכם היא שאין מלחמה". במילים האלו פתח ד"ר שרון את הרצאתו השבוע במכללה. שרון היה יועץ רה"מ מנחם בגין לענייני ערבים בזמן המגעים עם מצרים.

שרון הכיר את בגין עוד לפני שזה נעשה ראש ממשלה, ואחד המרצים שלו(הוא ביקש לשמור על שמו בעילום שם) סיפר לו כי קיבל מידע אמין על כך שהמצרים רוצים להגיע להסכם שלום – והם מוכנים להתפשר על סיני. אחרי מלחמת יום-כיפור, הבין סאדאת כי את סיני הוא לא יצליח להשיג באמצעי לוחמה וקיבל החלטה טקטית לקבל את חצי האי באמצעות שיחות עם ישראל. "סאדאת מתכנן יום-כיפור פוליטי", אמר לו המקור. הוא מוכן לשלם את חצי האי סיני בתמורה לשלום.

רון פנה אל לשכת רה"מ ונפגש עם בגין, לו הסביר את הכול. "בגין דיבר איתי על ארץ ישראל השלמה, על חשיבות ההיסטוריה ועל זכותנו, אבל כשהגיע לנקודה הוא היה מאוד נלהב להגיע לשלום עם המצרים", תיאר שרון את הפגישה שלו עם ראש הממשלה דאז. בגין שאל אותו לעצתו, ושרון הציע לו שיקדים את מתקפת השלום של סאדאת ויזמין הוא את סאדאת להתחיל בשיחות כשהוא ימסגר את התנאים. כמו כן, הוא הציע שהדבר ייעשה בתאריך סמלי – העשירי באוקטובר, סמוך ליום כיפור. "זמן קצר לאחר מכן, בגין חטף את התקף הלב הראשון שלו, ומשם איבד את המושכות. באותה שיחה מונה שרון ליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.

"נסעתי באוטו והקשבתי לרדיו קהיר, היה נאום של סאדאת. הוא דיבר על עליית התפוקה של הבצלים ואז עבר לדבר על הרצון שלו להגיע להסכם עם ישראל". סאדאת הקדים את בגין ובגין אמר מיד כן, להכול. משה דיין, שר החוץ דאז, השתלט מייד על המרחב. "אצל דיין הייתה שיטת פעולה אחת. או שהוא עושה את הדברים או שהדברים פשוט לא יקרו". דיין הבטיח למצרים בשיחות סגורות כי הם יקבלו את כל חצי האי, בקו הדמיוני שיצרו הבריטים מרפיח ועד סואץ.

"זה לא היה משא ומתן", אומר שרון בכאב. "זה היה מתן ומתן". כשסאדאת הגיע לכנסת, הייתה בעיה. "לא יכולנו למצוא מתרגם סימולטני אחד. מישהו שיתרגם מיידית את דברי סאדאת, ובסופו של דבר העוזר שלי התנדב להיות המתרגם. על כל ארבעה משפטים של סאדאת, הוא תירגם אחד. הוא לא עשה עבודה טובה במיוחד ובגין הבין את הנאום מאוד שונה ממה שהיה בפועל. למשל, סאדאת מעולם לא השתמש במילה 'אויב', אלא יריב. אך העוזר שלי, ערבי, לא הכיר את המילה ותמיד אמר 'אויב'. בגין הזיע מכעס על התחושה שהוא מקבל שטיפה בתוך הבית שלו. המצרים, לעומת זאת, הכינו את הנאום של סאדאת מתורגם לאנגלית מראש וחילקו לכתבים. אנחנו לא היינו מוכנים בשום רמה למה שקרה".

בשלב מסוים בשיחה, שרון עצר מהסיפור ההיסטורי ועבר לתאר את הטכניקות הרצויות במו"מ. במזרח התיכון, חשוב מאוד לדעת שמי שמדבר ראשון, הוא זה שמפסיד. הראשון הוא זה שקובע את קווי הגבול, והשני, שמדבר אחריו – יכול תמיד להתנער מדברי הראשון או לחילופין לנצל אותם כנגד היריב. "אמרתי לבגין שלא משנה מה, אסור לו לדבר ראשון". מאוחר יותר שרון יספר לנו כי בגין תמיד נפל בפח המצרי ותמיד נענה לדבר ראשון. אולי זה נבע מגינוני כבוד, אולי הייתה זו הפולניות שלו, אך כפי שתיאר שרון – בגין הפסיד בכל נקודה, בין השאר משום שהסכים לדבר ראשון.

