קצת על הרבה – מוצ"ש וישב

אני זוכר, הוא אמר. אני זוכר איך היה כאן פעם, כשאתה עוד היית צעיר ומתבונן במבט סקרן על העולם. אני כמובן לא זכרתי את התקופה הזאת, ואיך אוכל, הרי התום כבר מזמן הלך לו. הוא המשיך לדבר ותיאר את המסע הארוך שעבר, מהרגע הראשון שבו הוא הבין שהוא בעצם מעלה הצגה חדשה בכל יום ובכל דקה. אם היה דבר שהתיש אותי לאורך השנים, זה היה זה. ההצגה. ההצגה שאומרת שאני בסדר, שאני כמו כולם. מה קרה, שאלתי, בעודי מחזיק את ידו. מה גרם לך להבין שאתה חייב להפסיק לשחק את המשחק?

סיפור בדיוני קצר, סיפור קצר על חווית אוטובוס, מה לומדים מיהודה ומיוסף, איך הייתה הפעם הראשונה בסמי עופר וכמובן כמה מחשבות על הבחירות הקרבות

קצת על המכללה | קצת על הבחירות | קצת על ההחמצה | קצת על אחריות (1) | קצת על סמי | קצת על אחריות (2) | קצת על הזיכרון

קצת על המכללה

ראשון

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי

לולא השמאל, המדינה לא הייתה מוקמת. לא הייתה ברירה אלא להטביע את אלטלנה. כור ההיתוך היה הכרחי לימי קום המדינה. השמאל הגדיר את הציונות. הצבר הישראלי הוא נזר היהדות. הציונות הוקמה על חזון של צדק חברתי, עם שאיפה למדינת מופת. מפא"י הקימה את מדינת ישראל. הדיקטטורה של בן-גוריון הייתה הכרחית להקמת המדינה.

יש כל מיני אקסיומות שנוגעות למדינת ישראל. רבות מהן נתפסות כאמת מוחלטת, אך לא כולן נכונות. ההיסטוריה, כך אומר הפתגם, היא סיפורם של המנצחים. אחת מפלאי הסיפור הציוני הוא היכולת להביט בסיפור נכתב על ידי המנצחים בעודם מקבעים את ניצחונם ממש. לא לשווא הצליחו בן-גוריון ואביגור ליצור תודעה מרהיבה כל כך על מציאות עגומה כל כך. החוק לקבורת החלל הצליח לקבע את האתוס: מי בפנים ומי בחוץ. מלחמת הקוממיות בפנים, ימי המחתרת בחוץ. לוחמי ההגנה בפנים, לוחמי הארגון וחירות ישראל בחוץ. מפא"י בפנים, רוויזיוניסטים בחוץ. יצירת תודעה בפנים, רגשות בחוץ.

זו בוודאי הייתה אחת הסיבות למהפך הפוליטי ב-77' ולשנות שלטון הימין שבאו לאחר מכן. אך דבקותו של השמאל בהבנת המישור התודעתי מעולם לא פסקה. כשבני קצובר, אליקים העצני וחנן פורת ע"ה רצו לכבוש את השטחים המשוחררים, השמאל כבר תבע את המשוואה "שטחים תמורת שלום". מכאן והלאה, לא משנה כמה נכבוש וכמה נגאל, השטחים הפכו למכשול תודעתי בפני השלום. כשהימין מצא דרך לבטא את עצמו ולמשוך קהל מאזינים של המונים דרך ערוץ 7, השמאל מצא דרך בירוקרטית לסתום לו את הפה.

הימין שולט בפוליטיקה כבר כמעט ארבעים שנה, אך בכל מקום בו יש אליטה, לפחות תודעתית, הוא מפגר הרחק מאחור. סוכני התרבות ברובם הם אנשי שמאל, מה שמוביל לעצומות חדשות לבקרים נגד מדיניות ישראל ובעד הפלסטינים. בצוק איתן, למשל, יזמתי מכתב תמיכה של אנשי רוח במדיניות ישראל במהלך המבצע. לצערי, לא הצלחתי למצוא די אנשי רוח במעמד רם דיו כדי להתמודד מול אותם אנשי רוח וצלצולים משמאל.

