אליש לסוכות: דרושים שותפים

המון אנשים אוהבים את חנוכה. הגשם שוטף את העיר, הנרות הקטנים מונחים בגאווה על אדני החלונות, מוסיפים והולכים, והשוקו והפוך רק מחכים שיקראו להם להשלים את הקלישאה.
המון אנשים אוהבים את פורים ואת הצבעוניות שלו, את שבירת השגרה. המון אנשים אוהבים את שבועות ואת הגבינות ואת התורה ואת האסרו חג שהרווחנו בחינם. המון אנשים אוהבים את פסח ואת האביב שמגיע ואת העצירה להתרעננות.
רק אני תמיד הייתי ילדה ובחורה של סוכות.

היו שנים שזה היה בגלל פסטיבל המוזיקה שהתקיים ליד הבית שלי, שחיכיתי לו בציפייה דרוכה חודשים לפני שהופיע באופק. הבגדים נבחרו בקפידה, החברות, זמני ההגעה וזמני ההברזה. הייתה השנה ההיא שיזמתי ערב חברות בסוכה שלי והוא בוטל ברגע האחרון, אז לאות מחאה ישנתי בסוכה כל לילה באותו חג. פעם הסוכה שלנו זכתה במקום השני בתחרות הסוכה הנאה והכשרה, ופעם אחרי יום ארוך של קישוט הסוכה ירד גשם בערב החג והרס לנו הכול.

סוכות היה מעין פרס על ההתמודדות בגבורה עם יום כיפור. אחרי שעמדתי בבית הכנסת במשך שעות והרגשתי איך נגמרות לי הרגליים לאט לאט, אחרי הסעודה המפסקת סופסוף הגיע הלילה הכי כיף בשנה. במשך הרבה שנים היינו שלוש בנות ואבא שם בחוץ, לא מודעות בכלל לעובדה שבניית סוכה זה לבנים. זה היה המבצע שלנו: להשחיל את המוט דרך המנהרות שבקצה הבד, להיזהר שלא לקרוע, להכניס צ'ופצ'יקים ללולאות ולהקים במו ידינו בית. סוכה. כל שנה ההורים ידעו שאי שאפשר לארח ולהתארח בכל הארוחות של החג- צריך לשמור ארוחה אחת בסוכה רק לעצמנו. בכל זאת, אלישבע מחכה לחג הזה שנה שלמה.

אבל חג הסוכות ה-22 שלי נראה מעט אחרת.

זה התחיל כששמתי לב שהמיטה בסוכה כבר לא כל-כך נוחה. מאז המחאה ההיא לפני ארבע שנים, ישנתי בסוכה כל ערב כל שנה, עד עכשיו. קולות השירה והצחוק שעלו מהסוכה של השכנים, חדרו לזו שלנו וקצת ערבבו אותה. לפסטיבל המוזיקה אני כבר לא הולכת, ולמרות שבניית הסוכה והמפגשים החברתיים נעמו לי מאוד, משהו בזוהר שאפף  את החג האהוב עליי דעך מעט.

החדשות הטובות הן שהבנתי משהו חדש. סוכות זה לצאת מאזור הנוחות שלנו. השכנים ששרים בקול רם מידי, הפקקים בדרך לירושלים, הגשם שהורס את השרשראות ומטפטף דרך הסכך. זה לוותר על ארבעה קירות מוצקים, על תקרה ומזגן, על הפרדה מהעולם החיצון, ולשבת אחד בתוך השני. הרחוב הופך לדירת שותפים אחת ענקית, הסוכות מתערבבות זו בזו ושוב אין מחיצות כמו שהיו בשבוע שעבר.  השכנים יודעים על מה אתה מדבר, את מי אתה מארח, ואתה יודע את אותו הדבר לגביהם. אתה יודע כמה כל שכן השקיע בסוכה שלו, בכשרותה ובגודלה ובקישוטיה, וכמה הוא חי בה. איפה יש מיטות קטנות והפוכות, כמה מהקישוטים נקנו וכמה הוכנו בגן בתחילת שנות התשעים, המון סודות מתגלים. הבית שלנו בחוץ.

בנינו בתים חזקים ויציבים כדי להפריד ולמשול. לשמור על הסדר הקיים ולהימנע ממבוכה. שלא יתערבבו מנהג במנהג, נורמה בנורמה, הרגל בהרגל. זה מסודר יותר ככה. אבל סוכות זה דירת שותפים. אתה בא עם הבלאגן שלך, עם ההרגלים שלך, עם הכלים המיוחדים מהבית. שותף אחד רגיל לישון עם דלת פתוחה, שותף שני חייב דממת אלחוט בלילות, שלישי אלרגי לבוטנים והרביעי מרגיש קצת בנוח מידי להשתמש בכלים ובחפצים של השותפים האחרים. יש סטנדרטים שונים של שטיפת רצפה, ושעות קימה שונות, העדפות שונות באוכל ובמוזיקה ובתכונות אישיות. ואולי היה נוח יותר לחיות לבד, אבל פה זה לא ברלין, ויוקר המחיה מקבץ אותנו יחד לדירות שותפים חמימות וצפופות. סוכות זה להיזכר עם מי חתמנו חוזה, ולוותר לשבוע אחד על השליטה בעולם שלנו.

סוכות זה כמו דירת שותפים. זה עשוי להיות פחות נוח, אבל בין חומרים שלא מתערבבים לעולם לא תתרחש תגובה. הם חייבים לבוא במגע כדי ליצור. הם חייבים לבוא במגע כדי להתקדם. הולך להיות צפוף הלילה בכותל, אבל בסך הכול אלו השותפים שלי. טוב שנפגשים לפעמים.

*

נכון לכתיבת שורות אלו, עברה שנה עגולה מאז הגיחה האחיינית שלי לעולם. אני לא אומרת את זה הרבה, אבל אין מילים שיכולות לתאר אותה באמת. היא אור, היא פלא, היא ילדה נהדרת. היא חיוך ונשיקה, היא הסחת דעת מוחלטת באמצע שטיפת כלים, היא צעצועים על כל הרצפה, היא סיבה לחזור הביתה לשבת. היא תות קטן, היא זריקת אושר, והיא כבר בת שנה. הבוקר חגגנו לה יום הולדת, והיא הסכימה לחבוש את הכתר למשך עשר שניות תמימות. היא חייכה לבני המשפחה שבאו מקרוב ומקרוב, ואפילו מחאה כפיים כששרנו לה.

כשהתבוננתי בה היום ובהליכה המתנדנדת שלה, נזכרתי שרק לפני חודש היא לא הייתה מסוגלת לבצע אותה. היא ידעה לעמוד וליפול, אבל לא להתקדם על שתיים. לא ללכת. וכשהיא עמדה ונפלה וישבה וזחלה, האפשרות הזו של ללכת בכלל לא הייתה באופק המחשבתי שלה. מבחינתה זה היה כמו לעוף, היא אפילו לא ידעה לשאוף לשם. היא אפילו לא ידעה לחלום על זה.

לצפות בהתפתחות של אלענה זה תענוג. להתבונן בה צוחקת זה גל קטן של אושר, כמו  סוכריה קטנה מתחת ללשון. לראות אותה הולכת זה להיזכר שפעם גם אנחנו זחלנו. שפעם לא האמנו שאי פעם נצליח לרוץ. ולדעת שאולי יש עוד כמה דברים שנראים לנו בלתי- אפשריים, ואולי הם יותר אפשריים משחשבנו.