קצת על הרבה – מוצ"ש לך לך

חברים,

אני מצטער. השבת הזו לא הספקתי לכתוב את כל הטור הקבוע והרגיל. במקום זאת, השתתפתי בעצרת החירום והתפילה למען יהודה גליק ולמען שיבת ציון בהר הבית. את מה שכן הספקתי, כתבתי לפניכם ואף הבאתי כאן את הדברים שנשאתי בכיכר ספרא, מעל בימת העצרת.

 

קצת על אנטי פרגמטיזם | קצת הר הבית | קצת על הראייה | קצת על האינתיפאדה

קצת על אנטי פרגמטיזם

ראשון

 וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

האם כאן, במילים האלו, נסגר המעגל של אדם הראשון? האם כאן, אברם אבינו מצליח לראות מבין חרכי העולם הזה, את אורות העולם הבא? האם כאן, בפער שבין הפסוקים שסיימו את הפרשה הקודמת ובין "ויאמר ה' אל אברם…" מצא אברם את האמונה בא-ל, כנגד תופעת האלילות של כל העולם?

המדרשים טוענים שכן. הם מספרים על ניסיונות רבים בהם עמד אברם, על רצונו של נמרוד מלך בבל להכניס את אברם לכבשן האש על שום שהאמין בדרך אחרת, אך בכתובים לא ניתן למצוא את כל זה. אדרבה, תרח אבי אברם הוא זה שהחל את הדרך אל ארץ כנען ונעצר. " וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".

מנגד, אברם לא ממשיך בדרך שהחל אביו עד לרגע הזה – " וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה". כלומר, המעשה נעשה בעקבות האמונה. אך משהו מבדיל את אברם משאר בני האדם עד כה בכל מקרה, שכן הוא הראשון מאז נח שמלווה את פועלו ציווי אלוקי כלשהו.

נדירות הן הפעמים שאדם מצליח למצוא לעצמו נקודה נוחה. מקום שהוא יכול לקרוא לו בית, מקום שמקבל אותו כפי שהוא, מקום שלא דורש ממנו דבר. אולי בנקודה הזאת, מצא את עצמו תרח והפסיק לדרוש מעצמו. הוא מצא נקודת אחיזה נוחה. הפגם הזה שזור לאורך ההיסטוריה האנושית, על אנשים שעצרו את עצמם בנקודה מסוימת ולא דרשו מעצמם עוד. זה בדיוק מה שעושה עם ישראל במצרים, ובמדבר. אך ה' מכתיב לנו אחרת. לדרוש יותר, לשאוף יותר, להתאמץ יותר.

במקום להישאר בנקודה הנוחה, בחרן, שם טוב לשבת, אומר ה' לאברם – לך לך. אל תעצור, אל תנוח, אל תשב. לך לך. ואולי אולי, אחרי הכל, אחרי הבריאה, המבול וההתחלה מחדש, זה בעצם המסר: אל תנוחו אל זר דפנה, תמשיכו ללכת.

 

קצת על הר הבית

שני

אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָה

"כשהתחלנו את הפעילות שלנו בקמפוסים בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים כאחד, בהתחלה חשבו שהשתגענו – מה פתאום נתחיל להתעסק בנושא הזה – זה יבעיר את מזרח התיכון! בהתחלה, היינו קבוצה של 10-15 אנשים. היום, פחות משנה להצטרפותנו ליהודה, אנחנו מייצגים למעלה מ-400 איש.
הרבה, כמעט כולם, בזכות האיש היקר הזה, שהציג לנו בעיה אמיתית, אפליה מדאיגה בשביל מדינת ישראל. אנטישמיות שאין כדוגמתה בשום מדינה מערבית אחרת. מי היה מאמין, שדווקא בלב ליבה של ירושלים, על הר הבית, ליהודים יתנהגו בבוז, הם יעצרו על לחישת תפילה או נדנוד שמזכיר תפילה, יושפלו ללא כל אפשרות הגנה. על ההר, היהודים לא נחשבים לשווים בין שווים. הגיע הזמן לשנות את זה. אנחנו כאן, נמשיך לפעול בשביל המטרה הנעלה הזו. והכל. הכל – בזכות הרב יהודה גליק.