הלקח המשמעותי ביותר שלמד נתניהו מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה הוא ליצור גיבוי של מדיום תקשורתי לעתיד לבוא. ב-2008 החל לצאת לאור עיתון בשם 'ישראל היום', ה'ביביתון', כפי שכבר מכונה בפי רבים. גם בו השמאל ניסה לפגוע בדרך בירוקרטית(מה שהוביל ככל הנראה להכרעתו של נתניהו לצאת לבחירות 2015).

השאלה העולה מכאן היא באשר לדרך בה יכול הימין לממש את שלטונו הפוליטי. אם השמאל דאג להשתיק את "המרד" של בגין, אם בן-גוריון דאג להטביע את אלטלנה, אם הוא סירב להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי, מה יפרק את המונופול שלהם על ההיסטוריה?

הנטייה שלי, כשמרן, כליברל, כדתי, היא לקדם שוק חופשי כמה שיותר בתרבות ובתקשורת ובכל תחום שנכנס לזירת התודעה. מתוך השוק החופשי הזה, בוודאי תצמח איזו אמת, לא משנה כמה ינסו גורמים אחרים לנכס לעצמם את העבר, את ההווה ואת העתיד. מנגד, אני חושש כי התייחסות שכזו למציאות, שתכבול את הימין לשלשלאות האמת והעובדות, יאלצו אותו להתמודד עם ידיים כבולות מול מחנה שאינו בוחל באמצעים, כפי שהוכיח לאורך הדורות.

אנחנו נמצאים בעידן בו הליברליזם נמצא במשבר. לא בטוח שהחירות תנצח, לא בטוח שהאמת תאיר מעל פני השקר. במקום דיון אידיאולוגי של חיפוש אמת, דעות נקבעות על פי אסתטיקה, סלוגן קליט וסנטימנטליות קורעת לב. האם על הימין לדבוק באמת, בעובדות, בצדק שמניע אותו, או שעליו לעשות את מה שהשמאל עשה לו?

אחת האמיתות של הימין, כפי שאני תופס את המונח האמורפי הזה, היא החירות. השמאל אמנם פשע בעבר ופושע גם כעת בהכפשת הימין ובהפיכתו לדמון, אך אם הימין ייפול לבאר שחת זו, הוא יכשיר את השרץ.

 

קצת על הבחירות

שני

וְעַתָּה | לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו

שנתיים אחרי שהגיחה לעולם 'הפוליטיקה החדשה' היא מגיעה לצומת דרכים. הם אנשי המרכז, אלו שמתנערים מהפוליטיקה הדיכוטומית של ימין ושמאל, אלו שמבקשים להניח בצד את השלום ואת הכיבוש ואת ארץ ישראל השלמה ואת העמדות הציוניות. הם אלו שמבקשים למצוא פתרון להווה. לא עוד שלום וביטחון ודאגה לעתיד, אלא דאגה לעכשיו. מנגד, עומדים אנשי הפוליטיקה הישנה ומבקשים להשיב את השיח אל הדיון על השלום, על היציאה מהקיפאון. הפוליטיקה הישנה היא פוליטיקה של גושים. הפוליטיקה החדשה היא פוליטיקה של רסיסים.

בניגוד לקופירייטרים של כחלון, שנתנו למפלגתו את השם 'כולנו', דווקא יוצרי "המחנה הציוני" הבריקו. מעתה ועד תום האיחוד בין לבני והרצוג, כל מפלגה שתתנגד להם, תתנגד למחנה הציוני, בין אם תרצה בכך ובין עם לא, עצם המשמעות הסמנטית של התנגדות למחנה הציוני מעמידה כל אדם, בייחוד אם הערכים הלאומיים עומדים בראש סדר מעייניו, בעמדת מבוכה. זהו שימוש ציני ומחוכם במונחים הלאומיים, אלו שהימין כביכול לקח בעלות עליהם בשנים האחרונות. כמו בימי מפא"י הקדומה, השמאל מצליח להעמיד את עצמו במרכז השיח, כשהוא קובע באמצעות השיח מה ראוי ומה פסול. אגב, למרבה הצער, הם רק מובילים את השיח האידאולוגי הרחק אל עבר מחוזות הפוסט ציונות, כי אם לבני והרצוג מייצגים את הציונות, אזי ברור שהיא מיצתה את עצמה.

