קצת על הרבה – מעשה בשוקולד ובקצפת

לכבוד חג הסוכות יוצאים מהבית הרגיל והנוח ועוברים לסוכה. הסוכה כאן היא סוכה של סיפור. במקום לתת סקירה שבועית, קצת על פה, קצת על שם, בחרתי לפרוס בפניכם שלוש זוויות לאותו הסיפור.

מילקי גרמני.
מילקי גרמני.

הסיפור התחיל בסתיו 2014. מעטים קישרו בין הגשם שירד בערב הסוכות ובין מה שקרה אחרי כן, אבל תמיד כשמספרים את הסיפור מזכירים את הגשם הזה. רק כמה מהדתיים שברחנו מהם כמו דתיים שבורחים מסוכה שיורדת עליה גשם ידעו לומר שגשמים בערב הסוכות הם סימן קללה, אבל אף אחד לא הקשיב להם. כי בעצם, מה היה מבורך קודם?

 

"אני זוכר פעם, כשהייתי קטן ", הוא אמר. הוא תמיד התחיל שיחה עם זיכרון ישן נושן מהילדות שלו כשהדברים התדרדרו ככה. הוא היה קורא "חמי, בוא תקשיב". חמי נאלץ תמיד לבוא ולהקשיב. "ישנתי בסוכה. זה הרגיש כמו טיול שנתי, רק עם המשפחה. במקום אוהל, ישנו בסוכה. יכולנו לשמוע מבעד לדפנות את לחשוש השכנים שחוו את אותה התרגשות בדיוק. הסתכלתי על הסכך ועל הקישוטים. ראיתי את הקישוט שהכנתי בגן לפני שנתיים ואת הקישוט שאחותי הכינה השנה, את הקישוטים שאמא קנתה לחג הפסח, אבל בעצם התאים דווקא לחג הסוכות". 'זה יפה מאוד', חשבתי לעצמי, אבל לא ידעתי איך לומר. הוא המשיך לספר על הזיכרון שלו, עד שהוא הגיע למסקנה שהוא תמיד היה מגיע אליה. "היום אני מבין שמה שהיה יפה בעיניי הוא שלמרות שהסוכה היא ארעית, הצלחנו ליצוק לתוכה יסודות שלנו. יסודות שנמשכים איתנו. בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם, מרוב התרגשות. הסכך הלך והחשיך ואני ראיתי איך היום הולך ויום אחר מתחיל לבוא. כשהשחר הגיע, ידעתי שאין ברירה אלא להתעורר, גם אם לא נחתי מספיק". מנוחה. זה תמיד היה חשוב לו, לאיש הזקן. "אבל אין יותר סוכה, ואין יותר מנוחה, ואין יותר יסודות. בשביל מה באנו לפה בכלל?".

"באנו לפה בגלל שוקולד עם קצפת".

הסיפור התחיל בסתיו 2014. מעטים קישרו בין הגשם שירד בערב הסוכות ובין מה שקרה אחרי כן, אבל תמיד כשמספרים את הסיפור מזכירים את הגשם הזה. רק כמה מהדתיים שברחנו מהם כמו דתיים שבורחים מסוכה שיורדת עליה גשם ידעו לומר שגשמים בערב הסוכות הם סימן קללה, אבל אף אחד לא הקשיב להם. כי בעצם, מה היה מבורך קודם?

"כשדירה עולה מעל 150 משכורות בהשוואה לחצי מזה במערב, כשלאף זוג צעיר ולמען האמת גם זוג מבוגר אין מספיק כסף כדי לקנות דירה, הגיע הזמן לומר שמפרקים את החבילה. ניסינו למחות מבפנים בשנים האחרונות, ישנו באוהל כמו מסכנים, החלפנו ממשלה… אבל זה כאמור לא עזר, ואם גם אתם הבנתם שלחכות לבחירות או ישועה מהממשלה זה בזבוז זמן אחד גדול, ושאין ביכולתכם לעצור את הזמן ואת גדילת הילדים, אז אנחנו כאן כדי לעזור לכם לעלות לברלין. ולכל מקום אחר."צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק "עולים לברלין"

המילים האלו הציתו את הדמיון בראשו של הזקן, שאז, כמובן היה צעיר. הוא בדיוק סיים ללמוד באוניברסיטה במרכז הארץ, אולי זה היה תל אביב, אולי מקום אחר – על זה הוא פחות אוהב לדבר. ההחלטה נפלה על ברלין כי הוא תמיד אהב את השפה הגרמנית, והוא חשב שאין כמו נשים גרמניות. הוא הרי תמיד אמר שאין יפה מסבתא, אבל כשאמא מתה – משהו התהפך בפנים. משהו מריר פרץ החוצה. "בשביל שוקולד וקצפת", הוא היה מסנן בעצבים מדי פעם, כשמשהו רע היה קורה. "גרמניה, ישראל, מה זה משנה, הכל אותו דבר".

