אליש: סיפור על מאבק וחושך

" אתם באמת מאמינים שהאנשים האלה, בני האנוש הללו, ישתמשו בילדיהם כמגן אנושי? תפעילו את הלב שלכם."
מארק רופאלו, שחקן אמריקני המוכר בעיקר בזכות תפקידו כענק הירוק, היה רק אחד מאנשי התעשייה ההוליוודית שהתבטאו בקיץ האחרון בעניין הלוחמה בעזה. פנלופה "רצח עם" קרוז, רוזי "טבח מכוון" או'דונל, סלינה "התפללו למען עזה" גומז, ג'ון "זו לא הגנה עצמית" קיוזאק ומארק "תפעילו את הלב שלכם" רופאלו התנגדו לצעדים שנקטה ישראל בעזה. מדונה, ג'ואן ריברס המנוחה, הווארד שטרן, ג'ון ווייט, מים ביאליק ועוד כמה חברים צידדו. אבל הסיפור של רופאלו זכור לי במיוחד. ב-18 ביולי הוא צייץ ש"הפגזת בתי חולים אמורה להיות מחוץ לתחום." כאשר גולשת העירה לו שהטילים של החמאס מאוחסנים בתוך בתי החולים, הוא ביטל את דבריה. "אתם באמת מאמינים שהאנשים האלה, בני האנוש הללו, ישתמשו בילדיהם כמגן אנושי? תפעילו את הלב שלכם."

אני יכולה לחשוב על שלושה מקרים שבהם פקפקתי בשפיות שלי. שלושה בשלוף, בלי להתאמץ. הפעם הראשונה התרחשה בקיץ של כיתה ט'. עברתי ליד הפיצריה שעבד בה בחור שאהבתי, וראיתי אותו עומד מאחורי הדלפק. לא תכננתי להיכנס, ואחרי שבריר שניה החלטתי להיכנס בכל-זאת. לקנות נסטי, מה קרה. כשהסתובבתי ונכנסתי לפיצריה, הוא כבר לא היה שם. היו שתי אפשרויות: או שהוא התכופף ונעלם תוך מספר שניות, או שדמיינתי אותו. הפעם השניה הייתה שיחת טלפון כל-כך הזויה שהתקשיתי להאמין שהיא באמת התרחשה, והנסיבות לא אפשרו לי לברר. הפעם השלישית קרתה לפני שבוע. ישבתי באוטובוס מבר-אילן, לבושה בבגדים סטנדרטיים למדי, ואישה דתית-לאומית גערה בי בטרם ירדה מהאוטובוס. "תכסי את עצמך! תראי איך את… צק, לא משנה." זה היה כל-כך משונה שלרגע קל לא הייתי בטוחה שזה באמת קרה.

ההתרחשויות סביבנו מתחלקות לשניים- דברים שאנחנו מאמינים שהם קורים או עשויים לקרות, ודברים שלא. כשאנחנו שומעים על התרחשויות מכלי התקשורת או מכלי חמישי, זה תורם לאי-היכולת שלנו לקבוע באופן חד משמעי. אין לנו מידע קונקרטי, יש לנו שמועות. אנחנו יודעים שהתקשורת נוטה לעוות את הדברים, ששמועות משנות צורה כשהן עוברות מיד ליד, ואם הסיפור לא נשמע לנו סביר הוא עובר גריסה מנטלית ונעלם. אנחנו מעדיפים לבטל את הסיפור מאשר לבחון מחדש את השפיות שלנו. את מה שאנחנו תופסים כנכון.

אז מה נראה לנו סביר? מחקרים לא רשמיים שערכתי בשנים האחרונות הוכיחו שאנשים נוטים להסיק שכולם דומים להם פחות או יותר. אדם שיפוטי יניח שגם יתר האנשים נוהגים בשיפוטיות, בחור חסר ביטחון יחשוב שכולם כאלה, אישה אופטימית עשויה לצפות גם מסובביה להיות אופטימיים במידה זו או אחרת. אבל מה שמשותף לרובם המוחלט של בני האדם, הוא שהם רוצים להאמין שהעולם הוא טוב. לוותר על התפיסה הזו זה ויתור כבד. זה לאפשר לחושך גדול מאוד להיכנס לחיים שלנו, וזה לא פועל בוואקום. הוא נכנס על חשבון האור. זה אומר שכל בוקר כשאתה פוקח עיניים ומקווה שהיום הזה יהיה מוצלח, אתה מוסיף כוכבית: *יש בעולם בני אדם שקורצו מאותו חומר שממנו קורצתי אני, והם בני אדם רעים.