גליק. הכהן הגדול.
גליק. הכהן הגדול.

יהודה גליק הוא הכהן הגדול. אנחנו – הסטודנטים למען הר הבית – זכינו להכיר את יהודה מקרוב, ובזכות האישיות שלו האמונה בצדקת הדרך, החלטנו להצטרף אליו במאבקו להחזרת הריבונות והדמוקרטיה הישראלית על הר הבית.

בכל יום שאני לא עולה להר הבית, אני יודע שהוא כן. אני יודע זאת, משום שבכל יום הוא מעלה תמונה, בה אני רואה לבושתי מאות תיירים גויים שמממשים את הפסוק הנבואי "והביאותים אל הר קודשי… כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". כל העמים, מלבד עם ה'. הג'ינג'י הזה שמשגע את משטרת ישראל או בעצם את הוואקף המוסלמי על הר הבית, נמצא שם כל יום שהוא יכול, כשזה הדבר החשוב ביותר שעומד לנגד עיניו. יהודה אמנם הוא אדם פרטי, אך מרגע שנטל את האחריות על הר הבית, הפך לאיש ציבור. הוא הפך לכהן הגדול. בין אם נרצה בכך ובין אם לא, יהודה גליק ממלא את התפקיד שאיש אינו ממלא מאז חרב בית המקדש.

לפני שבוע וחצי עליתי בפעם הראשונה אל הר הבית, לכבוד יום ההולדת שלי חיפשתי קדושה. קדושה לא מצאתי. מצאתי הרבה שנאה. מצאתי הרבה זעם. מצאתי הרבה תסכול. מצאתי חורבן, מצאתי טומאה, מצאתי השפלה. יהודים, כך הבנתי מכל מי ששולט בהר, אינם רצויים עליו. את זה בדיוק יהודה מנסה לשנות.

יצא לי לפגוש את יהודה מספר פעמים, אך לא השבוע. בזמן שהוא היה בכנס, אני חשבתי על הלימודים שיש לי ליום למחרת. "אני חייב לקרוא את המאמרים, להיות מוכן למכללה", אמרתי לעצמי. מתישהו במהלך הערב, יהודה עמד על הבמה במרכז מורשת בגין בכנס שכותרתו ישראל חוזרת להר הבית.  הפלאפון שלו צלצל. "אני מצטער", הוא אמר לקהל. "אני תמיד משאיר את הפלאפון שלי דולק, למקרה שמישהו יתקשר אליי ויודיע שאפשר להתחיל לבנות את בית המקדש". כמה תמימות, כמה אהבה הייתה טמונה במילים האלו. הרבה אנשים אוהבים את יהודה, על התמימות הזו. על הדבקות שלו, על האמונה שלו. כמו אהרון הכהן, גם הוא רודף שלום ואוהב שלום. זה באמת ובתמים התפקיד שלו, אתם יודעים, להיות האיש שמחכה לבשורה של בית המקדש.

התמימות הזו, הדבקות הזו, הנחישות הזו, האמונה הזו, הם מה שניסה אותו מחבל להרוג. אבל כמות האנשים שתעלה להר במקום יהודה, כמות האנשים שהזדעזעה כששמעה מה קרה ליהודה, כמות האנשים שתתכנס בעצרת התפילה, הכמות הזו תוכיח – שאת הרעיון הזה, את שיבת ציון הזו, אי אפשר לעצור ואי אפשר להכריע. זה יהיה קשה, זה ידרוש מאיתנו לא מעט. זה ידרוש מאיתנו את אותה התמימות, את אותה הדבקות, את אותה הנחישות, ואת אותה האמונה שיש ליהודה עצמו.

בכל פעם שאתם מגיעים לדלתות הכניסה של הר הבית, ומגלים שהן נעולות; בכל פעם שאתם עולים להר הבית וזוכים לליווי משטרתי; בכל פעם שאתם מגיעים להר הבית ואומרים לכם שאסור לכם להתפלל על ההר; בכל פעם שאתם מגיעים להר הבית, ושומעים בעיקר אללה הוא אכבר. בכל פעם שאתם עולים להר הבית, ומגלים שזו באמת חבית נפץ. בכל פעם שאתם מגיעים להר הבית, אתם הופכים להיות חלק מהשינוי. הר הבית טרם בידנו, אך הוא עוד יהיה. ובקרוב.

