אליש: פרידה לאין קץ

בלילה שאריק איינשטיין מת יצאתי לדייט הראשון הראשון שלי. הייתי מרוכזת בעצמי כמו שכולנו, אכלתי על זה סרט בהמשכים. הייתי לחוצה לפני ולחוצה אחרי ולחוצה בזמן אמת. בצהרי אותו יום צוות קטן של חברות מהמעונות בחר עבורי בגדים ונעליים ותכנית עבודה לשיער, ובינתיים איש בן 74 שאני לא מכירה הובהל לאיכילוב. בערב ישבנו בארומה ושתינו שוקו, ובינתיים האיש נאבק על חייו. צוות קטן של אחים ורופאות ניסה לעצור את הדימום הפנימי ולייצב את המערכות. בלילה חזרתי למעונות בראש סחרחר מעט, וכשצנחתי לתוך המיטה עם הנעליים הטלפון זמזם. וויינט. אריק איינשטיין נפטר. בינתיים חברי הצוות באיכילוב נשמו כמה נשימות עמוקות, מישהו התבקש לחתום על מסמך, וכולם הלכו הביתה. האיש בן ה-74 איננו.

בבוקר למחרת אריק איינשטיין היה בכל מקום. ברדיו ניגנו את שיריו בכל התחנות לאורך כל היום, המרצה שלי לאנתרופולוגיה פתח את השיעור עם סע לאט, חבריי לספסל הלימודים החליפו זיכרונות וחיוכים ואהבות. אני שתקתי הרבה. האמת הייתה שכמעט ולא הכרתי את האיש או את פועלו. הכרתי את עוף גוזל, את אני ואתה, את יש בי אהבה והיא תנצח. עטור מצחך. אדון שוקו. וזהו. לול? מציצים? החלונות הגבוהים? הפסקול של ארץ ישראל הישנה והטובה? כלום. אני לא אוהבת לזייף, וגם לא האמנתי שאצליח לעשות את זה בצורה משכנעת. שתקתי והקשבתי. אותו ערב היה נר ראשון של חנוכה, ומצאתי טרמפ עד סמוך לבית עם סטודנט למשפטים שלא הכרתי. ישבנו בפקק של שעה בכביש 1, ושמענו המון אריק איינשטיין. הסטודנט למשפטים אמר שחלאס ושמיצינו, ואני חשבתי בקול שבמהלך העשורים הקרובים בטח ילכו לנו עוד כמה ענקי רוח. החבר'ה שתקו.

ואז הגיע הפסטיבל התקשורתי. היחס שלי לפסטיבלים תקשורתיים מאז ומעולם היה ציני. גם אם כל הכותבים התכוונו לכל מילה שכתבו, ובאמת גדלו על שיריו וסרטיו ודמותו של אריק (כפי שכינו אותו), ובאמת הרגישו קרובים אליו- כשמישהו חשוב מת והתקשורת מתכננת את הלוויה, להספדים נוסף איזה טעם לוואי מתכתי. משהו שאמור להיאמר בשקט נאמר יותר מידי בקול. הם מנסים כל-כך להיות טבעיים ואמיתיים, ומתישהו זה כבר מזיע ממאמץ. כשסטיב ג'ובס נפטר, למחרת בבוקר כבר הופיע במגזין של הניו-יורק טיימס תשבץ לזכרו, וזה לא בגלל שהם עבדו עליו כל הלילה.

אני זוכרת שחשבתי לעצמי- כשמישהו חשוב מת, הלוויה היא לא בשבילו. הרי גם בחייו הוא לא באמת היה אדם, הוא היה סך כל המפגשים של מיליוני ישראלים עם דמותו. הוא גדל לממדים כל-כך עצומים וחובקי אומה, שרק חלק זעיר ממה שהוא הפך להיות קשור למי שהוא באמת. מעניין איך הוא הרגיש לגבי זה.