***

אדולף כבר הגיע לגיל 40. מאז שעמד על דעתו היה פותח כל יום בצפייה באיש על שמו נקרא, אך בשנים האחרונות משהו השתנה. הוא מביט באותם יהודונים שהגיעו לארצו ולא מצליח להבין. איך הם העבירו את המנהיג הנערץ על דעתו, אין בהם שום ייחוד. הם בזויים מכדי להיקרא בזויים. מה ששינה את דעתו היה שוקולד וקצפת. "אתה לא מבין איזה מטומטמים הם", סיפר לו חברו הטוב פרנק. פרנק הוא גם בעל רשת מארקטקאופ. "אין סיכוי בעולם שהאנשים האלו שולטים בכסף של העולם, אחרת הוא היה קורס בין רגע". כשאדולף לא הבין, פרנק לקח אותו לסניף של הרשת בברלין. "יום אחד ישבתי כאן, ממש כאן, במושב הזה והקשבתי לרדיו. פחדתי להיכנס לעבודה, כי הרשת לא הצליחה ורבתי כל הזמן עם אשתי. הייתי עושה הרבה נסיעות אז". זו הייתה תקופה אחרת, בה העסקים של פרנק השפיעו על החיים האישיים שלו ולהיפך. "בכל אופן, הם ראיינו שם איזה בחור ישראלי. הוא דיבר באנגלית עם מבטא מוזר, מזרח תיכוני כזה. הוא אמר שהוא חולם להביא שלוש מאות אלף ישראלים לגרמניה. כששאלו אותו למה, הוא אמר שהמילקי בגרמניה יותר זול. בחיי, לא הפסקתי לצחוק. נאלצתי לרדת לשוליים מרוב צחוק, פחדתי לעשות תאונה. שוטר אפילו עצר לידי, לוודא שהכול בסדר. כשסיפרתי לו מה קרה, הוא הצטרף אליי וצחק גם. התחלנו לדבר ופתאום עלה לי רעיון. הייתי די נואש, אבל אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות הרשת אליה הישראלים האלו באים".

מארקטקאופ.
מארקטקאופ.

כשפרנק התקשר אל אדולף, בשעת צחוקו מול אותו סניף ברחוב ראשי בברלין, אדולף שקל אם להפסיק את הקשר ביניהם. היו לחשושים בנוגע לאופי היחסים ביניהם, ואם פרנק גם יצליח בעסקים בזכות יהודים, זה לא יוסיף לו. "אתה רוצה להביא לכאן עוד יהודים?", צעק עליו אדולף בכעס. "אני רוצה כסף. שנאה לא תציל את העסק שלי", הסביר לו פרנק. בסופו של דבר אדולף יעץ לו לנסות לבחון את השוק בישראל, אולי משם תצמח לו איזו תובנה על איך להרוויח בקלות מישראלים.

"אם הם מספיק טיפשים לעזוב את המדינה שלהם בשביל שוקולד וקצפת, אולי הם טיפשים מספיק כדי להיות הלקוחות הקבועים שלך", אמר לו אדולף.

רמי לוי לא הבין למה בעל רשת גרמנית מתקשר אליו בבהילות שכזו. "אתה רוצה שאני אספר לך איך אני מצליח?", הוא שאל בתמיהה. כשפרנק הבין שהטלפונים לא מספיקים, הוא הגיע לישראל היישר אל ביתו של בעל רשתות שיווק השקמה. אחרי כמה כוסות בירה ובניית אמון הדדי הישראלי חשף את הסוד. "עוף בשקל", הוא אמר. "מה?" שאל פרנק. "עוף בשקל. תמכור להם משהו בזיל הזול, והם כבר יגיעו לחנות. אחרי זה, בשאר המוצרים אתה יכול  לנפח כמעט כמה שאתה רוצה". זו הייתה התכנית המושלמת. הם רוצים מילקי זול? הם יקבלו מילקי זול! והמילקי של מארקטקאופ היה הזול ביותר. "אנחנו משתמשים בחלב חזיר, כי זה זול יותר. לטיפשים האלו באמת לא אכפת", הראה פרנק לאדולף את רשימת הרכיבים. אדולף שנא את היהודים על כך שכבר לא היה טעם לשנוא אותם.

