קצת על הרבה מוצ"ש יום הכיפורים

מישהו פעם שאל אותי, מהו אדם טוב בעיניך. עניתי שאדם טוב הוא היכול לצאת מתוך עצמו, להבין את האחר, להיכנס לנעליו של מי שאינו הוא. מתוך הבנה זו – הוא יעשה טוב. ביום כיפור, כאמור, אנחנו נאלצים ללבוש נעליים אחרות. נעליים שלא היינו מסתובבים איתן בהכרח ביום יום. הבית שפרץ החוצה גורם לנו להרגיש חשופים ורגישים במידת מה. אנחנו נחשפים בחולשת גופינו, ופגיעים בעקבות כך. כיוון שהכלל סביבנו חש בכך, אנחנו מוכנים לקבל את הפגיעות הזו ברצון. אך במידה מסוימת, האדם יוצא מתוך עצמו, מתוך תאוותיו, מתוך הנוחות שלו ויוצא למקום אחר – ולו ליום אחד.

קצת על נתניהו

אז מה יהיה עם נתניהו?מצד אחד – נאום שעורר עליו את השמאל, גרר ביקורת אוף רקורד מפתיעה של יונית לוי("45 דקות ראש דעאש ודעאש"), ובעיקר הביע ייאוש מתהליך השלום. מצד שני – שב והצהיר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, והשווה בין חמאס ודעאש בצורה שגורמת לנו להיראות מטופשים. מצד אחד , קורא לחשיפה של שלום עכשיו חוסר אחריות ותומך בכניסת יהודים לכל בית, מצד שני ההקפאה ממשיכה גם בירושלים(ורק השבוע אושרו סופית דירות שאושרו לפני שנתיים), ואינו מסיר את הכפפות מול העמותות כמו שלום עכשיו. זה מהשבועות בו אתה מביט על דברי ראש הממשלה ותוהה לאיזה אחד מהם להאמין. הדרך היחידה להבין מה כוונותיו האמיתיות היא להביט במעשיו.

הסתירה, לכאורה, בין הדברים שנשא נתניהו מעל דוכן הנואמים בעצרת האו"ם ובין הדברים שאמר בפני הנשיא אובמה נועדו ליצור שינוי קל בתכנית. ראשית, נתניהו שב והתייחס אל 'האופק המדיני החדש', ובו המטרה נותרת אותה המטרה, ובניגוד לדעת השמאל לא נועדה רק "לתקוע גלגלים בתהליך השלום", אלא לוודא שאם ישראל תלך למהלך כזה, היא תישאר בחיים גם אחריו. זו תפיסה מציאותית, פרגמטית עד כאב, והבנה שיש אפשרות שתהליך של הקמת מדינה שכנה ועוינת לישראל בין הירדן לים. לתוך המציאות הזו, דואג נתניהו לשים ערובות רבות ככל הניתן. אם יעמדו בהן, הסכנה שמציאות כזאת תעורר תפחת משמעותית. אם לא תקום – לא נורא. המציאות במזרח התיכון משתנה כל הזמן, וכפי שמזרח תיכון חדש התחלף באופק מדיני חדש, מחר יכול לקום חזון אחר.

ההשוואה של חמאס לדעאש נועדה בעיקר להצדיק את המאבק של ישראל בארגון הטרור, עם הטענה הפשוטה "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה". אלא שדעאש לא מאיים על אף אחד באופן מידי. דעאש לא יירה רקטות לדרום ארה"ב, הוא לא ישתק מדינה שלמה למשך למעלה מחודש. מתישהו אולי כן, לא עכשיו. לכן המסר הזה נופל על אוזניים ערלות.

ההשוואה היחידה שניתן לעשות בין דעא"ש ובין חמאס היא בדרך שהתוותה ישראל בקיץ האחרון לטיפול בארגון טרור קיצוני ואלים. נתניהו ניסה לטעון כי השניים פוגעים באזרחים בכוונה תחילה, כי שניהם ענפים של אותו עץ רקוב. בשטח, הדברים נתפסים קצת אחרת.

