אליש: ארץ לעולם לא

האגדה מספרת על ארץ קטנה, צהובה ומרובעת. מספר האזרחים בארץ הקטנה עול ויורד תדיר, אם כי ניתן לזהות דפוס מסוים: האזרחים מהגרים פנימה תדיר יותר משהם עוזבים. שמעתי מכמה מהם בעבר שהם דווקא היו שמחים להמשיך הלאה לארצות אחרות, אבל איך אומרים, לא מסתדר. עד שמישהו עוזב עשוי לעבור זמן רב מאוד, אז החבר'ה די מתרגשים כשזה קורה.   

השבוע עזב הקשיש העיראקי החביב. הוא מתגורר בארץ הקטנה כבר למעלה מחצי שנה. כל מי שהיה כאן כשהוא הגיע עזב כבר מזמן. הוא הוותיק שבאזרחים. כשעזב, התקבצו כל אזרחי הארץ הקטנה כדי להיפרד ממנו ולאחל לו הצלחה בהמשך- הסופרת, המורה לנהיגה, הבנקאי, הבחור מהפייסבוק, הפקיד מהביטוח הלאומי. בסך הכול הם שמחים בשבילו. מגיע לו להמשיך הלאה ולהיות מאושר. יש צביטה קטנה, אבל בגדול הם מפרגנים. הם ימשיכו בחיים שלהם כאן, בארץ הממו הצהובה והקטנה, תחת שמי הכותרת המנחמת "רשימת מטלות".

*

ומעשה שהיה, אכן כך היה. הפתק הצהוב שכבר תופס את רוב המסך שלי בטלפון, מהווה בית חם לכל המטלות שאני רוצהולא רוצה לבצע. לפעמים אני כותבת שם דברים שאחרת יישכחו ממני, לפעמים מטלות שאני יודעת שאבצע בקלות וכך אעקוץ לי חוויית הצלחה. חשבונות לשלם, מיילים לשלוח, ימי הולדת לזכור, כספים להחזיר, עבודות לכתוב, קורות חיים לעדכן (בדחיפות). יש נקודה קריטית בזמן, נקודת ותק חמקמקה, שבה המטלה כבר הופכת לחלק מהנוף של הטלפון וכמעט שאי אפשר להבחין בה יותר. לא יעזרו סימני הקריאה, הכוכביות והרווחים, בסוף מתרגלים להכול.

כשכתבתי בראש הרשימה שלי את המילים "לבקר את יוסף", אותו בחור בן 90 שבעבר נהגתי לבקר באופן קבוע, הייתה לי תחושה שזה יהיה אחד מהמקרים הללו. ידעתי שלא יהיה לי זמן לבקר אותו שוב, ידעתי שמבחנים, ידעתי שאני כותבת את זה סתם. אולי כתבתי כדי להשקיט את המצפון שידע שאני צריכה לבקר שם יותר, הרבה יותר, ממה שאני מבקרת. בסוף מתרגלים להכול- תחושת האשמה ממשיכה לנקר, אבל הנקודה כבר מאולחשת ולא מרגישים דבר.

דיברתי השבוע עם חבר טוב על מטלה כלשהי שהוא רוצה לבצע. מטלה רצינית, לא סתם. משימה. הוא ידע שאני יצאתי לדרך דומה לא מזמן, נטלתי על עצמי משימה דומה, ומתבקש היה שאתן לו עצות או עצה או משהו אחד קטן שיעזור לו להתחיל. איך עושים את זה, אליש? מה עושים?
הסתכלתי עליו, הסתכלתי על עצמי, ופשוט שתקתי. לא ידעתי מה לתת לו, לא ידעתי מה הסוד של הביצוע. אם הייתי יודעת אותו, מטלות לא היו נרקבות אצלי בפתק כמו שהן נרקבות.

מוטיבציה? דבקות במטרה? הכרה בחשיבותה? שקרים כלשהם? פעם חשבתי שצריך לפתח במעבדה כדורי כוח רצון. כמו ריטלין, אבל לאנשים כמוני. לא ביקרתי היום את יוסף בגלל שאני כזאת אלופה בכוח רצון, ולא ביקרתי אותו כי אני יודעת לדבוק במטרות שלי. החודשים שעברו בין הביקור הקודם לביקור הנוכחי הם עדות לכך. יש משימות שלוקח לי שנים, באמת שנים, עד שאני מתחילה לבצע אותן. לא יעזרו כל התמריצים החיצוניים, לא יעזרו ההורים והחברים שאומרים לי לזוז כבר, לא יעזור חשבון הבנק או השנה שחלפה או החדר ששוב התבלגן  או הדדליין שמתקרב או הממוצע שיורד  או הקצוות השרופים. משהו בסרבנות הזו עמיד בצורה שלא תיאמן. העולם יכול לעלות בלהבות, אנחנו יכולים לשלם מחירים שממש לא רצינו לשלם, ואנחנו נמשיך לדחות ולדחות את המטלות שלנו, עד שלא יישאר להן מקום לנשום בארץ הקטנה והצהובה שלהן.

אז איך קרה שבכל זאת ביקרתי היום את יוסף?

ההסבר שהגעתי אליו בסוף הוא יומרני מאוד ונטול יומרות בו זמנית. יכול להיות שהוא קצת מתסכל, מפני שהוא לא ישים. זה היה, ובכן, נס קטן. כמו מחשב נייד שמהבהב 7% ויד נעלמה מחברת אותו לחשמל. חסד שנעשה עימי. איכשהו, אחרי חודשים ארוכים של קהות חושים, התעוררה בי הנקודה הזאת. אבקת פיות נזרקה עליה, ופתאום הרגשתי אותה שוב. אולי זו רק אני, ואולי זה סתם תירוץ של דחיינים חסרי מוטיבציה, אבל לפעמים צריך נס קטן כדי להוציא את המטלה מהבוץ. כדי לתת לה להמשיך בדרכה ולעבור להתגורר בארץ אחרת.

שמונה חודשים אחרי הפעם הקודמת, חודשיים לתוך החופש הגדול שלי, קמתי מוקדם וביקשתי מאבא שיקפיץ אותי לתחנת הרכבת. עליתי עליה וירדתי, עליתי על קו 4 ברמלה, ירדתי והסתבכתי מעט ברחובות, מצאתי את המקום וסוף כל סוף ביקרתי את יוסף. שתינו תה עם ביסקוויטים, שיחקנו בינגו, הוא סיפר לי על הילדה ששוב עושה לו צרות ועל החוקים במדינה הזאת שכולם הפוכים. על הבדידות הקשה שלא מרפה ממנו. עשינו סיבוב במעברים של מרכז היום והוא שוב סיפר לי על הפעילויות השונות, מעיר תאי זיכרון רדומים ונושף מהם את האבק. הוא אמר שהעובדת הסוציאלית אמרה שיש קיבוצניק צעיר שרוצה לבוא להיות איתו שעתיים ביום, אבל בינתיים יש רק הבטחות ואין קיבוצניק. נשארתי שם כמעט שעתיים, ונתתי לו להיות זה שרומז לי בעדינות שהוא כבר קצת עייף.

שמונה חודשים אחרי הפעם הקודמת, חודשיים לתוך החופש הגדול שלי, סוף סוף ביקרתי את יוסף.

הוא שמח.