הכלל השני שהגדיר שרון הוא שבמשא ומתן משקרים. "על מילים לא משלמים כסף", הסביר שרון. אם צריך לדחוף עזים למו"מ, אז דוחפים. מנגד, חייבים להבהיר ששום דבר לא פתוח למשא ומתן. הכלל הרביעי הוא שאתה חייב להיות מוכן לקום וללכת.

"כשהחלו המגעים, בגין פתח את הדברים לבקשת המצרים ואמר שהוא מוכן לוותר על כל סיני. הדבר השני שאמר הוא שהכול פתוח למשא ומתן". במילים האלו, מנחם בגין קבע את המשא ומתן. "על מה יש עוד לדון, אם קבעת את סוף הדיון בהתחלה? על מה אתה נושא ונותן? מה אתה מקבל מזה?", שאל שרון. סאדאת המשיך ודיבר על הפלסטינים, על השטחים, על עזה. בגין לא הבין איך זה קשור, אך בפועל, בימים אלו הוא קבע את יסודות הרעיון הפלסטיני. "במו"מ זה כמו שוק. אתה צריך לבדוק אם יש למוכר את הסחורה שאתה רוצה במחסן. אין לערבים שלום במחסנים, אבל אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר עבור השלום".

הסכם השלום נחתם, והיה כאמור הראשון להסכמים בין ישראל ובין מדינות ערב. שרון המשיך ותקף את הסכם השלום עם ירדן. "המו"מ היה הרבה יותר פשוט, האינטרסים היה דומים והמו"מ היה מיותר. נתנו את נהריים, שם הייתה התיישבות יהודית במשך אלפיים שנים, נתנו מים, נתנו את הר הבית, קיבלנו שלום – שכבר היה".

לאחר השיחה הלכתי ושאלתי אותו על המו"מ כיום, על הקפאת הבנייה בהתנחלויות, על שחרורי המחבלים. "אם בעצם המטרה היא למשוך את המו"מ במשך עשרות שנים ולא למהר לקבוע אותו עכשיו, האם זה נכון יותר, כי לא נעשים צעדים בלתי הפיכים?". הוא השיב שמדובר בהמשך אותה הגישה בדיוק. "אין להם שלום במחסנים, אנחנו נותנים להם הכול רק כדי לדבר איתם ולא יוצא לנו מזה שום דבר, אנחנו רק מוותרים ומוותרים כל הזמן".

קצת על חנוכה

שלישי

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ

אנחנו חיים בעולם מערבי, אי אפשר להתעלם מזה. המחשב שאני כותב בו הוא בעל שם אנגלי, התרבות שבה הוא נוצר שואפת להפוך את העולם לכפר גלובלי קטן. כך גם האינטרנט באמצעותו אני מעלה את הטור, כך גם הפייסבוק שבו אשתף את הקישור שאליו תוכלו להיכנס ולקרוא אותו. האותיות האלו שאתם קוראים היו במקור ארמיות, ולפני זה הן היו פיניקיות. ההשפעות החיצוניות סובבות אותנו כל הזמן.

הייתה זו מלחמת השחרור בימים ההם, בזמן הזה. אחרי שהמקבים ניצחו את היוונים, זכה בית חשמונאי לעצמאות שנמשכה מאות שנים אחרי, אך עדיין זוכרים את נס פך השמן. הסיפור מתמקד בבקבוק קטן שהייתה בו כמות שלא הייתה אמורה להאיר את המנורה במשך יום אחד, אך השמן הספיק לשמונה ימים. דווקא זה נראה לי ה-סיפור של חנוכה. אי אפשר להתעלם מכל מה שקורה מסביב, אבל השמן שלנו צריך לדעת להאיר מעליהן. גם בזמנים קשים, גם כשנראה שאיבדנו את הדרך, עדיין יש מעלינו אור קטן שמאיר בדרכנו, מאיר את דרכנו.

כשאתם מדליקים נרות, ואם לא – אז תדליקו ותזרמו עם המתודה – תעצרו ותחשבו. מהם חמשת, ששת, שבעת או שמונת הנרות לאורם אתם הולכים. מה הוא השמן שמניע את המנועים שלכם, מה משמן את הברגים שלכם, מהם הדברים שמעוררים בכם את התשוקה להמשיך ולהאיר את האור המיוחד שלכם.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על תחושת החמצה. ובכן, החל ממחר(ראשון) יתחיל פרוייקט 929 להיכנס לתוקף. מיזם זה נוצר בחסות סגן שר החינוך, אבי וורצמן ומטרתו להפיץ את לימודי התנ"ך בקרב תלמידי ישראל. אני מקבל על עצמי ללמוד פרק תנ"ך אחד ביום ולמלא את החלל. איזה נר אתם מדליקים?

