אליש: סיפור בהמשכים

לפחד לא להתעורר בוקר
להישאר לבד, להשתגע
לא להגשים את שחלמתי
הייתי בכל הפחדים האלה כבר.

(מישהו אחר, מאיה הרמן ודודי בר דוד)

כשהגענו לאוניברסיטה והכול התחיל לקרות, חשבנו על סטארט-אפ. אנשים צריכים ללבוש חולצות עם הכוונות שלהם, Intention Shirts נקרא לזה. זה היה אחרי שפירשתי אמירה של מישהו בצורה הכי הפוכה שניתן, ונמאסה עליי המבוכה הזו. זו לא בעיה להדפיס על חולצות, חשבנו. נבנה קולקציה: את מוצאת חן בעיני מאוד. אני כאן כי אני חושש להפסיד משהו כיף. אני עוקצנית כלפיך כי מה שאני מרגישה כרגע מבלבל אותי. יצאתי לאחרונה מקשר ואני מרגיש לבד. אני חייבת להוציא מישהו אחר מהראש. אני מנסה להוכיח לעצמי שאני שווה משהו. אני מנסה להוכיח להורים שלי. לאחותי הגדולה. לאקסית שלי. אני מפחד שלא אמצא כאן חברים. אני נחמדה מאוד כי אני חדשה כאן ומנסה למצוא חן, זה לא כי אני  מנסה להתחיל איתך. אני לא מרגישה כאן בנוח. אני חייב כבר לחוות הצלחה לפני שאשתגע. אני מדבר איתך בעיקר כי את מאוד, מאוד יפה. נבנה קולקציה, ונהיה עשירות!
ירדנו מזה כשהבנו שאף אחד לא יקנה.

זה עולם כל-כך גדול, הכוונות שלנו. כתבתי בשבוע שעבר על המקום הנזיל שלהן, על זה שיש הרבה דרכים להגיע למשהו טוב, על זה שהרבה פעמים הן לא מכתיבות בסופו של דבר את המעשים שלנו. כי הנה, בחור יכול לעמוד בערב מחלקה של סוציולוגיה-פסיכולוגיה-הנדסה-חינוך בשנה שעברה ולדבר עם בחורה מאלף סיבות שונות. קולקציה. אבל אלו סיבות כל-כך מרתקות. הכוונות הלוגיות שלנו, הטיעונים בעד ונגד, לא תמיד יכריעו בשאלות הגדולות של חיינו. אבל הכוונות הדקות, הצבעים שאנחנו רואים דרכם את העולם, הצלילים שאנחנו שומעים על פני צלילים אחרים, הם אלו שיכריעו את כל השאר. את מיליוני ההחלטות הקטנות. את האנשים שנתחבר אליהם, את אופי החברויות האלו. את המילים שנבחר, את הרצאות האורח שנלך אליהן, את ההודעות שנכתוב, את החיוכים שנחייך, את האופן שבו נספר את הסיפורים שלנו. את הגוון המדויק של הקול שלנו כשנגיד משהו אמיץ. את מנגוני ההגנה שלנו. את ההזדמנויות שנברח מהן כמו מאש, את שברונות הלב. את הכללים שננסח ונחיה לפיהם- יום חמישי בלי איפור, שלושה ימים לפני סמס, בלי סמיילים מסוימים בווטסאפ, בלי לכתוב חחח. הכוונות הדקות האלו יכריעו את הדילמות שחשובות הרבה יותר מהתואר שנבחר ללמוד.

אלו כוונות שאנחנו מוכנים לעשות סלטות באוויר כדי להסתיר אותן, כי כוונות מקומן בפנים ופעולות מקומן בחוץ. ואם הכוונה שלך נגועה ברגישות, במחסור, ברצון, בכמיהה, בפחד, בעצב- שים לב שאתה עוטף אותה פעמיים במשהו אטום לפני שאתה מכניס אותה לכספת. על כל צרה שלא תבוא. אף אחד לא היה לובש את החולצות שלי, גם אם העולם היה על סף קיפאון והן היו הדבר האחרון בחנויות.

תמיד היינו כאלה ציניים, או שהיה שלב שבו לא פחדנו כל-כך? פחד מפני אהבה, מפני ציפיות, מפני רגשות. היה שלב שלא פחדנו להיות חשופים? להודות שאכפת לנו ממשהו? היה שלב שלא חשבנו שלהיחשף פירושו להיות פגיע, ופגיעות פירושה היפגעות? אולי בפעם הראשונה שבה קיבלנו הנחיה שלא לדבר עם זרים, כתבנו לעצמנו פתק. נוט טו סלף: להיזהר. אולי זה התחדד בסרטי הנעורים שצפינו בהם, שהראו לנו בעיקר דמויות מושלמות וחלקות. אולי למדנו שבטבע החזק שורד, ולכן אם אכפת לנו ממשהו יותר מידי, זו חולשה. אם אנחנו מחייכות מכל הלב או צוחקים את הצחוק האמיתי שלנו, זו נקודת תורפה. שאם יש משהו שאנחנו תלויים בו, זקוקים לו, משתוקקים לו, זה יהיה הסוף שלנו. אז אם אנחנו לא מסוגלים לנטרל את החולשה, המינימום הוא לכל הפחות להסתיר אותה. כי צליעה תמיד תהיה בולטת יותר מנפש חולה. ואולי אני שוב חושבת יותר מידי, וזה קורה בין הגן לכיתה א', בפעם הראשונה שמישהו צוחק עלינו בגלל משהו שלא ידענו שהוא מצחיק. ולא רצינו להרגיש ככה יותר. אז קנינו לנו כספת.

כשהתיישבתי לכתוב על ציניות, זה לא מה שחשבתי שאכתוב. חשבתי שאכתוב על החום היבש הזה, שמשמיד כל מעיין של חיים שהיה בתוכנו. חשבתי שאכתוב שללעוג למשהו אמיתי רק כי איבדנו את החיות שלנו, לא יעזור לנו לישון טוב יותר בלילה או לקום טוב יותר בבוקר. חשבתי שאכתוב שאם רק נאפשר לאנשים להיות גם קצת חלשים, קצת אמיתיים, קצת בתהליך, זה יעשה לכולנו טוב. חשבתי שאכתוב אותנו בתור הבריונים, והנה אנחנו הקורבנות. חשבתי שאטיח בפנינו את העובדה שציניקנים הם בדרך-כלל אלו שמתגעגעים לימי התום, ולא להפך. חשבתי שאאשים אותנו בפחדנות, שאגיד לנו לצאת מזה, שאגיד לנו שדי עם זה כבר. אבל כשאני מתבוננת במה שיצא תחת ידי, ולכו תדעו מכמה גורמים שונים התוצאה הזו מושפעת, זו נראית כמו דרישה מוגזמת. העולם מפחיד, אז פוחדים. הקרבן נעשה בריון, הפגוע מתאושש ולומד איך לפגוע, אנחנו מפנימים את המדיניות ויוצר עוד ועוד אדוות של אותו הדבר. חולשות בפנים, ציניות בחוץ. לך תפרק מנגנון שמרגיש לנו כמו טבע מאז החופש שבין הגן לבית הספר. קשה לנו. ואני לא יכולה להגיד שזה לא מפחיד, כי זה כן.

אבל אני מקווה שזה לא יגרום לנו לוותר.

Corbis-RF4776377

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אליש: סיפור בהמשכים

  1. בובי

    ציניות בדרך כלל משמשת מסווה לכאב גדול.
    קלעת בול לאותו כאב, אליש היקרה.
    כיף שיש לי אותך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s