קצת על הרבה – מוצ"ש האזינו(שבת שובה)

בכל שנה, עת מגיע ראש השנה, יש תחושה של סוף. פתאום אתה מסתכל על הכל כאילו המוות מגיע. זה עניין תודעתי, מסתבר, כי את המשפט הקודם אני כותב עם ניסיון של 24 ראשי שנה שעברתי על האדמה הזאת. זו תחושה קטנה של מוות. הסופיות הזאת, שאומרת ששוב גדלתי, ששוב צמחתי. הידיעה הזאת, שפעם הייתי בן 6, הייתי בן 10, עברתי בר מצווה, הייתי בתיכון, הייתי בצבא, הייתי באוניברסיטה. התבגרתי. יש לי זקן. הוא לא תמיד היה שם.

קצת על השנה שתהיה | קצת על המסתננים | קצת על רה"מ | קצת על אבו-מאזן | קצת על נתניהו | קצת על הנקמה | קצת על האזינו

קצת על השנה שתהיה

ראשון:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

בכל שנה, עת מגיע ראש השנה, יש תחושה של סוף. פתאום אתה מסתכל על הכל כאילו המוות מגיע. זה עניין תודעתי, מסתבר, כי את המשפט הקודם אני כותב עם ניסיון של 24 ראשי שנה שעברתי על האדמה הזאת. זו תחושה קטנה של מוות. הסופיות הזאת, שאומרת ששוב גדלתי, ששוב צמחתי. הידיעה הזאת, שפעם הייתי בן 6, הייתי בן 10, עברתי בר מצווה, הייתי בתיכון, הייתי בצבא, הייתי באוניברסיטה. התבגרתי. יש לי זקן. הוא לא תמיד היה שם. ותמיד, בסוף כל שנה, אתה לא יכול שלא לתהות מה עשית בלילה האחרון של השנה. כמה חשוב זה נהיה פתאום. ואז אתה מוצא את עצמך ב-2 לפנות בוקר, מתכתב בפייסבוק על נושא שנראה הכי חשוב בעולם לרגע, אבל בפועל הוא מהווה מסך מעל השיחה שאתם באמת רוצים לנהל. שיחה שכבר מזמן אינה במקום.

ורגע לפני שהחג נכנס, אתה תוהה לעצמך, בזמן שאתה מתפשט מבגדיך ועובר לתלבושת החג: אלו הבגדים האחרונים שלבשתי בשנה שעברה, וברקע מתנגן לו השיר האחרון שתשמע. "לא, אני לא אוהב את השיר הזה", אתה אומר לעצמך ומבקש להחליף שיר, כמו מישהו שהטיל מטבע כדי לקבל החלטה וגילה שידו של העץ על העליונה והוא רצה פלי. ורגע לפני שאתה מסיים לכתוב, כי אתה תמיד כותב. זה כל מה שעשית, כל החיים, מאז שהבנת שעיפרון הוא יותר מעץ וגופרית. אתה תוהה מה תהיה המילה האחרונה שתכתוב בשנה שהייתה, ועל מה תכתוב. על אהבה שלא עוברת, על זאת שהייתה, על זאת שתהיה? על החלומות שחלמת, על ההישגים שהשגת, על אלו שפספסת או אולי על אלו שהבנת שלא היו שלך?

וככה, בין רגע, משקיעה לצאת הכוכבים, עברת משנה אחת לשנה אחרת. התהיות לא יכולות שלא לבוא, האם משהו באמת השתנה, או שנותרנו אותו דבר. ואולי זה טוב ככה?

כמה מחשבות מלוות אותנו רק בגלל שהשמש נעה מעלה ומטה. ובעצם, אולי התשובה טמונה דווקא בה. כי היא הרי לא משה, אלא אנחנו אלו שמסתובבים סביבה במעגלים, מסתובבים סביב עצמנו, מסתובבים סביב סביב, הלוך ושוב וסחור סחור. אז יום הולך ויום בא, ואין חדש תחת השמש, כתב קהלת. ובכל זאת, משהו חדש מתחיל. משהו משתנה.

השנה שתהיה. היא מוכרחה להיות טובה מקודמתה, לא משנה כמה היא הייתה. היא מלאה בציפיות, בשאיפה לשמחה ובריאות ועושר, בתקווה לאהבה והצלחות, ברצון להגיע הגשמה ולהתפתחות. כל מיני מילים שאנחנו מאחלים לאחרים ולנו, אבל האמת היא שאין לנו מושג מה יהיה וכמה זה יהיה מורכב, בכמה מכשולים ניתקל בדרך ועל כמה משוחות נדלג. כדי שנוכל לעשות אותה באמת טובה, מוטב להביט אחורה ולראות מה היה פחות טוב. בשנה שעברה הרגשתי תהומות. נפתחתי בפני אנשים חדשים. פעמים זה עבד, פעמים זה הסתיים בדקירה עמוקה. היו פעמים שחשבתי שאני יודע בדיוק מה אני עושה, ואחרי כן גיליתי שלא היה לי מושג. הנחות הנחות הנחות. יש לקח אחד שאשא איתי מהתשע"ד: אם כל מה שיש לך זה הנחות – תניח את זה בצד עד שתדע באמת.