כשזה מגיע לטרור, נתניהו הוא איש של קואליציות. הוא דוגל בשותפות גלובלית במאבק נגד הטרור. הנחת היסוד שלו היא שהטרור גלובלי אף הוא, ולכן אף מדינה אינה מסוגלת לבצע את המשימה לבדה. אלא שהמדינה בראשה עומד נתניהו לא חיסלה ארגון טרור שדומה מוסרית לארגון הטרור המאיים ביותר. אדרבה, נראה כי השאיפה של ישראל היא לא לחסל את החמאס. ישראל היססה להיכנס רגלית לעזה. ישראל חששה לאבד חיילים בעזה. כוחות הקואליציה פועלות בהתאם: הפצצות מהאוויר, דיבורים רמים ותקיפים, מעשים חלשים ומהוססים, או במילותיו של הנשיא האמריקאי: "אין לנו אסטרטגיה בזמן הזה".

ראש הממשלה טוען שהתנהגות עמותת שלום עכשיו הייתה חסרת אחריות, ונועדה לפגוע בביקור שלו אצל אובמה. הוא גם ציין שיהודים יוכלו לגור בכל מקום בו יחפוץ ליבם, אך המציאות מראה אחרת בשני הטיעונים הללו.

ראשית, שלום עכשיו – כמו שאר ארגוני הקרן החדשה – נוהגים באותה חוסר אחריות שנים רבות. הם פועלים ב'חוסר אחריות' כשזה מגיע למדיניות הגירה; הם פועלים ב'חוסר אחריות' כשזה קשור ביחס מיעוט ורוב; הם 'חסרי אחריות' כשזה קשור ליחסי דת ומדינה. בכלל, 'חוסר האחריות' הזה מעורר שסעים וסכסוכים פנימיים. אלא שיש דרך משמעותית לטפל בעבודה של הארגונים הללו. המימון שלהם על ידי מדינות זרות הוא התערבות בוטה וכפי שעומדת לישראל הזכות להגן על עצמה ממתקפת הטרור של חמאס, כך לישראל הזכות להגן על עצמה ממתקפת 'זכויות האדם' של האיחוד האירופי. בכל נקודת זמן 'זכויות אדם' עומדות מעל לזכויות היהודים, גם אם הם בני אדם.

"ליהודים יש זכות לגור בכל מקום", אמר נתניהו. ההקפאה המוצהרת וההקפאה השקטה מוכיחות שאולי יש להם זכות לגור בכל מקום, אבל לא בכל זמן.

קצת על ביבי

אולי זה כי אני דתי, אבל ראש ממשלת ישראל צריך להיות נאמן יותר למורשת ישראל. זכור לי סיפור מן העבר בו הכינו לראש ממשלת ישראל אוכל כשר במיוחד, אך זה התעקש לאכול טרף. אמנם זכותו כפרט לאכול ככל העולה על רוחו ועל תאוות פיו, אך כראש ממשלה, כנציג העם היהודי – חילול שבת בפרהסיה, אכילת טרף – הם דברים שאמורים להיות אסורים.

ואז ראיתי את הראיון של נתניהו בערוץ 2 עם עמית סגל. כל המילים שנכתבו לעיל - שגויות. — ואז ראיתי את הראיון של נתניהו בערוץ 2 עם עמית סגל. כל המילים שנכתבו לעיל – שגויות.

ואין בזה כדי לסתור את העובדה שהסיפור הזה סופר רק כדי לנגח את נתניהו לקראת כניסת החרדים לקואליציה שלו(זו, או הבאה).

קצת על סילוואן

כיום, מתחת לפני השטח יש מאבק פנים ימני על האופן בו צריך להתקבע יתרונו של המחנה הלאומי. יש את אלו שגורסים שמה שקובע את המציאות, היא העובדות בשטח. מנגד, יש את אלו הגורסים כי המחנה הלאומי מוכרח להיאבק בתחום התודעתי. בחלוקה גסה למדי, ניתן לומר כי רוב מחנה העובדות בשטח מורכב מדתיים, בעוד מחנה התודעה מורכב מחילונים.

