אליש: של מי השנה הזאת בכלל?

"אין ספק שזו הייתה השנה שלו", נפתח התקציר שהתנוסס על שער המגזין. זו הייתה כתבת פרופיל מיוחדת לכבוד סוף השנה האזרחית, וככה החליטו שם בחדר הישיבות של משרדי המגזין בעל התפוצה הרחבה בישראל- שזו הייתה השנה שלו. המעבר לדירה משותפת לו ולבת-זוגו, או "ההתמסדות והפרידה מחיי הלילה", כמו שתתמוגג המראיינת. היה גם הסרט שלו שסופסוף יצא, אחרי הבעיות התקציביות והפיצוץ שהיה בין המפיקה למלהק. הסרט יצא והסרט הצליח. תוסיפו לזה כמה התבטאויות שנויות במחלוקת על דרום תל אביב ועל המלחמה, וקיבלתם שנה ארוזה בסרט עם תווית שנושאת את שמו. שנה שלו שבה הוא התבגר (כמובן), הבשיל (בטח), יצא מאזור הנוחות שלו (מתי?) וקבע את מעמדו כאחד השמות הגדולים בתעשייה. כמה טוב שיש שנה שהיא שלך, חשב במרירות דקה תוך כדי גלילת אנשי הקשר בטלפון. אתה צריך מישהו שיש לו קצת זמן להקשיב ואף אחד לא זמין, אבל היי, לפחות יש לך שנה. אולי השנה שלך תקשיב לך! ספר לה שהקטע הזה עם איילת מתחיל לרעוד לכם מתחת לרגליים, ועכשיו זה רק ילך ויסתבך עם המעבר לדירה המחניקה הזו. ספר לשנה שלך שהסרט הזה הוא אולי הפרויקט הכי נוראי שהשתתפת בו, ועכשיו השם שלך יהיה קשור לנצח בפרויקט שאתה מתנגד לו בכל רמ"ח איבריך. ספר לה שאם רק היית מקשיב לאבא שלך ולוקח רגע לחשוב, איזה ריטלין מטאפורי, הכול היה נראה היום אחרת.

גשם התחיל ליפול ולהרטיב את המסך של הטלפון. הוא קילל ודחף את המכשיר לכיס, מועך את הקבלות הקטנות מבית הקפה שהוא תמיד שוכח לזרוק לפח. לגשם הארור הזה לא אכפת שזו השנה שלו ושאין לו מטריה. מעבר לרחוב יצאה אישה קטנה מדירת חדר וחצי, ליטפה את הבטן שהתחילה להתעגל מתחת למעיל, וחייכה.

***

של מי השנה הזאת בכלל?

בכל בוקר מאות אלפי אבות ואימהות מלטפים את ראשי ילדיהם (אני מקווה) ומאחלים להם יום מוצלח בבית-הספר. הם מקווים שהילד שלהם ילמד ויתחזק, יקבל יחס הולם ממוריו, יעז להרים את אצבעו בשיעור, ירכוש חברים מהזן הנכון ויזכור שאלימות היא לעולם לא הדרך. אלפי צעירים נושקים לאהובותיהם על הלחי ומאחלים להן יום נהדר בעבודה. שהלקוחות לא יעשו לה את המוות, שהאוטובוסים יגיעו בזמן, שהבוס ישים לב למאמצים שהיא משקיעה וסופסוף יתגמל אותה, שהיא תקבל כבר הזדמנות לעשות את מה שהיא באמת רוצה. אלפי סטודנטים פוקחים עיניים עייפות לצלילי שעון מעורר ונושאים תפילה קטנה שהיום הזה יעבור בטוב. שהמרצה לסטטיסטיקה ידבר ברור, שהאינטרנט יעבוד, שלא ינסו לשכנע אותם לתרום לצדקה כי באמת אין להם, שהקפה יהיה כמו שהם אוהבים.
כולנו רוצים להצליח. כולנו רוצים שהיום הזה, ורבאק, שגם השנה הזו, תהיה שלנו. יש לנו רק שתי עיניים, הן מונחות בתוך הראש היחיד שקיבלנו- בסך-הכול זה יוצא זווית ראיה אחת. איך שאנחנו רואים את זה, אנחנו הגיבור של הסיפור. לפעמים יש אנטי-גיבור, בדרך-כלל יש ניצבים ברקע, יש חברים ויש אתגרים ויש את הדמות הזו שנמצאת בסרט רק כדי להצחיק. תהיינה כנראה עלילת משנה או שתיים, בכל-זאת, אבל זה מה שהן תהיינה- עלילות משנה. לסרט יש גיבור אחד, והגיבור הזה הוא אנחנו.