מרוב נואשות, הרצוג ולבני החליטו לשים את האגו בצד ולהתאחד על מנת ליצור מצב שבו למרות שמרבית ראשי המפלגות נולדו, גדלו וינקו במחוזות הליכוד(נתניהו, בנט, כחלון, ליברמן, ובעצם – אפילו לבני עצמה) דווקא השמאל הוא זה שמוביל את מפת המנדטים בסקרים, בינתיים. נתניהו, שגם הוא מתקשה להתמודד עם המציאות החדשה בה הוא מוצג פעם אחר פעם כאיש שהנהגתו נמאסה על הציבור, הפך לנואש. "ההחלטה בבחירות האלו היא בין ממשלת שמאל ובין ממשלה בראשותי". הקמפיין האישי הבוטה המתנהל נגדו בהחלט משפיע.

אך הפוליטיקה החדשה, היא בצומת דרכים. יאיר לפיד, משה כחלון, אפילו אביגדור ליברמן, הם יכולים לשבור את שיח הגושים. לשים אחת ולתמיד את הסכסוך הישראלי ערבי בצד ולהתחיל לעבוד על הבעיות של מדינת ישראל, היום. לפיד ניסה לעשות זאת באמצעות חוק הגיוס, לבני באמצעות חוק הגיור, ליברמן באמצעות חוק המשילות. בניגוד מוחלט למה שרבים חושבים, יש לגוש המרכז – אמורפי ואנמי ככל שהוא נתפס, מקום רחב במרחב הציבורי הישראלי. הציבור כעת צריך לבחור בין פוליטיקה חדשה ופוליטיקה ישנה, בין שלום עכשיו לכסף עכשיו.

 

 

קצת על ההחמצה

שלישי

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם

בוקר יום ראשון, ואתה עולה על אוטובוס בדרך לעוד יום שנראה כמו התחבורה הציבורית בישראל. עמוס, צפוף, תלוי בגחמות של אחרים ובעיקר – לא יודע מתי תגיע ליעד. ספסלי האוטובוס מלאים באנשים שרוצים באופן את הדבר היחיד שאינו בר השגה בכלי הרכב הזה: פרטיות. יש את אלו שמתיישבים ליד החלון ומניחים את הדברים בכיסא הקרוב למעבר, ויש את אלו שיושבים סמוך למעבר, כאילו לא סומכים על הפקלאות שלהם שיציבו מחסום ראוי דיו.

התקדמתי והבטתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. אולי בכל זאת אוכל למצוא אותה, את הפרטיות הזאת. והיא בלתי מושגת, אולי היא איננה. מהר מאוד הבנתי שמושב אחד נראה מיטיבי במצב הנוכחי. ישנו גבר, צעיר  למראה, שקט, שיושב סמוך לחלון בצד שהשמש לא מסנוורת בו יותר מדי. יותר מכך, הוא לא תופס יותר מקום ממה שהמושב שלו הקצה לו. הוא מסרב, בידיעה, לחצות את קו חלוקת הכיסאות של הספסל. אולי זה משום שהוא רזה, אני לא בטוח.

הוא קרא את 'הלכות מלכים' של הרמב"ם. אחד הטקסטים הקנוניים שחוברו ביהדות על ממשל, עם דגש על הממלכה העברית שאמורה להיכון באחרית הימים – ויש שיאמרו בימינו. בהיתי בו מספר רגעים, עד שהבנתי שאני בוהה בו כמה רגעים. בעצם, זה לא היה בו ממש. זה היה בספר שלו. הוא לא התייחס, כנראה לא שם לב, הוא היה שקוע בעומק הדברים שקרא. פתחתי את הפייסבוק בפלאפון, לראות אי אלו התראות שהציפו את העמוד שלי והבנתי

בדיוק מה גרם לי להתבונן בו ממושכות. היה זה הפער.

זו יכולה הייתה להיות אשה שקוראת פרקי תהילים, או בחור ישיבה שלומד גמרא. זה יכול היה להיות ילד שקורא מתוך החומש את פרשת השבוע, הפעם זה היה הלכות מלכים של הרמב"ם. ההשפעה היא אותה השפעה, הפער הוא אותו הפער.