בנקל ניתן למצוא את האופן בו החלוקה הזאת מתבצעת. גאולת ארץ ישראל היא חלום הכולל בתוכו את ביאת המשיח, חזון דתי בהגדרתו. מנגד, החילונים – כביכול – מתמקדים יותר בעולם הזה, ומנסים ליצור שינוי במציאות הקיימת. לשני המחנות יש מטרות ארוכות טווח שבאות לידי ביטוי באמצעים פרקטיים.

אחד ידאג ליישב את כל חלקי הארץ כמה שרק ניתן, כדי לקבע את המציאות ולהביא את השמאל לידי ייאוש מתהליך השלום. רבים ממובילי דעת הקהל שיצאו לסיורים ביהודה ובשומרון מטעם מועצת יש"ע יצאו עם תובנה מדכאת לרוב: "אי אפשר לחלק את הארץ הזו". כי יש יותר מדי מתנחלים, כי החלוקה לא ריאלית, כי המציאות כבר ככה. השני ידאג לכונן אליטה חדשה. הוא יחוקק חוקים, יפעל לשנות את האופן בו מוסדות המדינה מתנהלים, ישלח את "הטובים לתקשורת".

השבוע נכנסו דיירים יהודים לבתים שנרכשו בכפר העוין סילוואן, אשר נקרא על שם בריכת השילוח שהייתה בתחתית עיר דוד(ג.נ – עבדתי שם במשך שנתיים, ועל כך בהמשך). מדובר בבתים שנרכשו כדת וכדין, אך הם מצביעים על שיטת הפעולה הכפולה של עמותת אלע"ד – ומכאן הצלחתה. היא נאבקת בשתי הזירות. רכישות הבתים והחפירות הארכיאולוגיות מציבות עובדות בשטח. אך העובדות הללו משנות תודעה, ולא לרעה. רכישת הבתים מעודדת את רה"מ לומר שזכותם של יהודים לגור בכל מקום בו יחפצו. החפירות הארכיאולוגיות מגדירות את הזהות שלנו כיהודים בארץ ישראל על הקרקע הזאת(כנגד טענות הבלע והשקר של הערבים), הסיורים הופכים את עיר דוד לקונצנזוס. התודעה מעודדת קיבוע המציאות בשטח, קיבוע המציאות בשטח מעודד את התודעה.

קצת על תפוס ת'יהודי

את הספר הזה בלעתי בשקיקה כבר בראש השנה, אך נראה כי ראוי שאומר את דבריי לגביו כאן כעת. לפני מספר שבועות, סיפרתי כאן על מפגש מיוחד שהיה לי עם עיתונאית טורקייה במוצאה מהדיילי מייל הבריטי. דנו על הסכסוך הציוני-פלסטיני, או יהודי-ערבי אם תרצו, והתביישתי מעט להציג את עמדותיי האמיתיות, שהן כדלקמן: הלאומיות הפלסטינית מבוססת על שלילת הלאומיות היהודית, על ביזתה ההיסטורית של ישראל ועל מסכת שקרים. השקר הזה מצליח משתי סיבות עיקריות: אנטישמיות מובנית, וקשיים תיאולוגיים שעצם קיומה של מדינת ישראל בקרב נוצרים ומוסלמים כאחד. חששתי להביע עמדות אלו בקרב עיתונאית זרה, טורקייה-אנגליה, מחשש שדבריי יעוררו הד שלילי כלפי ישראל. חשש זה גרם לי לשקול אם אני אכן יכול לעמוד מאחוריי עמדותיי.

ספר אחד שהחזיר את הדעות שלי למסלול. תפוס ת'יהודי

ואז קראתי את הספר המדובר של טננבום. בספר הוא מספר על מסע בן חצי שנה שערך בארץ ישראל. אמנם בתקשורת גלויה לרוב ביקורותו על השמאל ועל האירופאים, ואף מדווח בשמחה כי הוא אוהב את הפלסטינים, ואת תרבותם – כי הם דבקים בלאומיותם ומתגאים בה. אלא שהלאומיות הזו היא מזויפת.