 

קצת על הראייה

שלישי

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

אתה קם בבוקר, לשגרה הרגילה. הולך לעבודה, עוצר בלימודים, מבקר קצת חברים, היום נגמר והלכת לישון. שוב קם בבוקר, לשגרה הרגילה. אתה לא זוכר איזה יום זה, רק את לוח הזמנים, עובר מפה לשם ומשם לפה, מחליק את הדרך שלך קדימה לעבר עוד יום שכולו אותו דבר. כשסוף השבוע מגיע, אתה סחוט מכל מה שהיה. המאמץ היומיומי מוציא ממך את הטוב ביותר, ולא נשאר דבר בפנים. את סוף השבוע אתה מנצל למנוחה, אבל עמוק בפנים אתה יודע שמשהו אינו כשורה.

אבל אתה לא עולה על זה, לא בנקודה הראשונה, ולא בשנייה ועוד סופ"ש עובר ואתה שוב באותו הגלגל המתגלגל מלמטה למעלה, וממעלה למטה, עובר מנקודה א' לנקודה ב', בלי לדעת כמה ובלי לדעת לאן. ואז שאלה עולה מתוכך, משל הייתה זו נבואה משמיים, בת קול פנימית, או המלאך שעל כתף ימין ששואל: "לאן זה?".

השאלה מהדהדת, ממוטטת. העובדה שאין לך תשובה ברורה ומובהקת מייאשת בפני עצמה ומנטרלת אותך מכל כאביך, ומכל שמחותיך. כל מה שהיה ריק, התמלא בחלל. אולי לא ידעת כמה מלא ריק יכול להיות, אך הוא שם. והשאלה הזאת תצוץ משום מקום. היא תצוץ כשמישהו סיפר לך שהוא מצא עבודה שהוא חיפש, כשמישהו אמר לך שהוא ככה קרוב להגיש את העבודה, כשמישהי סיפרה לך שהיא יוצאת, או סתם, כשהלכת למקום שפעם היה בית והיום אתה נטע זר בו.

להתחיל ולבנות מחדש. צילום איתי שרמר
להתחיל ולבנות מחדש. צילום איתי שרמר

ואז אתה מרים את הראש, רגע מעל ההווה. והנה, הכל נפרש בפניך. האופק ניבט מן ההווה הנמשך אל העתיד, אתה יכול לראות את שביל האבנים המוזהבות שמוביל לשם. שם, שם, המקום אשר אתה חולם עליו. הבית שלך, שהוא באמת שלך. המקום שקיווית באמת לעבוד בו, המקום שאתה יודע שהוא לא תחנת ביניים, אלא התחנה הסופית, המקום בו אתה יכול להיות איש, כמו שאתה באמת רוצה. כל מה שאתה צריך לעשות, הוא להביט אל עבר העתיד הזה, להביט אל ההווה שלך, ולהתחיל לחבר ביניהם.

קצת על האינתיפאדה

רביעי

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן:

המתנקש ביהודה גליק, היה אסיר בכלא ישראל בעוון עבירות טרור. הוא שוחרר. כמו מחבלים רבים אחרים, הוא חזר לעסוק בטרור. ראו מה אברהם עשה עבור השבויים שלו.

 

חברים,

אני מצטער. השבת הזו לא הספקתי לכתוב את כל הטור הקבוע והרגיל. במקום זאת, השתתפתי בעצרת החירום והתפילה למען יהודה גליק ולמען שיבת ציון בהר הבית. את מה שכן הספקתי, כתבתי לפניכם ואף הבאתי כאן את הדברים שנשאתי בכיכר ספרא, מעל בימת העצרת.