אני נוטה לבקר רבות את החינוך הממלכתי על שהדיר את ילדיו מהעולם היהודי. אבל הכאב שהרגשתי, תחושת ההחמצה שצרבה הבהירה לי דבר משמעותי. אני מדיר את עצמי מן העולם הזה. אני רואה הרבה אנשים קוראים הרבה ספרים בתחבורה ציבורית, אבל נדירות היו הפעמים שקיבלתי את אפקט הספרייה. אתם יודעים, התחושה הזאת שאתם מקבלים כשאתם נכנסים לספרייה ומבינים שהאנושות כתבה כל כך הרבה ואתם תספיקו לקרוא כל כך מעט. כל התחושה הזאת התנקזה לספר אחד שאותו צעיר קרא.

האופן בו התורה נלמדת מזכירה מאוד אימוני כושר גופני. אם אתה לא בכושר, הכניסה לכושר דומה לפקק בכביש אחד. אתה יודע שמתישהו זה יזרום, אבל בינתיים אתה מרגיש שאתה לא זז לשום מקום. אם אתה מתמיד מספיק, יש ניצוצות של אור בדרך, של שמחה אמיתית. את השמחה הגופנית אני מכיר, במידת מה. אני מכיר שמחה נפשית שמגיעה ממקורות ככאלו ואחרים, אבל זו שמחה שבחרתי בהוויה שלי לפסוח עליה. המודעות להשלכות הבחירה הזו מאפשרת לי לחשב מסלול מחדש ולמצוא מקום להתחבר אליו, להתחבר לעצמי.

 

קצת על אחריות

רביעי

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ

יש ארבעה סוגים של מנהיגים. יש את אלו שיודעים בדיוק מה הם רוצים, יש את אלו שצריכים ללמוד את הדרך, ויש את אלו שמקבלים החלטות על פי אימפולס רגעי ויש את אלו שנועדו להנהיג מאחור. בין שניים עשר האחים, נפרשת בפנינו היריעה המרהיבה הזו על בני יעקב, יש את ארבעת הסוגים, כששלושה מהם נידונים בפרשתנו אנו. יש את הבכור, לו ההנהגה ניתנת כביכול על פי הטבע. הוא מקבל את זכויותיו מתוקף גודלו וראשיתו, הוא ראובן, שחטא כבר בפרשה הקודמת בהשפעת הדודאים עת ביזה את מיטת אביו. כעת, כשאחיו שואפים להרוג את אחיהם השנוא, הוא מהסס ומתפתל, בשאיפתו לקנות עוד זמן.

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו

אל בעל החלומות נגיע שוב בהמשך(קצת על אחריות 2), אך האיש שהכריע את הכף לטובת מכירת יוסף מהריגתו הוא יהודה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ

אך יהודה לא יוצא נקי מהסיפור, הוא מעורער.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ

יהודה, כך מדגיש הכתוב – יורד מאחיו. אברהם ויצחק הקפידו שבניהם יורשיהם לא יינשאו לבנות כנען, ויש לשער כי יעקב היה מעוניין להמשיך בכיוון זה, על אף שבנים רבים היו לו. יהודה מתגלגל אל מחוזות לא רצויים ונושא אישה כנענית לאישה, אך גם בכך המקרא בוחר לא להתמקד אלא מתאר את קורות ילדיו של יהודה. שלושה ילדים נולדים לו מבת האיש הכנעני, ער, אונן ושלה. יהודה מוצא לער אישה בשם תמר ומשיא את השניים. אלא שגם כאן התקלות נמשכות.

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:

וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ

מותו של אונן גורם ליהודה להניח כי תמר היא מעין אלמנה שחורה, ולכן הוא בוחר שלא למהר ולהשיא לה את בנו השלישי.

 וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ: וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה:

הימים שחולפים הם כה רבים, שגם אשתו של יהודה נפטרת מן העולם והוא יוצא לדרכו. תמר, לעומת זאת, עדיין לובשת את בגדי אלמנותה, בהמתינה לישא את שלה – בנו השלישי של יהודה. היא מסירה את בגדי אלמנותה ומתכוננת לבואו בהתאם.