"עבורי, נקודת המוצא היא שהפלסטינים חיים על אדמותיהם באופן היסטורי לאורך מאות ואלפי שנים…" (חנאן עשרוואי)

כמובן, פלסטינים לא חיו בארץ הזאת לא מאות ובטח שלא אלפי שנים. ערבים לכל היותר, כן. זוהי רק נקודה אחת בה טננבום מצליח לתפוס את עשרוואי בשקר. שקרים נוספים הם היחס שלה לטענות ההיסטוריות של היהודים בארץ ישראל, כמו זו על בית המקדש("אין לי שום מושג. אני לא ארכיאולוגית").

"אני חושב שהציונות, לפני ההתנהגות הנוכחית של ישראל, היא הסוג הגרוע ביותר של הגזענות"(ג'יבריל רג'וב)

כמו את עשרוואי, גם את רג'וב העובדות פחות מעניינות. כמו למשל העובדה שמאז שנת 2000 אחוז הנוצרים בבית-לחם(עיר נוצרית) צנח מ-20% לאחוז וחצי בלבד, ולא – זה לא בגלל גידול פראי באוכלוסייה המוסלמית ולא בגלל הכיבוש. זה מזכיר יותר את הסיבה בגללה אבו מאזן מסרב לכל יוזמה להותיר מיעוט יהודי בשטח המדינה הפלסטינית אם זו אכן תקום. כי הפלסטיניות נועדה לשלול את היהודים. ואם הם צריכים כמה אירופאים שמחפשים לתפוס ת'יהודי כדי לעשות זאת – מה טוב.

קצת על עיר דוד

ביום חמישי, ערב ערב יוה"כ ביקרתי בעיר דוד. אחרי שנה שלא עבדתי שם, החזרתי את הציוד – החולצות, הפליז, לרשות האתר. הבנתי שאני מתגעגע. לירושלים, לעיר דוד, אל המקום בו הכל התחיל. הרבה ממני נטוע במקום ההוא, שבכל פעם שאני עוזב אותו משתנה ומתפתח עוד ועוד. כמו לראות אהובה שלא ראיתי זמן מה, ושמחה לראות אותך, כך היה לראות את עיר דוד. מחייכת, יפה יותר, שמחה יותר. לכל אדם יש נקודה בה הוא יכול להביט בחייו ולומר 'הנה, כאן התעצבתי'. אז בשבילי, במידה רבה, עיר דוד היא המקום הזה. אולי בעצם זה כל ירושלים העתיקה, הכותל ועיר דוד, אך עדיין. הבנתי שאם יש משהו שלא עשיתי מספיק בשנה הקודמת הוא להיות בירושלים.

קצת על הטוב

היום, ערב יוה"כ, לפני חמש שנים ישבתי וכתבתי. הייתי בחדר, ישבתי על המיטה עם מחברת, כמו שהייתי כותב פעם, לפני עידן המחשב. היה בזה משהו משכך, מרכך, אישי יותר ומרגש יותר. כמו כל יום כיפור, או אולי בעצם, היה זה ערב ראש-השנה? לא חשוב. ישבתי וכתבתי, וסיכמתי וסימנתי. מטרות לשנה הבאה, דברים שהתחרטתי עליהם, דברים שהייתי רוצה לשנות. "אני רוצה להיות מוכן לחתונה", כתבתי. כן, זה היה מוקדם. הייתי צעיר, ולא ידעתי מה אני באמת רוצה לעשות או להיות. לא ידעתי מה חשוב לי באמת, לא ידעתי מה הבית שבו אני רוצה לגדל את הילדים שלי בו. הכל היה באוויר. "בשנה הבאה", הגדרתי את היעד, "אהיה מוכן". התכוונתי לדעת את התשובה לכל השאלות האלו.

חופה. איך מגיעים לשם? עיצוב: גלית אלקובי — חופה. איך מגיעים לשם?

