קצת על הרבה – מוצ"ש ויצא

אתה חי חיים שלמים, ובטוח שעלית על הטריק. אתה יודע איך להתמודד עם המציאות הזו. אתה ממלא את החורים בחול, ומקווה שהבניין שנקרא אתה יחזיק. והחול יכול להיות הכול, ואם תרטיב אותו מספיק הוא ייהפך אולי לבוץ ואפילו למלט, אבל לעולם לא יהיה יסודות.

וגם: יוקר המחייה עומד להחריף, הזהות היהודית שלנו מחזקת, מי מחפש להדיח את המלך ומה קרה השבוע במערת המכפלה?

קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על המינימום | קצת על הטוב  | קצת על המכללה | קצת על הדחת המלך | קצת על חופש הביטוי | קצת על חברון

 

קצת על אנטי-פרגמטיזם

ראשון

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ

 

סולם יעקב
סולם יעקב

עין אחת על המציאות, ועין שנייה אל עבר האופק,

וגם אם מיטשטשת הראות,

אל תשכח לרגע את הזהות.

 

עין אחת על ציון, עין אחת לצופייה,

לעיתים ייראה כי תעית בדרך,

אל תשכח כמה השתוקקת אל המלך.

 

והסולם הוא נטוע שתי רגליים בקרקע,

ושתי ידיים לשמיים, המבט אל על,

אל תתבייש להביט מתחת,

לראות מה עברת,

אל תפחד להביט מעלה,

לראות כמה עוד יש לטפס הלאה.

 

עין אחת לפה, ועין אחת לשם,

מבט קצר אל ההווה,

אל תשכח מאין באת, ולאן אתה הולך.

 

עין אחת על כרגע, עין אחת אל מה שיהיה,

מבט קצר על השלב אליו הגעת בסולם,

אל תשכח את מה שרצית, ומה שעכשיו אתה רוצה.

 

קצת על המינימום

שני

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ

אחרי כמה חודשים נראה שהקמפיין בעד העלאת שכר המינימום ל-30 ₪ לשעה עומד לצבור הישג משמעותי בדמות העלאת שכר המינימום החודשי. היכונו היכונו, העלאת המחירים בדרך.

בעד העלאת מחירים! קמפיין מינימום 30 ש"ח לשעה
בעד העלאת מחירים! קמפיין מינימום 30 ש"ח לשעה

קצת על הטוב

שלישי

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ

 

אתה חי חיים שלמים, ובטוח שעלית על הטריק. אתה יודע איך להתמודד עם המציאות הזו. אתה ממלא את החורים בחול, ומקווה שהבניין שנקרא אתה יחזיק. והחול יכול להיות הכול, ואם תרטיב אותו מספיק הוא ייהפך אולי לבוץ ואפילו למלט, אבל לעולם לא יהיה יסודות. ואם תחשמל את החול, הוא ייהפך לזכוכית. הזכוכית אמנם שקופה, אך היא מאפשרת לדברים להחליק הלאה. כמו החול, אם תהיה מרוכזת מספיק, תוכל לעצור פגיעות כדורים. אך בניגוד לחול, שיכול להיזרע בעיניים ולחסום את הראות בזמנים קשים, הזכוכית מתנפצת לכל עבר ויוצרת רסיסים. כשיש רסיסים, תמיד יש צלקות.

שקי חול. שומרים וממלאים חורים כאחד
שקי חול. שומרים וממלאים חורים כאחד

לפעמים הצלקות נראות כמו צלקות. משהו שהיה פעם. היה ולא ישוב עוד. לפעמים הצלקות האלו נשארות כדי להזהיר אותך מפני הבאות. מי שנכווה ברותחין, אמור להיזהר בפורשים לפי הפתגם. ומה אם אחרי שנכוות, אתה פשוט אוהב מים חמים, אפילו חמים מאוד? ואז שוב כוויה.