***

ראאד סלאח, ראש עיריית ברלין כבר מזמן לא צריך לפנות לציבור הישראלי כדי לזכות בכהונה נוספת. הם אוהבים אותו ככה. הוא לא צריך לנקות את רחובות העיר, הוא לא צריך לדאוג לתעסוקה, הוא לא צריך לדאוג לפיתוח, הוא אפילו לא צריך לדאוג להם לבתי כנסת ולמקוואות. "אני פלסטיני", הוא אומר – ומתקבל בתשואות. "הם אוהבים אותי כמו שאני", הוא אומר בחיוך גלוי. הוא מוביל הפגנות נגד ישראל ונגד הכיבוש כבר מאז 2008.

סלאח ומעריץ. צילום: דר שפיגל
סלאח ומעריץ. צילום: דר שפיגל

לפני הבחירות האחרונות, היה חשש שאיזה ניאו-נאצי ינצח אותו. הרי המאבק בין מוסלמים ובין גרמנים עולה וגובר מידי שבוע, ובכל יום יש התפרצות אלימה בין שני המחנות. היועץ האסטרטגי שלו, חמי(ישראלי, כמובן) הציע לקיים הפגנה נגד ישראל. "אבל מה זה קשור?", שאל אותו ראאד. "הוא אומר שצריך לגרש את המוסלמים מגרמניה! איך ישראל קשורה לזה?". חמי ביקש ממנו לשבת. תשמע, הוא אמר.

"גרמנים לא שונאים מוסלמים, הם שונאים זרים. אבל הישראלים פה, הם יהודים. את היהודים הם באמת שונאים, הם מאווים. זה בלתי נשלט. כי מה יקרה אחרי שהם יצליחו לגרש אתכם, המוסלמים, אתה חושב שהם יעצרו שם? לא ולא, אדוני. הם יבואו אלינו. אם אתה רוצה את הקולות הגרמניים, תקיים הפגנה נגד ישראל. זה צעד אחד לפני אדולף. אתה תיתן לגרמנים מה שהם באמת רוצים".

"ומה עם הישראלים, מה עם הקולות שלהם? זה כבר כמעט שלוש מאות אלף איש!", תהה ראאד. "זה פשוט יותר", הסביר לו חמי. "תתקוף את ישראל, הם יבואו כמו שהם תמיד באים". ראאד הביט בו בחוסר אמונה. "אני יודע שזה עבד עד עכשיו, אבל זה נראה לי הזוי לחלוטין. הם צריכים לבחור בין שני ראשי ערים ששואפים לגרש אותם במקרה הטוב, והם יתמכו בזה שיצביע על היום במקום על מחר?".

חמי צחק. "לא למדת כלום?", הוא שאל.

ראאד הביט כלא מאמין. הוא למד, אבל השיעור הזה היה מאלף למדי.

"למה נראה לך שיש שלוש מאות אלף אנשים בברלין?", הוא שאל. "למה דווקא שלוש מאות אלף? הרי יש עוד הרבה מספרים שאפשר היה לדרוש, הרבה יותר אנשים שאפשר לעודד. למה המחוג נעצר שם?" הוא שאל. ראאד ידע שבשלבים האלו עדיף לתת לחמי להסביר, הוא אף פעם לא הבין את המהלכים המשונים והמעוותים שהיהודים האלו עוברים בתוך נפשם עמוק פנימה, וידע שחמי אוהב לדבר הרבה. רק שיגיד לי מה לעשות, וזהו, חשב לעצמו.

"הכיבוש. הכל מתחיל ונגמר בכיבוש. הם מרגישים אשמים על כך שהיו בהתנחלויות שלוש מאות אלף איש. כמובן, בגלל שהאידיוטים האלו עזבו, אין כמעט מי שיתנגד להתנחלויות בישראל. זו הסיבה בגללה הם מצביעים לך פעם אחר פעם, אתה פלסטיני הרי. הם כמהים לשלטון שלך עליהם, הם רוצים שאתה תשלוט בהם, תרדה בהם, תאיים עליהם. עד כדי כך עמוקים רגשי האשמה של היהודי על מה שהוא עשה לכם".