ובכן, עברו מאז חמש שנים. הרצון להיות מוכן עדיין כאן, השאלות קיבלו מענה. חלקן התחלפו, חלקן נותרו פתוחות – 'תלוי מה האישה תרצה', וכל מיני כאלו. מה שמותיר אותי עם עולם היציאות, הפגישות והדייטים. עולם מחורבן, בסה"כ. כי בעולם הזה אתה צריך להכיר מישהו אחד. תכיר אותה דקה, תכיר אותה שעה, תכיר אותה יום, חודש ושנה. תתכתב איתה יום שלם, לא תוכל להפסיק לדבר איתה בטלפון, לא תוכל להפסיק לחשוב עליה, היא תבין ותכיל אותך, אתה תהיה הסלע שלה, החלומות של שניכם יחפפו ותראו זה בזו את האפשרות להגשים את כולם, הכל יהיה טוב.

ועדיין, על בסיס זה, אתם צריכים להניח שעד יום מותכם – זה האדם שתרצו להיות איתו. זהו זה. על בסיס זמן מסוים, תניחו שפי מאה ממנו – יעבוד באותה צורה. במילים אחרות, בעיניי, להתחתן זה הדבר הכי פחות רציונלי שאפשר לעשות. אי אפשר לדעת איך הצד השני יתפקד במיליון מצבים שהדמיון לא מגיע אליהם, כי המציאות עולה על כל דמיון.

ועדיין, בחודש האחרון קיבלתי הזמנה לחתונה אחת לפחות בכל שבוע, ובין האנשים הקרובים אליי אני חושב שמישהו בסביבה שלהם התחתן בכל יום בשבוע, למעט שישי-שבת. במילים אחרות, אנחנו אנשים לא רציונליים.

אז מה גורם לאנשים לעשות את זה?

אני מביט באנשים הקרובים אליי שהתחתנו. אם יש חוט מקשר ביניהם שגורם לי להבין שהמעשה הלא-רציונלי הזה אפשרי הוא שהרציונל מתגמד אל מול מחשבה אחרת. מחשבה תהומית וחזקה ממנה עשרות מונים. זה מסתכם בתשובה "לא". השאלה היא 'האם אתה יכול לראות את החיים שלך בלעדיה?". כשזו התשובה, גם אם להתחתן אומר תזמון לא נוח(זה אף פעם לא נוח), למצוא דירה(זה אף פעם לא כיף לעבור דירה), לארגן חתונה(זה תמיד כאב ראש לארגן חתונה), להיחשף לחלוטין בפני מישהו(זה תמיד מסוכן), וכאמור – לנסות לנחש מה יהיה בעתיד על בסיס הווה ממושך. מול כל זה, החשש לאבד את האדם שאיתך מפחיד הרבה יותר. וברגע שזה קורה – אתה מבין שאם יש משהו שאתה רוצה לעשות, זה להיות איתו. כי ההווה הוא טוב מספיק כדי שתפחד לאבד אותו, ואז אתה נכנע לרצון העמוק שלך – להיות איתו.

קצת על הנעל

ביום כיפור, אחד האיסורים הוא שלא ללבוש נעל עור. עד אשר הגיע הקרוקס, בבתי הכנסת היית זוכה לראות מחזה מרהיב. שלל נעלי בית בכל המינים ובכל הצבעים. יכולת לראות אנשים מבוגרים ורציניים יוצאים ואת כפות רגליהם עוטפים שני כלבלבים חמודים. אחר היה יוצא עם נעל שמזכירה בעיקר את סבא, עם רוכסן במרכז הנעל וטלאים של בד עם סוליה. ובכל שנה, הייתה מעין תחרות קלה, מי הצליח להסתדר עם הנעל הכי נורמלית. ביום כיפור, היית זוכה לראות את הבית בחוץ.

לקראת היום הזה, אנחנו מנסים להיכנס לנעליים של אלו שפגענו בהם. אנחנו מבקשים סליחה מכל אדם שאולי פגענו בו, אך זוכרים היטב את אלו שפגענו בהם. אלו שהפגיעה בהם גורמת לנו לא לעצום עין. אנו נדרשים במידה דומה גם לסלוח לאלו שפגעו בנו. אנו נדרשים לשחרר את הכאב, לתת לו לנבול והתחיל משהו חדש.