מצד שני, הספקתי כבר ללמוד שאריק איינשטיין היה אדם פשוט שאהב פשטות. אז אולי הוא דווקא שמח בהסתחבקות הלאומית הזו איתו, אולי הוא היה בסדר עם זה שכולם מרגישים איתו בבית. אולי הוא מחל על כבודו, אולי הוא אמר- אם זה עושה להם טוב, אני שמח. אולי הוא אפילו היה בסדר עם זה שפוליטיקאים שלפו התבטאויות ישנות שלו וגייסו אותו לאחר מותו, ושבחורה שלא גדלה על שיריו כותבת עליו טור כעבור שנה. מצד שלישי, אם הוא היה אדם פשטות שאהב פשטות, מה דינם של מסכי הענק שהוצבו הקיץ בפארק עם הפנים שלו? מה הקוד האתי בנוגע ענקי רוח שרק רצו להיות בני אדם?

השנה הזדחלה לאיטה. החודשים עברו, הכול השתנה אצלי פעם אחת לפחות. הגיע הקיץ. אריק איינשטיין נפטר, ואחרי עשרה חודשים עדיין לא הכרתי את שיריו. הפסטיבל התקשורתי הארוך הרחיק אותי מעט מדמותו של האיש, הוא הצטייר אצלי כאוברייטד. כן, הבנתי, אריק איינשטיין. בכל זאת, זו רק מוזיקה. יש גבול כמה היא יכולה להיות טובה. גם מהביטלס לא מאוד התרשמתי.

כשהלכתי עם חבר למופע של סלקום בפארק, הדחיה החלה להתמוסס. הרגשתי שם מעט זרה, אבל נהניתי מאוד. השירים היו יפים. גיליתי שהכרתי עוד כמה שירים שלו בלי לדעת שהם שלו. אלו היו שעתיים ומשהו של שירים טובים מאוד, אחד אחרי השני. בלי נפילות, בלי חריקות. מרתון שירי אהבה שכמותם לא שמעתי, מחרוזת שירי ילדים מלאי חן, ואל תפחד, לא נשארת בחוץ. הרגשתי מעט זרה בין עשרות אלפי המעריצים שידעו כל מילה בעל-פה, אבל השירים היו נפלאים. האיש בן ה-74 לא היה אוברייטד יותר. עשרה חודשים לאחר מותו הוא נתן הופעה מצוינת. זו הייתה חוויה שנשארה איתי לאורך שבועות.

כשמישהו חשוב מת, הלוויה היא לא בשבילו. הרי גם בחייו הוא לא באמת היה אדם, הוא היה סך כל המפגשים של מיליוני ישראלים עם דמותו. המפגש שלי היה הקיץ. הגיעו שבועות לא קלים לקראת סוף הקיץ ותחילת הסתיו, הגיע אובדן מסוים, ואני פתחתי פלייליסט חדש בטלפון: אריק. ככה, אריק. בנימה אישית, למרות שלא הרווחתי את הקרבה הזו ביושר. למרות שרק עכשיו נזכרתי להכיר אותו. הכנסתי את כל מה שהכרתי ואהבתי, ללא תלות בפוטנציאל של השיר לשפר את מצב הרוח שלי. משהו בגוון הקול של איש בן 74 שמעולם לא הכרתי, משהו בעיניים, משהו בסיפורים המעטים ששמעתי אודותיו, משהו באופן שבו אותו חבר מההופעה דיבר על השירים שלו- משהו מכל זה חדר את ההגנות. משהו בשירים שלא כופים את עצמם, שלא מנסים למצוא חן. הם פשוט מוצאים. היו שם הכניסיני והגימנסיה, קפה טורקי ושיר אחרי מלחמה. זה לא עצוב כשמסתיים חלום, זה לא עצוב כי את נשארת איתי. וכשאת פתאום בוכה, וכואבת, אז אני הולך איתך. צבי אומר שקר לו בראש, תסגור איזה חלון, ואני חושב- הפועל שוב הפסידה. בפשטות. כמו חיבוק בדיוק באורך שאתה צריך. כמו שוקו חם עם מישהו שאת אוהבת. כמו שמיכה וכרית ומצעים. כמו מישהו שיושב לידך בשקט, בסבלנות, עד שיש לך כוח להמשיך.

מדברים הרבה על שנה בלי אריק. עבורי זו לא הייתה שנה. לא גדלתי על אריק, לא נפרדתי. הכרתי אותו רק לפני כמה חודשים. אני רק מתחילה לגלות את מי שהיה, את מי שהינו, את מי שאני במפגש הזה.
אולי אנשים חשובים לא מתים אף-פעם. אולי אין בכלל צורך בלוויה.