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי

יהודה שוב סוטה מן הדרך. הוא פונה אל מישהי שהוא מאמין שהיא זונה ומציע לשכור את שירותיה. אלא שתמר מעוניינת במשהו אחר. היא רוצה להמשיך את השושלת של בעלה הראשון – כפי שהבטיח לה יהודה בעצמו. היא דורשת ערבות ממנו לתשלום. וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ:

וַיְהִי | כְּמִשְׁלשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:

פסקנותו של יהודה חורצת את גורלה של תמר והיא, על אף שחרב חדה מונחת על צווארה מחליטה לדרוש מיהודה לשאת באחריות למעשים שלו.

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה

תגובת יהודה לא מאחרת לבוא. הוא מכיר בפתיליו שלו, בעירבון שלו. הוא לוקח אחריות על מעשיו ומתקן אותם. מכאן מתחילה דרכו של יהודה חזרה מעלה. הוא נפל לאחר מכירת יוסף, הוא נפל לאחר מות אשתו, אך הוא קם לאחר חטאו שלו. אלו הנבטים. הניצנים יגיעו בהמשך.

 

קצת על סמי עופר

חמישי

וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ

אומרים עליו שהוא מקנה חוויה אחרת, אומרים עליו שהוא באמת ביתי, שהוא נותן נופך מיוחד למשחק. הנבחרת נראתה כמו קבוצה הרבה בזכותו, חלק ניכר מהפחד והחשש שהיה ממכבי חיפה בתחילת העונה הגיעה ממנו. המחשבה על שלושים אלף צהובים באקוסטיקה נכונה העבירה צמרמורת בעמוד השדרה שלי, וברגע שהבנתי שהרדיוס שמכבי קיבלה מהדרבי פותח הזדמנות להגיע ל'סמי עופר', היה לי ברור שהולכים על זה.

הדרך הייתה ארוכה, והיה חשש רב במציאות החנייה, אך הסיפור האמיתי התחיל בכניסה לאצטדיון. הכרטיסים היו לא ברורים, התוריםהיו עמוסים לעייפה, והמשחק החל כשאנחנו ועוד מאות אוהדים מחכים בכניסה. כמובן, כשקהל נתקע בחוץ, מתחילות הדחיפות, ההדחפויות והעקיפות. בין מסילות הברזל שנועדו ליצור טור מסודר, הסדרנים האיטיים והספירלה, נוצר מצב בו היציעים היו גדושים באופן לא הגיוני ולא מסודר. היציע שהוקצה לנו היה מלא עד אפס מקום, בעוד ביציעים אחרים עוד נותר מקום – אך הכניסה אליהם לא הותרה משום מה. ככל הנראה מדובר ביציע של המנויים של בלומפילד. איצטדיון אירופה, ארגון טובא זנגרייה.

 

קצת על אחריות (2)

שישי

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:

 וַיְמָאֵן | וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:

אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים

אם יהודה מתפתל, נופל ומועד לפני שהוא עולה על דרך הישר, יוסף הוא אחר. הוא בעל חלומות, כזה שמודע לחלוטין לשאיפות שלו ולערכים שמנחים אותו בחיים. הוא מספר לאחיו על שני חלומותיו. בראשון הוא ואחיו ניצבים כאלומות חיטה ואחיו משתחווים לו. גם לאחר הכעס הגלוי שלהם אליו – הוא דבק בדרכו ומספר על חלום נוסף ובו אחיו מגלים כשמש וככוכבים והם משתחווים לו. שירה שורץ הסבה את תשומת ליבי לכך שהכתוב מדגיש כי ההשתחוות היא אליו עצמו. שורץ שואלת בשם סבה מדוע מגיע החלום השני, אם הוא נועד לומר שוב כי ישתחוו ליוסף. התשובה טמונה בהבדלים בין החלומות.