150415681במדע קוראים לזה עליונות מדומה: האמונה הרווחת לפיה כבני-אדם אנחנו מעל הממוצע. היא כל-כך רווחת שחוקרים מופתעים אם הם *לא* מוצאים אותה בקרב נבדקים. אם מישהו לא נותן לעצמו ציון של 7 או 8 מתוך 10. קשה לנו לחשוב על עצמינו כניצבים, כאותם 50% מהאנשים שמוכרחים להיות למטה כדי שהחצי האחר יהיה למעלה. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו הגיבור, שזו השנה שלנו. אף אחד לא כותב ספרים על כישלונות, על ניצבים, על דמויות משנה. אנחנו לא הגענו עד כאן כדי להיות דמות צדדית.
לא תמיד זו תחרות על משאבים. יש יעדים, בינוניים וסבירים כאלה, שאנחנו יכולים להשיג בלי לבוא אחד על חשבון השני. למצוא עבודה בשכר מינימום, להצליח פחות או יותר בלימודים, למצוא כמה חבר'ה שהם באותו ראש. למצוא איזה תחביב להיות בסדר בו. להיות מאושרים מידי פעם.
זה נעשה קצת פחות נעים כשמערבים סטטיסטיקה. כשמישהו זורק לחלל הכיתה את האחוז הקטן של חבר'ה שמתקבלים לתואר שני בפסיכולוגיה, של חבר'ה שמוצאים עבודה בעולם התקשורת, של חבר'ה ששורדים את לימודי הרפואה עד תומם. חבר'ה שמצליחים לקנות דירה, חבר'ה שהתא המשפחתי שהם יקימו לא יתפרק. זה השלב שמשתרר שקט, וכולם אומרים לעצמם בשקט וברוגע שהאחוז הזה הוא הם. כי הם הגיבור של הסרט, וכי השנה הזאת היא שלהם. כי הם לא יהיו הסיפור המעוך הזה על סטודנטית לתיאטרון שבסוף הלכה להיות מורה והחליפה את החלום האמיתי שלה בחלום מזויף שתואם את המציאות. הם לא יהיו ניצבים בסיפור הצלחה של מישהו אחר, והם בטח ובטח לא יהיו האנטי-גיבור… הם הרי מעל הממוצע.

אז של מי השנה הזאת? אין לי מושג. אני לא נוטה להאמין לאלו שמוכנים להישבע שהיא שלהם. מצד שני, להאמין שהעולם שייך למישהו אחר זו גישה מעט עצובה. אומר זאת במילותיה של דמות כלשהי מסדרה שכבר שכחתי את שמה:
"נדיר מאוד שאנחנו מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים. אבל אם אנחנו לא מנסים, הסיכוי הקטן שהיה לנו נעלם גם הוא".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אליש: של מי השנה הזאת בכלל?

  1. kopelistus

    האדם הוא דרמה בהתהוות – השכל הוא ניסיון הקהל לקחת חלק במשחק.

    הדרמה היא הכוח המניע ולכן סמלים, מיתוסים ואלים חייבים למשול בעולמו של מוכה-המשחק.

    לא קיים מלבד הדרמה.

    כשבאים החכמים לנתח את הדרמה הם מתחילים לשאול שאלות פילוסופיות – מרוקנים חווייתם לטובת תרכיז ויטמינים שכלי. ברם, אנו השחקנים יודעים שדרמה ניתן לאגד רק בתיאולוגיה – לדעת את מקומנו על הבמה טוב יותר, מדוייק יותר, את מקומנו אל מול המיתוסים, הסמלים והאלים(האל).

    צועד האדם כשחקן – והעולם במתו
    מביט בעיניו כקהל – קהל הוא שמביט בו

    הכשל והשכל
    אין באמת הצלחה או כשלון במובן הפשוט של הסטטיסטיקה – רק משחק רע או משחק טוב.

    הסוד האמיתי…אין מלבד השחקן – הוא לא מסיים הצגתו עם תום הסצנה, אין הוא פוסק מתפקידו עם הקרשנדו וההתרה, אין לזיכוך משמעות מפסקת.
    הוא נשאר לאחר כל אלו – מביט ורוקם את הסצנות, הקרשנדו, ההתרה והזיכוך לידי אופי.

    בהצלחה

  2. רחל

    אהבתי מאוד!
    ורק הייתי רוצה להוסיף, את תפיסת ה"לי זה לא יקרה" שמופיעה אצל כולנו כשנתקלים בסטטיסטיקות. האמונה שזה נכון דיש כאלה שנדרסים כי הם חוצים בלי מעבר חצייה- או ברמזור אדום או כל דבר אחר שאנחנו שומעים ואומרים לעצמינו 'זה נורא, אבל לי זה לא יקרה.."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s