קצת על הרבה – מוצ"ש חיי שרה

במהלך הדרך, אתה מגלה אמיתות שונות על עצמך. הבדיחות שאתה צוחק מהן, חושפות לא מעט על עצמך. האופן בו אתה מתייחס אל חברים, אל אויבים, אל אנשים שונים. הדבר הראשון שאתה חושב עליו בבוקר, הדבר האחרון שמונע ממך לישון. הדברים שמכעיסים אותך, הדברים שמרגשים אותך, כולם מגיעים מאותו מקום ומאותו השורש. יש דברים שלעולם לא נוותר עליהם, ויש דברים שלעולם לא ידבקו בנו. לכל אחד יש את שביל האבנים הזהובות שלו. לכל אחד יש את השער שמגלה לו את השביל, מראה לו את הדרך. עבור אחר זאת תהיה מפלה, עבורך זו תהיה דרך המלך.

קצת על ארבע מאות שקל

ראשון

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר

הרבה אנשים שואלים אותי, למה תא שחר, למה עכשיו, למה אכפת לך? סיימת ללמוד. השבוע, אני מאמין, הם קיבלו תשובה.

הרבה אנשים יצאו נגד המסתתרים מאחורי יוזרים פיקטיביים כאילו זה משהו בעייתי, אבל אני מבין שזה חלק מחוקי המשחק. כשמתנהלים ברשתות החברתיות – זה אחד הכלים האפקטיביים ביותר. אין טביעות אצבע, אין עקבות, אין הוכחות – יש רק תוכן. לכן כשבחרו לתקוף אותי, בחרתי להתייחס לטענות. אמנם השאיפה היא לעשות לי דה-לגיטימציה אישית, אבל יש לי דבר אחד שבלעדיו הם יצליחו. יש לי את האמת.

חברים שאלו אותי איך אני עם כל העליהום הזה שנוצר עליי, איך אני מתמודד עם כל הרעש הזה סביבי. חברים שלי לתא, צחקו עליי שהפכתי להיות מותג בפני עצמי. "הצ'אק נוריס של האשמות", כתבו לי. עניתי להם שזה לא חדש. הסברתי להם שיש לי ניסיון של שלוש שנים בביריונות של הארגון שאמור לייצג אותי. פשוט להניד בראש ולעבור הלאה. האם זה לא פגע? זה תמיד פוגע, קצת. אם חושבים על זה יותר מדקה, צריך להיות אדם מאוד נורא כדי לעשות את זה.

אם נניח את הרגשות הכואבים בצד, מוטב להתייחס לעובדות. עד תחילת שנת הלימודים הזו, דמי החבר היו מגולמים וכרוכים יחד בדמי הרווחה, שנכפו עליו. כעת, דה פקטו בוטלו דמי החבר ונותרו רק דמי רווחה, ונותרה גם אותה הכפייה. כעת, מי שרוצה להיות חבר אגודה – מסמן וי בתחילת שנה. מי שלא סימן את הוי, טוענים באגודה – לא חבר. הכול עניין של כסף.

על השאלה האולטימטבית – האם בהנהלת האגודה ידעו או לא, יש לי תשובה בשני שלבים. האחת, היא שהם ידעו על ביטול דמי החבר והמשך כפיית דמי הרווחה, אך לא בהכרח ידעו לגבי ההשלכות המיידיות לספר הבוחרים ולבחירות. אם הם ידעו לאורך כל הדרך, אז הם בוזזים. אם הם לא ידעו, אז הם רשלנים. כך או כך, הגיע זמנם לעזוב.

מתחרות רעיונות, הפכו הבחירות בבר אילן למשחק מלוכלך ולמפקד ארגזים. פחות משבעת אלפים מצביעים פוטנציאליים. משמיטים נמאסתם.

קצת על המכללה

שני

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

"אין מה לעשות, בלי דיקטטור לא הייתה קמה המדינה", הוא משפט נפוץ כשמדברים על הצד השלילי של מדיניות בן-גוריון. פרופסור אודי לבל הגיע השבוע למכללה לתת הרצאה על התפקיד של צבא בעיצוב האתוס. לבל התחיל דווקא בחוק החללים. מסתבר שבמדינת ישראל דבן-גוריון, על מנת לזכות לקבורה צבאית נאותה עם קום המדינה, הוצב בפניך תנאי אחד: להיות חבר ב"הגנה", ובמלחמת הקוממיות בלבד. מי שהיה חבר במחתרות האחרות – פשוט לא נכנס.

תארו לעצמכם, שבנכם נהרג במלחמה והמדינה הייתה מתנכרת לו לחלוטין. המשימה שהיא שלחה אותו אליה, למות למענה ולמען הקמתה – נעלמו, כאילו לא היו מעולם. את זה בדיוק בן-גוריון הבין. העובדה שעבור מרבית הישראלים שלטון השמאל לא רק שהיה הכרחי בקום המדינה, אלא גם זה שבלעדיו לא הייתה כמה המדינה, מראה כמה רחוקה הייתה ראייתו של בן-גוריון. את ההיסטוריה הוא כתב עוד בזמן הווה. הוא ידע מה יזכרו בעתיד לבוא ומה יישכח מדפי ההיסטוריה, והוא כתב אותם.