וכאילו לחדד את המסר הזה, החג הקרב ובא הוא חג הסוכות. אחרי הנעליים, מגיע כל הבית. ומה תיקחו אתכם החוצה, ומה חשוב לכם שיהיה בביתכם הארעי? "הנה, קחו ניסוי כלים", אומרת לנו המסורת היהודית. אחרי שחישבתם נפשכם ונחתמתם בספר החיים, אתם יכולים לצאת לדרך חדשה. בנו לכם בית, זמני, תעשו עליו את הניסויים שלכם. מה ייכנס אליו ומה יעשה בו, איזו צידה תקחו מהימים הנוראים אליו – ואל השנה החדשה?

קצת על הכפרה

בנאומו המופתי באוניברסיטת סטנפורד, טען סטיב ג'ובס שהדרך לחיות חיים טובים היא פשוטה למדי. "האם היית מרוצה ממה שעשית היום, בידיעה שהיום הוא היום האחרון בחייך?", הוא שאל. "כשהתשובה הייתה לא במשך יותר מדי ימים ברצף, ידעתי שאני צריך לשנות את מה שאני עושה". כולנו נופלים, כולנו חוטאים, כולנו כופרים – לפחות קצת, לפחות לפעמים. אלו מעידות קטנות, אלו מעידות גדולות. על חלקן היינו חוזרים, את חלקן היינו מבטלים. חלק הופכים לצלקת קטנה על ליבנו, צלקת של חרטה. בחלק מהמקרים אנחנו יודעים שלא היינו עושים דברים אחרת, ולוקחים את זה איתנו. נושאים את זה על דש ליבנו. בגאווה אולי.

יש ימים בהם תביטי במראה ותשאלי את עצמך איך הגעת לכאן. יש ימים טובים כאלו ויהיו קשים מאלה, את יודעת. יש ימים שתביט במראה ותוכל רק להתפלל שהאושר שנגעת בו יישאר גם מחר. ולפעמים נופלים חזק, והמכה גורמת לנו לתהות איך נטפס את כל הדרך למעלה בחזרה. כי כשאנחנו שם למטה, ואנחנו שופטים את עצמנו יותר מכל אדם אחר שישפוט אותנו, ואולי-אולי, יותר מאלוקים. אבל אם אנחנו שם למטה, ואנחנו דורכים על עצמנו, ומוציאים את הרוח מהמפרשים שלנו, איך נקום מחדש?

אנחנו טועים. כולנו טועים. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. אנחנו סך כל הבחירות שלנו, הנכונות ואלו שפחות. אנחנו שוקלים את המצב, מנתחים אותו. לפעמים נשליך את ההיגיון מהחלון, נוותר על מחשבה עמוקה ומושכלת. לפעמים ננתח את המצב לא נכון, לפעמים נבין דברים שלא כהווייתם, ונטעה ונפגע. קרה, קורה, יקרה.

לא צריך להתעלם מטעויות, צריך ללמוד מהן. לא צריך להישבר מהן, צריך לשנות אותן. לא צריך לשים דברים בצד, אלא להבין מאיפה הגיעו ולעשות דברים אחרת בפעם הבאה. לא צריך למחוץ את עצמנו על שגיאות שעשינו, אלא ללמוד מהן להבא.

"אדם יוצא לדרך חדשה,

ומעליו שמיים.

והוא רואה אותם מראה לנתיבו.

ויש ימים, שהוא נשבר. אך בינתיים

קולות אביו עוד נשמעים לו מרחוק…" (עילי בוטנר, "אדם יוצא לדרך חדשה")

אז לכל החרטות שלנו, לכל הטעויות שלנו, לכל הנפילות שלנו – הצום הזה, היום הזה, התפילות הללו, כולם נועדו למטרה אחת. כדי שלא נעשה דברים שנתחרט עליהם, כדי שנלמד מהטעויות שלנו, כדי שנדע לקום. וכדי לא להתחרט, כדי לא לטעות, כדי לא ליפול – צריך להביט קדימה, אל עבר הדרך החדשה. עין אחת על המטרה, עין שנייה על הקרקע. בכל רגע לדעת איפה אנחנו, וכמה רחוקה המטרה. לבנות לאט לאט, לא לפחד ליפול, לא לפחד מהפחד, לא לפחד כלל.