אליש: שקרים קטנים ויפים

כשהייתי קטנה, לא ידעתי שאני חלק מסטטיסטיקה. לא ידעתי שיש אנשים שחוקרים אותי, את הדברים שאני אוהבת, את הדברים שאני חולמת, את המחשבות שאני חושבת. אלו לא היו הנושאים שהעסיקו אותנו בכיתה ה', לא העלינו על דעתנו שאנחנו מעניינות מישהו. היינו שורה של תופעות, אין ספק בכך. במבט לאחור אני יודעת שהכיתה שלי בבית-הספר היסודי בבית-שמש הייתה גן-עדן לסוציולוגים ולאנתרופולוגים ולחוקרי מגדר ולחוקרי מגזר. בזמנו לא ידעתי.

כשהייתי קטנה, לא ידעתי שיום אחד אני אעסוק בזה בעצמי. שאקרא על ילדות קטנות בדיוק כמו זאת שהייתי, על הזהויות השונות שהן מכילות  בגופן הקטן. על זהות מינית וזהות מגדרית וזהות לאומית ודתית ואתנית. האופן שהגדרנו בית. הצלחה. שלמות. אהבה. יופי. הסודות שהתביישנו בהם בושה איומה, ונשבענו לא לחשוף אותם לעולם. הקלילות שבה חלקנו הסתובבנו, ונעלי הבטון שבהן התהלכו אחרות. הביטחון העצמי שלנו שהלך והתגבש, התפורר ונאסף, נחלש והתגבר. זרם המחשבות הבלתי פוסק שהקדשנו לחברות, למורות, להורים, למדריכות בסניף, לבנים, לקווים שעוברים בין כולם. הפחדים שלנו, סופי העולם, הדברים שחלמנו להיות יום אחד. התסכול שהיה מנת חלקינו כשנכשלנו, והכישלונות הזעירים אובייקטיבית שמילאו את כל טווח ראייתנו. איך אמר מישהו פעם? אנשים גדולים- דאגות גדולות; אנשים קטנים, דאגות קטנות. דאגות קטנות מילאו את כל עולמנו.

כשהייתי קטנה, סירבתי להתחפש לנסיכה מכל סוג שהוא. היום זו נראית כמו נבואה מסוימת, למי שמכיר אותי, אבל כשהייתי קטנה זה היה מסיבה אחרת לחלוטין. לא רציתי להיות כמו כולן. לא רציתי להיות עוד תחפושת בנאלית של מלכת הטבע ונסיכת הלילה ודוכסית הלבבות ופיית הפרפרים, וגם ככה ההורים שלי עודדו אותנו להכין תחפושות בעצמנו. התוצאה הייתה ליצן, אישה יפנית, מלצרית, ילדת גוש קטיף (פורים 2005), המפתח להצלחה (לא ברור עד היום), החתול במגפיים, וההצלחה הגדולה מכולן- טרופית. לא התחפשתי לשלגיה, לא התחפשתי לפוקהונטס, לא התחפשתי לאריאל. בדיעבד וללא כוונה, נחסכה ממני החוויה המפוקפקת של להתחפש לדמות שלעולם לא אצליח להתקרב אפילו במעט ליופייה.

כשהייתי קטנה, החברות שלי התחפשו לנסיכות האלה. הן היו ילדות בריאות לחלוטין, במשקל תקין, במידה הגיונית. אבל היקף המותניים שלהן היה פי שניים ויותר מהיקף המותניים של יסמין. הן היו בסדר גמור, אבל הן לעולם לא תגענה למידה של סינדרלה. הן אכלו כמו שצריך מהצלחת, לא חיסלו ממתקים, אבל השמלה הצהובה של בל לנצח תיראה עליהן גדולה ומגושמת.

ואיך אפשר לשכוח את ברבי. כשהייתי קטנה, שיחקתי בבובות האלו לא מעט. לא ידעתי שאם היה קורה נס והברבי שלי הייתה קמה לתחיה, היא הייתה מתה מיד. ככה זה כשהמותניים שלה לא בנויות כך שתוכלנה לשאת את גופה, או להכיל ביניהן איברים פנימיים מעבר לחצי כבד וקצת מעי. הצוואר שלה ארוך פי שניים מצוואר של אישה ממוצעת, ודק יותר בצורה משמעותית. הגפיים והמפרקים שלה דקים מכדי שתוכל להפעיל אותם לכל פעולה שהיא. לפני שהיא מעמיסה על עצמה את כל הציוד של ברבי רופאה או ברבי ציירת או ברבי מהנדסת, הגוף שלה בעצמו במימדיו המדומיינים לא יכול לעשות צעד אחד קטן.