בחלומו הראשון, הוא אלומת חיטה. חיטה באה לספק את המוצר הבסיסי ביותר, היא במידת מה מנבאת את המציאות בה יוסף יהיה זה שמספק את צרכי אחיו. ולשם כך בא החלום השני. יוסף לא רק יספק את צרכי אחיו ויוביל אותם באמצעות מזון. השמש, הכוכבים, האחים ואביו, יונהגו בדמותו. הוא יהיה ראוי להנהיג אותם מתוך תכונותיו ובזכות מעשיו. דווקא הקשיים – המריבות עם האחים, מכירתו לעבדות, כניסתו לכלא – מחדדים את תכונותיו של יוסף כאדם ערכי.

יוסף הצדיק זוכה להגדרה זו משום שבכל אתגר שניצב בפניו הוא זוכר את אלוקיו. ההבדלים מיהודה הם עצומים. הוא אינו יורד מאחיו אלא מורד מהם בכפייה. כמו יהודה, גם בפניו ניצבת הזדמנות להיות עם אישה שיש בה בעייתיות אך הוא בוחר שלא. כמו תמר, גם אשת פוטיפר מחייבת את יוסף לקחת אחריות על בחירתו.

אולי ההבדל בין יוסף ויהודה מסתכם בפסוק המצוטט האחרון ב'קצת' הזה. "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת?", שואל יוסף. יהודה לא שואל את זה. הוא פועל על פי המציאות ומנהיג בה, ויוסף לעומת זאת נמנע בראש ובראשונה מהרע ומתוך כך הסתברותית דבק בטוב באשר הוא טוב.

 

קצת על הזיכרון

שביעי

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה:

אני זוכר, הוא אמר. אני זוכר איך היה כאן פעם, כשאתה עוד היית צעיר ומתבונן במבט סקרן על העולם. אני כמובן לא זכרתי את התקופה הזאת, ואיך אוכל, הרי התום כבר מזמן הלך לו. הוא המשיך לדבר ותיאר את המסע הארוך שעבר, מהרגע הראשון שבו הוא הבין שהוא בעצם מעלה הצגה חדשה בכל יום ובכל דקה. אם היה דבר שהתיש אותי לאורך השנים, זה היה זה. ההצגה. ההצגה שאומרת שאני בסדר, שאני כמו כולם. מה קרה, שאלתי, בעודי מחזיק את ידו. מה גרם לך להבין שאתה חייב להפסיק לשחק את המשחק?

הוא הביט אל התקרה, כמו מביט אל האופק. עיניו שוטטו בחיפוש אחר תשובה, או אולי משרטטות בעיני רוחו את העננים. הוא התנשם בכבדות, חזהו עלה מעלה וירד מטה ושוב עלה וירד. הבנתי, הוא התחיל לומר, שאי אפשר לחיות את כל החיים ולחיות חלומות של אחרים. הדברים שלו הציקו לי. חלומות של אחרים, שאלתי בתמיהה. הרי חיית חיים טובים, מאושרים, אמרתי לו. אם הייתי נדרש לכתוב הגדרה מילונית למילה 'חיים', בוודאי הייתי שואל ממך דוגמה ומציב תמונה שלך! הוא חייך אליי והתבונן בי במבט סקרן, כאילו אני הוא העולם.

הוא הניח את ידו על על פני, מלטף את הלחי ושאל ברוך אם לא הבנתי את דבריו כלל. זה בדיוק מה שגרם לי לחיות, ויתור על חלומות של אחרים. אתה מבין, יש אנשים שחיים את כל חייהם בניסיון לפרש את החלומות של אחרים. ההורים שלהם, האחים שלהם, המורים שלהם, חברים שלהם. כולם שלהם, אבל אף אחד מהם הוא לא הם. אני התעוררתי כשהבנתי שאני עושה דברים שאני פשוט לא רוצה, והחלטתי פשוט להפסיק לעשות כל דבר שאני לא רוצה לעשות.

ומה אם אתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות, שאלתי. הוא סטר לי ושאל מה אני רוצה לעשות עכשיו. לברוח, עניתי. איך אתה יודע, הוא שאל. הצבעתי על הלחי האדומה ואמרתי שאני לא אוהב שתוקפים אותי, בטח לא פיזית. אז למה אתה נשאר, הוא הקשה. כי אתה חשוב לי, עניתי. כשאתה נמצא במקום שבו לא פשוט לך, הוא אמר, ואתה בכל זאת נשאר – סימן שאתה רוצה להיות שם. תזכור את זה, ויהי מה.