והכוויה הזו מגבילה. היא חלקה בפני עצמה, אבל נראית. היא חלק ממך ומזהירה אותך שלא ליפול שוב. פוחדים מפגיעה, פוחדים מכאב, פוחדים מדחייה. אתה מוכן לעשות המון בשביל הטוב, אולי אפילו הכול. אנחנו כותבים שירים על זה, קוראים ספרים על זה, רואים סרטים על זה, ממששים את זה בלילה ורודפים אחרי זה. יש שקופצים מצוק ויש שמעדיפים לשתוק, לחכות עד שזה יבוא אליהם. ולפעמים הם פשוט לא רואים מה נמצא מתחת לאף, בין הידיים. מה שאפשר להחזיק, הוא מה שבמציאות היום – הוא כאן כרגע ולא מחר. למרות הכאב, למרות הסבל, למרות שזה מותח את הסבלנות עד אין קץ, בסופו של דבר זה משתלם. או לפחות כך אנחנו מאמינים, או כך אנחנו רוצים להאמין. כי עולם שאין בו סוף טוב, הוא עולם שלא ניתן לחיות בו. הוא עולם שאנחנו מסרבים לחיות בו. ולכן דרושים חול, לכן דרושה זכוכית, לכן נישא את הכוויה.

 

קצת על המכללה

רביעי

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי

לא מזמן עליתי עם חבר אל הר-הבית. החבר יהודי ממש, אך זהותו שלו רחוקה מלהיות דתית. בזמן שחיכינו לעלות אל ההר עצמו, נעצרנו ליד חייל מג"ב וחבר שלו והחלה להתפתח שיחה. חברו של המג"בניק תהה מה יש לאדם חילוני לחפש על הר הבית.

לפני כמה שנים, מנחה של תכנית טוק-שואו בערוץ המסחרי המרכזי בישראל היה שואל את אורחיו מה ישראלי בעיניהם. אחרי שבשבוע שעבר דנו על אמיתות הסיפור העברי, השבוע נראה כי אנחנו עוברים לדבר על  ההשלכות של הסיפור העברי על חיינו כיום. הסיפור העברי הוא סיפור מיתי, או מיתולוגי, עם נגיעות היסטוריות. אברהם, יצחק, יעקב, עם ישראל, המדבר והכניסה לארץ, החיים בארץ ותלות הצלחת העם היהודי באלוקי ישראל, בית המקדש והגלות כולם נראים כיום רחוקים במידה רבה מחיי היומיום. מעל לכל אלו עומד סימן שאלה גדול, שמפקפק ומסתפק אם אכן כל אלו קרו.

אלא, שכאמור, בשבוע שעבר הגיע אדם זרטל וטען: "אכן היה". זרטל והר עיבל אינם ההוכחות היחידות בארץ הזו לכך שיש התאמה בין הארכיאולוגיה ובין הסיפור ההיסטורי-מיתולוגי של עם ישראל(בעיר דוד מצאו בולה עם חותמתו של גמריהו בן שפן, שהוזכר בספר ישעיהו), אך קביעה שכזאת, אינה משפיעה כהוא זה על בחירות האנשים לחיי היום יום. הדבר הישראלי בעיני הוא להאמין בכל לבבך ובכל נפשך כי ארץ ישראל היא בית העם היהודי, שלא הייתה אפשרות אחרת מלבדה, ובה בעת לא לתת לזה לרגע להשפיע על חיי היום יום.

הר עיבל לשיטת זרטל. אם הוא היה, הכול היה.
הר עיבל לשיטת זרטל. אם הוא היה, הכול היה.

יש בישראליות הזו משהו פרדוקסלי. אם שיבת ציון תלויה בהיסטוריה שחקוקה במקרא, אזי אנחנו מאמינים במה שקרה במקרא. אם אדם בוחר להאמין בהוכחות מדעיות לקיומו של מזבח שהפולחן שלו נעשה ככתוב בספר דברים ובספר יהושע, אז איך הוא פוסק מלהאמין בציווי האלוקי עצמו שמופיע בד בבד איתו.

אפשר לנתח לבטח את התהליכים שעוברים על החברה הישראלית העולים מתוך הסקרים במרכז של עשור זה מזה, אך בעיני מוקד השסע הפנימי בין העולם הדתי והעולם החילוני דומה מאוד לדיון שתי העגלות של החזון אי"ש ובן-גוריון, ואולי היה זה הרב קוק דווקא שהיטיב להבין כי בסופו של דבר, הזהות היהודית תתעצם דווקא מתוך היציאה מכותלי בית המדרש.