אה, ולקח אחד שאני כבר לוקח מהשנה החדשה: אל תלבשו ג'ינס לבית כנסת. זה אולי נראה טוב, אבל עמוק בפנים אתם יודעים שזה גורם לכם לבלוט כזרים בבית כנסת(האמת שאני לא מבקר הרבה בבית כנסת, ובכל זאת), והשילוב של זה עם קארמה יגרום לכך שהמחזור היחיד שיישאר לכם להתפלל איתו הוא המחזור שמיועד ליוצאי רוסיה, בדיוק כמו זה שחילקתם לפני ראש השנה לחיילים שלכם בקורס נתיב. סתם, שווה לזכור.

בתקווה שנגיע לסוף השנה הזאת, נביט אחורה ונאמר: זו הייתה השנה הטובה בחיי.

 

 

קצת על המסתננים

שני:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

עובדה: ישראל הצליחה לעצור את ההסתננות מאפריקה אליה. עובדה: ישראל הצליחה לגרום למסתננים לעזוב אותה. עובדה: ישראל היא אחת המדינות היחידות שהצליחו לעשות זאת. לא מדובר רק בגדר, שמסייעת למניעת הגעה של מסתננים חדשים, אלא גם בהפעלת קשיים חוקיים בשהותם של המסתננים בארץ. הפכנו את השהות שלהם בארץ ללא משתלמת.

ואז בא בג"ץ ואיים להרוס את הכל.

אודה על האמת. השיח המשפטי זר לי. עם טיעוני ארגוני 'זכויות האדם' איני יודע להתמודד ברמה המשפטית, כמו גם עם פסק הדין בנושא. המינויים החדשים בנשיאות בית המשפט מבטיחה כי לא משנה מה יצביע הציבור, הוא יקבל מציאות מאוד מסוימת, שלא בטוח שהוא היה רוצה בה.

מתקן חולות
מתקן חולות

האיום הפוליטי של 'הבית היהודי' לפרק את הקואליציה באם לא יקודם חוק שיבטיח את תיקון המצב של המסתננים מצביע על קריאת תיגר אמיתית. אחרי כמעט חמישים שנים של שלטון ימין, אחרי למעלה מעשרים שנים של בית משפט שגוזל עוד ועוד סמכויות מהרשות המחוקקת וסירוס הרשות המבצעת, יש מפלגה שמבינה את נחיצות ודחיפות העניין. חוק נוסף שיש לקדם הוא חוק הלאום, שנתקע בנבכי ברכות חג העצמאות של ראש הממשלה. בית המשפט זקוק לכלי שיאזן את שיח הזכויות, במיוחד בפן הלאומי של המדינה.

גדעון סער אמר שההחלטה לפרוש החלה לבצבץ כבר לפני מספר חודשים. אבל אז הגיע ביטול חוק המסתננים, והמירוץ לנשיאות, וצוק איתן, ומפה לשם הוא נשאר בפוליטיקה. אני לא אתפלא אם סער יחזור בו כעת ויכריז על הישארותו עד תיקון המצב.

 

קצת על רה"מ

שלישי:

 יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:

בסרטון ברכת ראש הממשלה לכבוד השנה החדשה, המוטיב המוביל הוא ברכות וואטסאפ שנשלחות לחיילי צה"ל, לאזרחי ישראל ולילדי ישראל. גם בסרטונים קודמים, ליום העצמאות או לחג הפסח, ניצב נתניהו במרכזו של משחק או אפליקציה. הוא תמיד מחזיק איזה מכשיר סלולרי מתקדם, שמראה כאילו הוא ניצב בחזית הטכנולוגיה. כשראיתי את זה, משהו הציק לי ולא ידעתי להסביר אותו. ואז נזכרתי. נתניהו לא אוהב טכנולוגיה.

"אתם עבדים למכשירים שלכם", הוא אמר למי שצילם אותו. האירוניה היא שמי שצילם אותו אז, הוא מי שצילם אותו היום. בשם התדמית ה"מתקדמת" שמנסים לשוות לנתניהו יועצי התקשורת שלו, הם פועלים נגד האמונה שלו. אני מקווה שהוא לא הופך עבד למכשירים שלנו.