כשהייתי קטנה חינכו אותי תמיד לעשות כמיטב יכולתי. לבצע את מטלות הרשות שניתנו בכיתה למרות שהן רשות, ללמוד למבחנים למרות שיכולתי להסתדר גם בלי ללמוד. ההורים שלי חינכו אותי להשקיע. זו לא אשמתם שהם נולדו לתוך עולם שנותן לילדות קטנות מודלים לא-אנושיים לחיקוי, ולא הייתה להם ברירה אלא ללדת גם אותי לתוכו. זו לא אשמתם שאותן נסיכות אמנם נשאו בידיהן מסרים חיוביים, כמו עזרה לזולת או אמונה בעצמן או אופטימיות או חכמה, אבל הכול היה ארוז קטן מידי.הכול היה ארוז במימדים שאינם אנושיים, ולעולם לא יהיו. הכול היה ארוז בתוך שמלות מלמלה שכל-כך מתכווצות במרכזן, שמיליוני ילדות קטנות לא יכולות שלא לשלוח יד אל הבטן שלהן תוך כדי צפייה ולתהות. למה היא כל-כך נוכחת. למה היא כל-כך מעצבנת. למה היא כל-כך שמנה?

כשהיינו קטנות לא למדנו תקשורת וסוציולוגיה. זה לא היה במערכת השעות. לא ידענו שום דבר על הבניית המציאות, על ייצוג, על האופן שבו אנחנו לומדות ממש עכשיו על העולם. לא ידענו עד הסוף שאנחנו נגדל ונהיה לנשים ולנערות ולעולם לא נהיה יפות מספיק, כי אף אחת לא יפה מספיק. גם לא הנשים היפות ביותר בעולם הן לא מספיק יפות. הן אנושיות מידי, והן גדולות מידי. בשביל שכבת האוכלוסייה שכבר לא ניזונה מסרטים ומבובות, המציאו את תכנות העריכה הדיגיטליות. המציאו עבורנו, כמה נחמד, את הפוטושופ.

לראות עבודת פוטושופ תוך כדי התהליך זה כמו לצפות בנס: כמה לחיצות עכבר פשוטות והלכו הירכיים, הפנים מתחדדות, השומן נעלם. אין שקיות מתחת לעיניים יותר, השיניים לבנות והפנים מוארות וחלקות. הגוף כולו מתהדק ומצטמצם. זה לוקח דקות ספורות מאוד. כמו לשחק את אלוהים, אם אלוהים היה שונא בני אדם. אנשים אמיתיים הם כאלה מתסכלים עם הקמטים שלהם, החספוס שלהם, השומן הלא סימטרי שלהם. התרבות שאנחנו חיים בה רוצה אותנו חלקים. בין אם אלו קווים חלקים ורכים של מאיירי דיסני, או קווי הפלסטיק החלקים של ברבי, או קווי הפוטושופ החלקים של שערי המגזינים. וכמה יפה הוא הגוף הקטן והמלוטש והמרוטש שנותר תחום ביניהם.

מישהו אמר לי שכן, הוא רוצה שהנסיכות של דיסני יישארו בדיוק כמו שהן. ככה אמורות להיות נסיכות, הכי יפות שאפשר. מישהי פעם אמרה לי שכשהיא התחפשה לנסיכת דיסני, השמלה והכתר הספיקו כדי להפוך אותה למאושרת. מישהו פעם אמר לי שזה לא אישי, זה כלכלי- מפיקים ועורכים צריכים לעשות כסף, לא לעשות את הדבר הנכון. מישהי פעם שאלה אותי- במה זה שונה מלאפר כלה?

אבל לפעמים האמת היא מאוד מאוד פשוטה. אין כאן זוויות הסתכלות, ואין כאן צד שני. זה סיפור על אמת ועל שקר, על אור ועל חושך. על מיליארדי נשים אמיתיות ועל פיקציה אחת רעה ומעוותת. הבנות שלנו ראויות למודלים אנושיים לחיקוי. מגיע להן עולם שבו הגוף שלהן הוא טוב והוא בסדר, כי זו האמת. אין משהו אחר. חברה שהצליחה לשים אדם על הירח, בוודאי מסוגלת גם לייצר בובה במימדים אנושיים. שיקולים כלכליים לא מעניינים אותי, ולא מעניינים ילדות בנות 8 שחושבות כבר על דיאטה. להראות לילדה קטנה דמות שלא יכולה להתקיים במציאות ולהפוך אותן למודל לחיקוי, זה פשע. להדפיס שקרים על שערי מגזינים ולהציג אותם כאמת, זה פשע. ללמד נשים לשנוא את הגוף המציאותי שלהן, ללמד אותן שאישה יפה היא אישה נעלמת, זה פשע. ידע כל מפיק, תדע כל עורכת, ידעו כל אמני הריטוש שהאחריות הזו תלויה מעל ראשם.

התמונה המרוטשת לעולם תהיה מכוערת יותר. גם אם התרגלנו לחשוב בדיוק להיפך. היא מכוערת מפני שהיא שקר נטול חיות.

היא זו לא שלעולם לא תוכל להיות יפה. לא אנחנו.