לו הייתי מוסיף, היו אלו הקצתים:

_

קצת על הדור הבא

חמישי

וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:

_

קצת על הגבולות (מתוך 'שביעי')

שישי

 בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

הכירו את ג'ואל וורדוינד, העומד מאחורי החלטת הממשלה ההולנדית להפסיק את תקצוב הבונוסים שקיבלו אסירים פלסטיניים בכלא הישראלי. "קיבלנו מידע מישראל שאומר שאסירים פלסטיניים(אסירים בטחוניים – ע"ל) זוכים לקבל משכורות מהרשות הפלסטינית". מסביר וורדוינד בשיחה עם 'שביעי'. "נוסף על כך, הבנו שהמנגנון מתמרץ את הטרוריסטים: ככל שמחבל הרג יותר ישראלים, כך הוא זוכה לקבל עוד כסף. דרשנו ממשרד החוץ שלנו שייכנס לעובי הקורה ויחקור את העניין. למרבה הצער, גילינו שזה נכון ודרשנו משר החוץ שידרוש מהרשות הפלסטינית להפסיק את העברת המשכורות לאסירים הפלסטיניים בבתי הכלא הישראלים, אך הוא השתהה. העברנו בעקבות כך החלטה בפרלמנט שידרוש משר החוץ להניף מקל מעל לראשה של הרשות. או שישנו את  הנוהל, או שיאבדו את המימון". אחרי שהצליחו להעביר החלטה זו בפרלמנט, העבירו החלטה נוספת שתדרוש משר החוץ שיפנה אל האיחוד האירופי בדרישה דומה.

וורדוינד. צילום: Anne Paul Roukema
וורדוינד. צילום: Anne Paul Roukema

האיחוד האירופי פרסם לא מזמן דו"ח שמגלה כי מיליארד אירו שהוא העביר כסיוע לפלסטינים נעלמו תחת ידיה של הרשות הפלסטינית. "הכספים שולמו לעובדים שלא באמת עובדים. האיחוד צריך לדרוש שקיפות או לחילופין להפסיק לשלם", אומר וורדוינד. בינתיים הפנייה של שר החוץ הועברה לרשות הפלסטינית, אך עד כה זו לא נתנה תשובה.

וורדוינד, חבר במפלגת הקריסן-יוני(האיחוד הנוצרי), מספר כי המימון ההולנדי לרשות הפלסטינית מגיע לסכום של עד 65 מיליון אירו בשנה. מבחינתו, מדובר בחלוקת משאבים פוליטית לחלוטין. "אנחנו נותנים לאתיופיה, שם יש 90 מיליון תושבים, רק 20 מיליון אירו בשנה. אין שום פרופורציות כשזה מגיע לפלסטינים. יש מצג של פלסטינים עניים ומסכנים, ויש שחושבים שהם תחת כיבוש". "אני וחבריי למפלגה", הוא מדגיש, "איננו חושבים כך".

עצם המימון של האירופאים מרגיז את וורדוינד. "אם היה מימון כזה, של מדינה אחרת למחבלים שנמצאים בבתי כלא שלנו, זה היה מאוד מוזר. הרש"פ צריכה להגביר את זכויות האדם בבתי הכלא שלה. יוניצ"ף צריך לחקור את היחס לצעירים בבתי הכלא הפלסטינים. קיבלנו דיווחים שהמצב שם לא טוב.

שיקום עזה, שנמצא מעבר לפינה מדאיג אותו אף יותר. "אם הפת"ח אכן יקבל את המושכות על עזה, הרי הוא ישלם את המשכורות לאנשים חמאס, ואז בעצם כולנו נשלם לארגון טרור. אסור שזה יקרה. שר החוץ טוען שזה לא יקרה, שהאנשים שיקבלו את הכסף הם אנשים שבאמת חיוניים, כמו מורים, אחיות ורופאים. אבל רבים מהאנשים האלו תומכים בחמאס. תמיכה בארגון טרור היא דבר אסור על פי החוק, בהולנד בפרט ובאירופה בכלל. איך נוכל בכלל להבדיל בין מי שתומך בחמאס ומי שלא?", תוהה וורדוינד.

הדד-ליין שהוקצב לפלסטינים הוא עד מועד העברת התקציב בבית הנבחרים ההולנדי. "המטרה שלנו היא לקצץ את התקציב השנתי שמועבר לפלסטינים. העברנו כבר החלטה בנוגע לתמריץ המעוות, לפיו מחבלים מקבלים יותר כסף עבור רציחה של יותר אנשים, כעת המטרה היא להפסיק את העברת כספי הסיוע ההולנדיים לאסירים בכלל", מצהיר וורדוינד.

_

קצת על הברית

שביעי

הִמּוֹל | יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם:

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s