חברו של המג"בניק לא הצליח להבין איך האמונה המובהקת שביטא החילוני שאיתי בזכות העם היהודי בהר הבית לא מקבלת ביטוי פולחני בחייו של האחרון. אך בעיניי הוא פספס את הנקודה. "המדיום הוא המסר", קבע פעם מרשל מקלוהן, חוקר התקשורת. עצם השימוש במדיום מסוים מספר את הסיפור, ועצם הדיון והעליה להר הבית היא היא המסר הפולחני. עצם הדיון על זהותו של הישראלי כיהודי היא הסיפור. מהסקרים ניתן לראות כי העגלה ה"ריקה" מתמלאת בתוכן ברבות השנים, והדיון בנושאים יהודיים הופך להיות הרוח של העם הישראלי.

 

קצת על הדחת המלך

חמישי

וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי

 

הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ביום שישי האחרון מדווחת על תכנית ה"שלום" של אביגדור ליברמן, כאילו יש בה איזו חדשה מרעישה. ההסתדרות מאיימת להשבית את המשק אם לא יועלה שכר המינימום. האמריקאים תוקפים את נתניהו בנושא חוק הלאום. קואליציית הדחת נתניהו פועלת במלוא הקיטור.

הדיבידנד התקשורתי של אביגדור ליברמן על התמיכה בחוק "ישראל היום" משתלמת. הכותרות הראשיות בעיתון של מוזס מפרגנות לתכנית ה"חדשה" שלו, שאינה אלא מחזור של הרעיונות שלו מהשנים האחרונות בצד רעיונות מהשדה הרעיוני של כ"ך(תמריצים כלכליים לערבים כדי שיעזבו) שכוללים בראש ובראשונה היפרדות מהערבים, בין אם הם ישראליים ובין אם הם לא.

תמיכה בחוק ישראל היום השתלמה. כותרות ידיעות אחרונות מיום שישי האחרון. צילום: ינאי כהן
תמיכה בחוק ישראל היום השתלמה. כותרות ידיעות אחרונות מיום שישי האחרון. צילום: ינאי כהן

בצד זאת, ההסתדרות מכניסה את כל המערכת למתח. מי יכול להתנגד להעלאת שכר המינימום? זה הרי כל כך אנושי ומובן, ואם מישהו יסרב – ההסתדרות תשבית את כל המשק. ברגע שהיא תעשה את זה, מי יישא באחריות, אם לא ראש הממשלה? המשק כולו ייעצר. שירותים ממשלתיים, עובדי ניקיון, והכעס והתסכול רק יחריפו ויובילו אותנו למחאה ועל מה – הרי מי יכול לעמוד מנגד אדם עני שמבקש רק עוד אלף שקל בחודש? רק נתניהו. שקיצץ בקצבאות, שפגע במשקי בית, שמנותק מהעם.

מחלקת המדינה של ארה"ב החליטה שראוי לה להביע את דעתה על של חוק הלאום, שמקודם באגרסיביות על ידי ראש הממשלה. נתניהו, כך מנסים להביע, מוביל את ישראל לבידוד בינלאומי. בתוך כך, הפכו את חוק הלאום, חוק בסיסי בעיקרו לנושא פוליטי בלבד. במקום אידיאולוגיה הפכו את נתניהו לאחרון העסקנים. כך שבשלוש חזיתות תוקפים את נתניהו. בנושא המדיני, ליברמן תוקף אותו על חוסר הזהות שלו. בנושא הכלכלי, ההסתדרות ודוגלי שכר המינימום. בזירה הבינלאומית 'ידידתה' הטובה ביותר של ישראל מפנה לראש הממשלה גב ומותירה אותו חשוף לביקורת תמידית.

נתניהו, כמובן, אינו חף מטעויות ולא מביקורת. הוא ראוי לה במידה רבה של צדק. הפלסטינים פתחו באינתיפאדה ולא נראה שיש לנתניהו פתרון. הכלכלה נכנסת למשבר, הרבה בגלל מדיניות שגויה של שר האוצר, עליה אמון בסופו של יום ראש הממשלה. מול הקהילה הבינלאומית, נתניהו שוגה בניסיונו לגבש תמיכה בינלאומית כאשר בכך הוא פוגע בלגיטימציה של המדיניות שלו עצמו.

קואליציית אנטי-נתניהו פועלת בכל חזית אפשרית. היא מוצאת אותו שביר, עייף ומותש. מאז 99' הוא לא נראה כה פגיע.