 

קצת על אבו מאזן

רביעי:

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם

ביום שישי האחרון נשא  יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, נאום תקיף וחריף נגד ישראל, אך בדבריו ניתן למצוא שקרים רבים. על נתניהו, שיישא נאום ביום שני, לנצל את ההזדמנות ולהסיר את המסיכה מעל פניהם המשקרות של הפלסטינים. עבאס האשים את ישראל ב'רצח עם', ב'פשעי מלחמה', בפגיעה בתהליך השלום, בסרבנות, בבנייה בהתנחלויות.

"ישראל ביצעה רצח עם מתוכנן נגד העם הפלסטיני", טען אבו מאזן על התנהגות ישראל במהלך 'צוק איתן'. כחלק מרצח העם הזה, ישראל סיכנה את חייליה שלה(הדר גולדין הוא אחד ההרוגים כתוצאה ממדיניות זו) על מנת לא לפגוע בבלתי מעורבים. ישראל הפיצה כרוזים שמזהירים את הפלסטינים להתרחק ממוקדי טרור – על מנת לא לפגוע בהם, והחדשה המרעישה של 'צוק איתן': נוהל הקש בגג. במהלך המבצע נהרגו קרוב לאלפיים תושבי רצועת עזה.

אבו מאזן. הנרטיב הפלסטיני לוקה בתסמינים של שקרנות פתולוגית
אבו מאזן. הנרטיב הפלסטיני לוקה בתסמינים של שקרנות פתולוגית

מתוך 100,000 הרוגי מלחמת השחרור, רק 13,000 היו פלסטינים. מאז ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים ותחילת הממשל הצבאי ועד היום(כולל צוק איתן) נהרגו כ-11,000. הסכסוך הזה עצוב וכואב וקשה, אך רצח עם לא היה פה. איפה כן היה? בדרפור, בה המחקרים מתבלטים כמה נהרגו – המספרים נעים בין מאתיים לשש מאות אלף. בביאפרה(דרום ניגריה), ההערכות מגיעות עד לשלוש מיליון הרוגים כתוצאה מהמלחמה. אבל את ישראל קל להאשים ברצח עם. ובאשר לאשמתו של חמאס, שקיבל הזדמנות אחר הזדמנות אחר הזדמנות(13 במספר) לנצור את האש? אולי אבו מאזן התייחס אליהם באמירה של "לא נשכח ולא נסלח".

"ולא נאפשר לפושעי המלחמה להתחמק מעונש", כפי שהצהיר יו"ר הרשות.  "יש לבוא חשבון עם כל מבצעי הפשעים בעזה". על אלו פשעים הוא מדבר? השימוש באוכלוסייה כמגן ללוחמים, או שמא מדובר בירי מכוון אל עבר אזרחים? אבו מאזן ממחזר את טענותיו המופרכות של דו"ח גולדסטון. אפילו שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד הודה בראיון לאל-חיאת כי מרבית הרוגי עופרת יצוקה היו אנשי חמאס.

אבו מאזן הגדיל והאשים את ישראל בסרבנות ובפגיעה מתמדת בתהליך השלום. האמת היא שאת תכנית החלוקה שללו הערבים. אפילו תכנית טרנספר לערביי ארץ-ישראל(שהייתה מקובלת על ראשי מדינות המערב ואף על כמה ראשי מדינות ערב!) כניסיון ליצור מדינה יהודית הומוגנית נדחתה על ידי ראשי הציונות. האמת היא שעד למלחמת ששת הימים, ה'פלסטינים' היו קרובים יותר למצרים(ערביי רצועת החוף) ולירדן(ערביי הגדה), ולא ראו בעצמם כישות עצמאית כלל. האמת היא שאפילו את הסכמי אוסלו שלל ערפאת שבועות מספר לאחר חתימה עליהם בנאום יוהנסבורג, בו הסביר כי הבסיס הדתי שלו להסכם הוא הסכם חודייביה. בהסכם זה, מוחמד רימה את תושבי מכה ובחסות הסכם הפסקת אש כבש את העיר. הסכם זה מסביר גם את חוסר האמון הישראלי בחמאס, שמנצל כל הפסקת אש להתאושש ולהתארגן לסבב הבא. האמת היא שערפאת דחה את הצעתו של ברק לקבל 92% מהשטחים. האמת היא שאולמרט עוד מחכה לתשובה מאבו-מאזן בנוגע להצעתו. אבל כמובן, ישראל היא הסרבנית.

הבנייה בהתנחלויות היא נושא כאוב עבור הפלסטינים, שקיבלו מנתניהו(!) ראש המתנגדים להסכמי אוסלו והאיש שיודע להסביר טוב מכל ישראל מדוע הקמת מדינה פלסטינית היא אסון לישראל תשעה חודשים של הקפאת בנייה בהתנחלויות. אלא שבמהלך החודשים הללו אבו מאזן סירב לדון עם ישראל בתהליך השלום. רק בימים האחרונים של אותה תקופה ביקש אבו מאזן לשבת לשולחן המשא ומתן. בתנאי שההקפאה תימשך. אגב, בהתנחלויות כיום מלינים על כך שההקפאה דה-פקטו נמשכת.