קצת על העוני

רביעי

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם

יום שלישי בבוקר, הפלאפון רוטט קלות. התראה סלולרית על חדשות. YNET: בתחתית המערב: מיליון ו-600 אלף ישראלים חיים בעוני. בישראל חיים כידוע כמעט שמונה מיליון כך שמדובר באחוז נכבד בהחלט, והנתונים אכן מדאיגים, אך יש בעייה קטנה. כשמביטים בגרפים, המציאות נראית מעט טובה יותר, או במילים של עומרי אפרים, כתב ידיעות: "שיעור המשפחות החיות בעוני ירד מ-19.4% ב-2012 ל-18.6% ב-2013. שיעור הילדים העניים ירד מ-33.7% ב-2012 ל-30.8% ב-2013. במספרים זה נראה כך: ב-2013 חיו בעוני 432,600 משפחות, 1,658,200 נפשות, מהן 756,900 ילדים, זאת בהשוואה ל-439,500 משפחות, 1,754,700 נפשות ו-817,200 ילדים ב-2012."

יום רביעי, הסיפור חוזר על עצמו. הפעם דו"ח מרכז טאוב בכותרות. האמת, פה לא הצלחתי למצוא גרף שישקף מציאות אחרות, 80% מהמשפחות הישראליות מושכות יותר כסף משהן מכניסות. הכותרת מדאיגה, וקל להזדהות איתה, כי אם רובנו מוציאים יותר משאנחנו מושכים אז אנחנו בחברה טובה. או במילים אחרות, 80% מאיתנו לא יודעים לחשב את סדרי העדיפויות שלנו ולנסות לרכוש יותר ממה שיש לנו. ועדיין, איכשהו כולנו חיים עם זה די בסדר.

יום חמישי בבוקר ואני כבר מזהה דפוס. אין דו"ח, אין נתונים, רק סנטימנטים. שורדים בזכות סבתא, בן 36 חזר לאמו, צעקה הכותרת. מעכשיו מדובר על סיפורים נוגים ונוגעים על אנשים שקשה להם והם לא מצליחים לחסוך כסף, אבל הם לא מצליחים. אם הנתונים על העוני לא עובדים, אם אנשים לא מצליחים לחסוך בגלל התנהלות כלכלית שגויה, מה וואי נט מנסה למכור לנו פה, שרע? לצערי, במקרים כאלו אין אלא ללכת ולקרוא את הדו"חות בעצמם ולקרוא את הנתונים לעומק, או כמו שכתב אורי כץ, מדובר בסופו של דבר בשקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה.

 

קצת על מנהיגות

חמישי

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם | לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

בשבוע שעבר נחשפנו לסיפור ההתגברות של יהודה, אך נדמה היה כי פסחנו על הבכור, שאמור היה להיות זה שנוטל את ההובלה. בפרשת מקץ הרעב תוקף את ארץ כנען, והמדינה היחידה בה נותר אוכל – הרבה בזכות תבונת יוסף – היא מצרים. יעקב שולח עשרה מבניו למצרים, לשבור מעט מזון. יוסף כבר במצרים, ואחיו הקטן נותר מאחור בציווי יעקב. כשהאחים מגיעים אל מצרים, הם מופנים לטיפולו של יוסף שמכיר אותם מתחילה. אך הוא רוצה לראות את אחיו הקטן. האם הוא מחפש לדעת שהוא בסדר, שגם בנימין לא סבל מההתנכלות לבני רחל, או שמא רצה לדעת שאביו שמר על בן זקוניו. תגובת ראובן מופיעה בכותרת הקטע. "אמרתי לכם" שלא היינו צריכים למכור את יוסף. אלא שהאחרון מתעקש – לכו והביאו את בנימין, ולא – תמותו ברעב.

יעקב מתנגד לשחרר את בנו לרדת למצרים, וראובן מנסה ליטול את ההובלה שתשכנע את האב לשחרר את בנו למען הפריץ המצרי. וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ

הוא מתחייב להרוג את בניו שלו אם הוא לא יצליח להביא את בנו הקטון. אולי במידת מה, ראובן חש אשמה על מותם של שני בני רחל (ויעקב) ומציע תחתם לסבול כמו יעקב. אלא שיעקב אינו מעוניין בהכחדת כל השושלת של ראובן. הוא רואה לפניו את שנים עשר השבטים, או לכל הפחות אינו רוצה להעביר את הסבל שלו הלאה. לכן הוא קשוב להצעה שמגיעה מכיוון אחר.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ

יהודה אינו מציע להרוג את בניו. הוא מציע ליעקב את המילה שלו, ותו לא. את האמון במילה שלו הוא בנה בפרשה הקודמת, אחרי שכיחש את תמר, היא כזכור העמידה אותו במקום וכעת המילה הפכה להיות ההיכר שלו.