הם מסוגלים להסב סבל נורא לבני-אדם אחרים. הם מסוגלים לרצוח, ולדעת שהם החשיכו בדקירה אחת את חייה של משפחה שלמה. הם מסוגלים להונות אלפי אנשים ולזרוק אותם לרחוב פשוטו כמשמעו. הם מסוגלים לירות מטווח אפס בחפים מפשע, ולא חשוב מה הסיבה. הם מסוגלים לאנוס נשים צעירות ואז לעמוד מולן בבית המשפט (במקרה הנדיר) ולהכחיש בתוקף את נוכחותם בזירת הפשע. הם מסוגלים ליטול סכין קהה ו…כן.

את המעגל הראשון הזה של הרוע אנחנו משאירים איפשהו בין שולחן העבודה למגרסה. אנחנו אומרים לעצמנו את מה שיעבוד, את משכך הכאבים שיתאים למי שאנחנו. אומרים שזה רחוק, שיש כל מיני נסיבות שאנחנו לא יודעים עליהן, שאידאולוגיה או תסכול או חוסר אונים יכולים להניע אנשים לדברים קיצוניים. אנחנו מוצאים הסבר לחסות בצילו.

אבל בשבוע הבא יחול יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, והכוכבית שכבר נאנקת תחת הכובד, נאלצת להמשיך ולפרט: *יש בעולם בני אדם שמסוגלים להסב סבל נורא לאנשים הקרובים אליהם ביותר. הם מסוגלים לעשות את זה בקביעות. הם מסוגלים לעשות את זה לחסרי ישע. לילדים. לאהבת חייהם. הם מסוגלים לעשות את זה ואז לצאת מהבית לעוד יום עבודה רגיל, להגיד שלום לחברים, ולתפקד כרגיל. הם כבר לא טרוריסטים עם דם על הזקן, הם אנשי משפחה. זו אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות כלכלית, אלימות דתית, אלימות רגשית, התעללות מתמשכת. בתוך הבית. בתוך המשפחה. בקור רוח או בהיעדרו. מתוך מצוקה או מתוך זעם. בגלוי או בסתר. ההתעללות היא אותה התעללות. ולפעמים זה נמשך שנים.

וכשזה מגיע לשם, קשה לנו לקבל את זה. קשה, קשה, קשה. החושך הזה עוד יבלע אותנו חיים, וזה משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו מנסים את אסטרטגיית רופאלו. גבר בן 70 אנס בשבוע שעבר את אשתו חולת האלצהיימר? תפעילו את הלב שלכם. את הלב, את השכל, תפעילו איזשהו מנגנון שאפשר לשלוח את הסיפור הזה רחוק רחוק אל המגרסה הטובה.

הדרך לעשיית טוב עוברת דרך שדה מר של הכרה ברע. זה שדה איום. הוא מצחין, הוא עולה בלהבות, הוא מכווץ את הבטן לצמיתות וחוסם את השמיים. כשעברתי השנה הכשרה של מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ישבנו בשדה הזה במשך שעות. המפגש שעסק בהשלכות הנפשיות של אונס השתלט עליי באופן מוחלט. ישבנו ועסקנו בכל הדרכים שאדם יכול לרצוח אדם בלי להרים סכין, ולהשאיר את הקורבן בחיים כדי לסבול. כשישבתי שם, לא חשבתי "גברים". חשבתי "בני אנוש". חשבתי על זאבים וחשבתי על דאעש. על מה שאני נאלצת להודות בו כל בוקר, בכוכבית שלי: *יש אנשים, בני המין שלי, שהם איומים ונוראים ומחרידים בכל קנה מידה.

אחותי היא עובדת סוציאלית. היא עוסקת כל יום בכל-כך הרבה רע, וליבי נחמץ על כל סוגי החושך שהיא מארחת בשמיים שלה. על ההקרבה הזו של האור. על אובדן האדישות, על הכוכבית שכבר הפכה לעיקר המשפט. על הידיעה החותכת הזו שאפשר להפעיל את הלב ואת ההיגיון עד מחר, האנשים הרעים לא ייעלמו.

לא כולנו צריכים להיות עובדים סוציאליים. אני ידעתי שזה משהו שלעולם לא אעשה. אבל ב-25 לנובמבר יחול יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, והמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא להיחשף. לוותר על מעט מן האור שלנו, לא על כולו. לא על רובו. על-מנת לפעול ולחוקק ולהגביר את המודעות ולסייע לקורבנות ולמגר את התופעה, צריך לוותר על נתח מכובד של אור, אבל אם זה יהיה מהלך עולמי הדרך תהיה קצרה יותר. מיליוני אנשים שמוותרים על מעט מן האור שלהם, על מעט מההכחשה ומעט מההרגל לבטל ולגרוס- זו עשויה להיות מהפכה.