אבל, ראאד חשב לעצמו, הם לא עשו לנו כלום. בינתיים חמי המשיך.

"למה ברלין, חשבת לעצמך פעם? מה האובססיה הישראלית לברלין?", שאל חמי בצורה הרטורית שהוא כל כך אהב. "עבור אותם ישראלים ברלינרים שהגיעו הנה באמצע שנות העשרה, מדינת ישראל הוקמה כאן בגרמניה, תחת אותו אחד שהמתחרה שלך נקרא על שמו. אם לא היטלר, אין מדינה ליהודים. אחרי שבעים שנים של מדינה, הם הבינו שלא מגיעה להם מדינה. אז הם באים לפה, למרק את האשמה שלהם. הם יעזרו לפלסטיני להתקדם כאן, כי שם הם לא הצליחו להבין אותו. הם באים לפה, לקבל תחושה של ייחודיות, תוך כדי שהם מאבדים את הזהות שלהם ולא מבינים שאפילו היטלר לא היה מצליח לשנוא אותנו מרוב שאנחנו כל כך בזויים. מוכנים למכור את עצמנו בשביל שוקולד וקצפת".

***

יומיים אחרי שאדולף דרמינכטר זכה במירוץ לראשות עיריית ברלין, חמי פנה אל אביו ודרש תשובות. "אבא, מה אנחנו עושים פה?", הוא שאל. השיחה שלו עם סלאח זעזעה אותו יותר משיכול היה לדמיין. אחריה הוא הבין שהוא, כישראלי, כיהודי, כאדם, נמצא בבעיה. הוא יכול היה להתפטר או לפרוש, אבל הוא בחר לשכנע את סלאח לפנות לרגש הקמאי של היהודים – רגשות האשם. בנאום שהוא כתב עבור ראש עיריית ברלין היוצא, הוא כתב את המילים האלו.

"הקולוניאליזם הישראלי הרחיק לכת, והגיע הנה – אל אדמת האב, דויטשלנד, גרמניה. כמוסלמי, כפלסטיני, כגרמני, עליי לומר – מספיק זה מספיק!(פה הוא סימן לו להניף את ידיו בכעס) לעולם לא עוד(דרש ממנו להניף את יד ימינו אל על) יהיה כיבוש ישראלי נוסף!", צעק סלאח. סלאח לא הבין איפה טעה, וחמי לבש פני מצטער.

עובדה פוליטית ידועה היא ששינוי מדיניות לשינוי מדיניות של היריב שלך הופכת אותו להיות עדיף עליך. אם טעית, ובחרת בשיטות של היריב, כנראה שעדיף את המקור – אומר לעצמו קהל הבוחרים. אם כבר נאצי, אז עד הסוף, אמרו הגרמנים. הישראלים, כך מסתבר, מעדיפים את החיים שלהם על פני המצפון שלהם.

מטוס אל על בנתב"ג. הכל בגלל חמי. צילום: משה שי
מטוס אל על בנתב"ג. הכל בגלל חמי. צילום: משה שי

ממשלת ישראל לא נערכה כלל לתפנית שחולל חמי. מכל רחבי אירופה הגיחו ישראלים לנמל התעופה בבן-גוריון, ובסתיו ההוא חזרו לישראל למעלה משלוש מאות אלף ישראלים. בשל הקרבה לחג הסוכות, ובשל חוסר היערכות מספקת של הממשלה בישראל לשיבה כה רבה של ישראלים לשטחה, יכלה היא להציע רק סוכות שימלאו את צרכיהם של השבים.

***

"זה היה הלילה שבו הסוכה הפכה לבית, לא רק ארעי, אלא גם שלי. היסודות שלי נטועים גם בה. וזה די מוזר, כי היא באה רק אחת לשנה – גם אם לשבעה ימים. וככה, בכל פעם שאני ישן בסוכה, אני חוזר להיות אותו ילד נרגש שפעם הייתי".

***

מי שברח בגלל שוקולד וקצפת, שומה עליו שיחזור בגלל כמה תנועות ידיים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s