בן-גוריון דאג למחוק חיילים שהיו במחתרות מחוק החללים, כפי שהוא דאג לקבור את ספינת אלטלנה – הגם שהדבר ערך חודשים רבים. הוא הפך שוטרים צבאיים לסוכני תרבות, שיכלו לעקור אנדרטאות למען חללי המחתרות, הוא ידע לסרב לרצון הרוויזיוניסטים לקבור את עצמותיו של ז'בוטינסקי כאן. לבל מספר כי כשאישרה ממשלת אשכול להביא את עצמות ז'בוטינסקי הנה, בן-גוריון הזהיר אותם כי הוא יהפוך לאחד ההוגים הידועים והמוכרים בלימודי הציונות, ממש כמו אחד העם, הרצל, ובן-גוריון עצמו. תפיסת המציאות הזו הבנתה ועיצבה את החברה הישראלית שלושים שנים קדימה, ודפי ההיסטוריה שכולנו לומדים מושפעים מתוך תפיסה זו – שבלתי ניתן לערער אותה או עליה. הדרך היחידה לשבור תפיסות כאלו היא ליצור חדשות תחתיהן(כפי שעשו סרבני השמאל – החליפו אתוס אחד באחר) או לאפשר חופש תודעתי מוחלט, ולאזן מחדש את הכול באמצעות היד הנעלמה של עולם הדעות.

קצת על הטוב

שלישי

וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי

איך יודעים שמה שחשבנו שחשוב לנו באמת חשוב לנו? איך אנחנו יודעים שאנחנו לא תמימים? איך יודעים שלא הצבנו לעצמנו יעדים שאנחנו לא באמת עומדים בהם, שלא באמת חשובים לנו, שלא באמת מתאימים לנו? איך יודעים שמצאנו את הנערה אשר אומר אליה?

קצת על הדרך

רביעי

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי:

ובתווך, לאורך הדרך, בין האבנים הצהובות מופיעים מכשולים, לפעמים קטנים ולפעמים גדולים. הם יוצרים קשיים, אך גם הזדמנויות. האם תפנה לפתע למחוזות אחרים, שירחיקו אותך מן המטרה אליה שאפנו להגיע. אולי זו מטרה טובה יותר, אולי לא. לפעמים זו תהיה אפשרות לחצות את הקווים האדומים שלך. ויהיו לצדך כל הצידוקים, וכל האמיתות, ועדיין עמוק בפנים תדע שחצית את הרוביקון.

וכשתנסה לשוב, האם תדע את הדרך? האם תדע מיהו המלך? האם תזכור מאין באת ולאן אמרת שאתה הולך? האם תדעי להסיר את המסיכות, את החיוך המזויף שאת מוכרת לאנשים שאת לא אוהבת?

תחושת הבטן לפעמים צודקת, ולפעמים שגויה. בסופו של דבר, הכול מסתכם בבחירה. אנחנו סך הטעויות שעשינו, סך ההצלחות שעברנו, סך הבחירות שעשינו. חלקון טובות יותר, חלקן טובות פחות. על חלקן אנחנו מתחרטים, על חלקן כלל לא. על חלקן אנחנו מפחדים להודות, ועל חלקן אנחנו לא מפסיקים להודות, ואת חלקן אנחנו לוקחים כמובן מאליו.

אם נשיל מעלינו את כל הקליפות, נחזור בחזרה אל שביל האבנים הצהובות שלנו. המקוריות, אלו שתמיד רצינו, גם אם לא תמיד ידענו לומר או להגדיר. וככה, לפני שעוצמים עיניים, אפשר לדעת בדיוק על מה חולמים ולאן צועדים.

קצת על השיח

חמישי

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים

יש מקומות שבהם אסור לומר

את מה שצריך.

וכל דבר שהיה כבר,

אתה עדיין לא מכיר.

ובשדה, מדברים אנשים.

טוענים שהעמדתי פנים.

כאילו לא ידעתי,

כאילו לא שמעתי.

חיצים חיצים, נורים ואני המטרה.

וכל מה שירד, כמו השחר שוב עלה.

ולפנות ערב, רגע לפני שהשבת נכנסת,

שוטפים פנים אך הדעת עוד נטרפת.

שיח מהיר, שיח קוצני,

מי החזק ומי האימתני,

מי בא לראות ומי בא לירות,

מי כאן כדי להכאיב ומי כאן כדי לשנות.

מתחת למילים,

מתחת למסכות,

מסתתרת האמת.

רק אור השמש יתקן,

רק אור השמש.

קצת על המתנות

שישי

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם

הלוואי והייתי יודע להגיב למתנות באופן שירצה את האנשים שנתנו לי אותן, לא משנה מה נתנו.

קצת על הר הבית

שביעי

וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם

ראש הממשלה נתניהו ייפגש עם מלך ירדן עבדאללה ושר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי. הוא יבהיר שאין בכוונתו לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. השבוע כשביקרתי בהר הבית, הסטטוס קוו התיר לי לעלות רק בקבוצה של שלושה יהודים בכל פעם, כששאיפת המשטרה היא שבשעות פתיחת ההר יהיו שלושה יהודים בלבד בכל זמן נתון על ההר. עם כניסתנו אל מתחם ההר קפצה וזעקה עלינו אישה ערבייה שגידפה אותנו ודרשה שנעזוב. אלו אלוקיך ישראל, הסטטוס קוו.