 

קצת על חופש הביטוי

שישי

 וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע

איפה עובר הגבול הדק של חופר הביטוי, מה אסור לומר ומה מותר? עברו הרבה מים בירדן מאז ימי מפא"י העליזים, אבל דעות תמיד אפשר להשתיק. לא צריך את בית המשפט כדי שיסגור את ערוץ 7, לא צריך להוציא את כ"ך מחוץ לחוק, אפילו לא צריך לחוקק חוק נגד 'ישראל היום'. אתה פשוט יכול לומר על מישהו שהוא גזעני וזהו – הוא מחוץ לשיח.

בניון. שיר גרוע, אבל לא מצדיק סתימת פיות.
בניון. שיר גרוע, אבל לא מצדיק סתימת פיות.

אני לא יודע אם כל מי שהתבטא נגד עמר בניון בשבוע האחרון שם לב, אבל יש אינתיפאדה בזמן האחרון. הם מוזמנים לחלק את הציר לעצמם, מתי היא החלה. אם זה היה בשנה שעברה, אם זה החל עם חטיפת הנערים, אם זה החל ברצח אבו ח'דיר, או בעליית היהודים להר הבית, אבל היא כאן. זה גם קטע, כי יהודים הם תמיד בצד הנפגע של האינתיפאדה הזאת. ומי שחוגג את 'הצלחות' הפיגועים הם לרוב ערבים. הם גם ערבים ישראלים, שהולכים לאוניברסיטה וזוכים לאפליה מתקנת, אבל עדיין – יש מי מהם שמוציא פיגועים.

אבל לכל הפסקה הקודמת אפשר לקרוא גזענות. אפילו לא צריך להתמודד עם הטענות שכתובות פה, פשוט מתייגים "גזענות", והדיון נגמר.

עמיר בניון הוא קורבן של טשטוש השיח ובלבול המונח 'חופש' כשהוא מגיע לחופש הביטוי. קל מאוד למחות על פגיעה, כביכול, במיעוט. אבל צריך לומר את האמת. יש במיעוט הזה גורמים ששואפים להיות רוב, או לפרק את הזהות של המדינה הזאת(בין אם היא יהודית ובין אם היא דמוקרטית). מי שינסה להדיר טענות כאלו מהשיח הוא בבחינת ילד המכסה את עיניו בתקווה לא לראות משהו לא נעים קורה. אם אתם לא מוכנים לראות את זה, זה לא אומר שזה לא קיים.

 

קצת על חברון

שביעי

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ

 

בדרך למערת המכפלה, ממש בסמוך לאנדרטה, התקבץ לו מניין רעשני. שבת ארגון של בני עקיבא, הנחתי. הילדים רקדו ופיזזו את קבלת שבת בנוסח קרליבך ואני חלפתי על פניהם, בדרך למערת המכפלה. הביקורים התכופים במערה מזכירים לי במידת מה את הר הבית. ככל שאני מבקר שם יותר, נקשרת נפשי בו – ובמערה עצמה דווקא. קבלות שבת במקומות אחרים פשוט פחותים בעיניי, ואין זה משנה אם אני רוקד ואם לאו. ברגעים הראשונים שלי במניין בחצר המערה, אני חש כאילו השכינה עצמה מגדירה בעיניי את מצבי בעינה. האם מקובלים מעשיי, או האם היא דוחה אותי. והפעם, על אף החששות שהיו לי, נראה שהיא קיבלה אותי מיד. הרב מיד צירף אותי למעגל הריקודים בעל כורחי.

אמנם המניין לא היה גדול במיוחד, אך אור הקיף אותנו השבוע. ובמבט בלתי רצוני אל עבר הצד השני של המחיצה, גיליתי חדשה מרעישה. הבנות, כמונו הבנים, רקדו במעגלים. ועם תום הריקודים של לכה דודי, שנושר בלחן מפעם, קרה משהו ייחודי. הבנות לא רק רקדו, אלא המשיכו לשיר, ועוררו בקרב הזכרים מבוכה. לרגע היה נדמה כי הן כופות עלינו את המשך השירה, משל היו אותם חסידים שלא יודעים מתי הגיע הזמן להפסיק והן המשיכו והמריצו בנו להמשיך.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש ויצא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s