קצת על הזקן

שישי

וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי

תזכור את זה, ויהי מה, הוא זוכר את קולו אומר. הלחי נעשית אדומה מטבעה כאילו קיבל את הסטירה כעת, על אף שעברו מאז אותו לילה כמה שנים. כמה היה זקוק לו כעת, להכוונה שלו, לעצה שלו הערב הזה. דברים נעשו קשים מאוד, אולי קשים מדי. המחשבה לעזוב עברה בראשו לא פעם ולא פעמיים, ובכל פעם זכר את עצתו: "כשאתה נמצא במקום שבו לא פשוט לך ואתה בכל זאת נשאר – סימן שאתה רוצה להיות שם. תזכור את זה, ויהי מה".

הוא הביט סביבו והתבונן בעיר הגדולה שהייתה ביתו בשנים האחרונות. הוא שתל כאן שורשים והניח יסודות. הוא ראה את הכול רגע לפני שהוא מתחיל להיות בדיוק מה שהוא רוצה להיות. בין רגע עצר את עצמו, וניסה לנתח את מעשיו שלו. הוא התהלך אנה ואנה בחדר, מקיף את ספת העור הלבנה כמפסיד במשחק כיסאות מוזיקליים. מה עושים, מה עושים. תזכור את זה, ויהי מה אמר הקול שוב ושוב. את מה לזכור? אולי הגיע הזמן לעזוב, אולי הגיע הזמן לשוב למקום בו הכול התחיל?

במרוצת השנים בהם לא התראו, הוא פחד ליצור קשר. הוא לא מצא שם מקום לומר את מה שהוא באמת מרגיש, והוא מעולם לא באמת הרגיש שם רצוי. אולי היו אלו ה'אחים', כפי שקרא להם, אולי היה זה המקום. אולי פשוט לא היה לו מקום לכל זה בליבו. הוא לא ידע הרבה, אבל הוא ידע שלא פשוט לו מספיק כדי לא לרצות להישאר. והנה כעת, הוא שוב מתחיל לחוש את הקירות לוחצים עליו ושהגיע הזמן לעזוב, שוב. האם ישוב, האם יש לו לאן?

קצת על הבחירות

שביעי

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה

תארו לכם, שכל מה שמלווה את יוסף לאורך חייו הוא חלום קטן שהיה לו בילדותו. חלום שבו אחיו משתחווים לו, חלום שהוא שואף להגשים מאז. ולאורך כל השנים, דרך ההשלכה לבור, דרך המכירה למצרים, דרך המכירה לעבדות אצל פוטיפר, הכניסה לבית הכלא והיציאה ממנו, דרך ההתקדמות להנהגת מצרים, הוא לא שוכח את החלום הקטן הזה. ולרגע אחד, רגע אחרי שהחלום כבר הופך למציאות, יוסף לא יכול שלא לעצור מההצגה שלבש עד כה למען הגשמת החלום.

ופתאום אני עוצר וחושב על כל האנשים האלו שרצים עכשיו כאחוזי אמוק בשאיפה להיכנס לכנסת ישראל. הרי המסע הזה לא פשוט כלל ועיקר. הם שואפים להנהיג, מקווים שמישהו ילך בדרכם שלהם, הם מייחלים ליצור שינוי של ממש. יש גם ביניהם כאלו שמונעים באופן טהור מהשאיפה לכוח, יש בוודאי מי שרק רוצה את ההילה ואין לו כל רצון להיטיב עם העם. יכול להיות, ובכל זאת, יש איזו נקודה שבה אדם אומר לעצמו – אני הולך על זה.

בשביל יוסף נקודת האל-חזור הייתה בשנתו, בחלום שחלם. אך מרתק אותי לדעת מה היה הטריגר או במילים אחרות – מה יעמת את הפוליטיקאים שלנו עם עצמם באופן שיגרום להם להישבר ולבכות ולהיזכר בסיבות שגרמו להם לוותר על הפרטיות, ולבקש מהעם שיהיה הנציג שלהם.