אבו מאזן טען כי "אנו רוצים מדינה פלסטינית עצמאית ובכל הסדר שהוא מזרח ירושלים חייבת להיות בירת פלסטין. העתיד הטוב ביותר שישראל מציעה לנו הוא גטאות מבודדים. אי אפשר לנהל משא ומתן שתוצאותיו ידועות מראש על ידי בנייה בהתנחלויות. אין טעם לנהל משא ומתן שלא מציב מסגרת זמן לסיום הכיבוש". ההיגיון של אבו מאזן טוען כי בלתי אפשרי לנהל משא ומתן עם תוצאות ידועות מראש, אך בכל פעם שהוא ניגש לשולחן הדיונים, הוא מבקש להבטיח תוצאה ידועה מראש: הקפאת הבנייה, סיום הכיבוש, מדינה פלסטינית.

"העושק והכיבוש יצרו תרבות של אלימות וקיצוניות וכי יש לנו זכות לגיטימית להגן על אדמתנו. הזהרנו מאז ומעולם שהכיבוש יגרום לקיצוניות. תרבות הגזענות, ההסתה והשנאה התבטאה בפשע שביצעו מתנחלים פשיסטים, ששרפו בחיים את הנער מוחמד אבו חדיר".

אותם "עושק וכיבוש" שמתלונן נגדם אבו מאזן, הם אלו שמשאירים אותו בחיים. רק לפני חודשיים הציל אותו שירות הביטחון הישראלי מהפיכה חמאסית. אני מרשה לעצמי להפליג ולומר שהוא לא היה שורד את ההפיכה הזאת. מעבר לדיבת ישראל שאבו מאזן מפיץ, התבטאות זו גובלת בכפיות טובה. כי בזכות הכיבוש הזה, תוחלת החיים הפלסטינית גדולה יותר מכל מדינות ערב ואף מחלק מדינות המערב. בזכות הכיבוש הזה, ההשכלה הפלסטינית נמצאת גבוה בסולם ביחס לשאר מדינות ערב. ובנוגע לפשע נגד מוחמד אבו-ח'דיר, אבו מאזן צודק. רק חבל שעל אבו חדיר אחד, אפשר להציג כל כך הרבה ישראלים.

(ותודה לבן-דרור ימיני, שגיבש פחות או יותר את כל הנתונים לסיפרו 'תעשיית השקרים')

 

קצת על נתניהו

חמישי

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהֹוָה הִסְגִּירָם:

ביום שני האחרון, בארוחת הערב של "חוג תגר"(חוג המייסדים של הליכוד) נשא ראש הממשלה דברים שמלמדים על הכיוון אותו ינסה להתוות ראש הממשלה ביציאתו אל האו"ם לקראת הוועידה השנתית. כבר בשנות השמונים, במכון מחקר שנקרא על שם אחיו פעל נתניהו על מנת לקדם קואליציה של המערב מול הטרור. ב-1987 פרסם ספר תחת הכותרת "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח". מסקנתו העיקרית של נתניהו היא שמול קואליציית הטרור, שכוללת לא רק מוסלמים, המערב חייב להתאחד. מול דעא"ש ומול איראן נראה כי מדינות ערב ה'מתונות' מצליחות להתאחד, ובימים אלו, בהם נשיא ארה"ב מתלבט ומתחבט איך ואם לפעול נגד דעא"ש, נראה שנתניהו מחפש שוב את הדרך לנצח את הטרור: ביחד.

ראש הממשלה ואני, לפני שנשא את דבריו.
ראש הממשלה ואני, לפני שנשא את דבריו. צילום: עדי ברוך

נתניהו העביר לנוכחים שיעור היסטוריה ארוך ומפורט על הציונות, מהרצל, דרך ז'בוטינסקי ואהרונסון ובגין ועד לבן גוריון, כשהמסר ברור. הרצל חזה את הקמת מדינת היהודים, ז'בוטינסקי הקים את הצבא המגן, אהרונסון פעל על מנת לסלק את הטורקים מארץ ישראל, והאצ"ל פעל כדי לסלק את הבריטים, עד שבן גוריון פעל כדי להכריז על הקמת המדינה. נתניהו מיצב עצמו בשורה אחת עם מנהיגים אלו.

"נלך אל הגוים כמו שהלכו מנהיגינו… נסביר להם שמי שתוקף אותנו, תוקף גם אותם. הרצל הלך אל הגויים(כדי לקבל אישור לחזון מדינת היהודים), אבל קודם כל האמין ביהודים. אהרונסון פנה אל הגויים, אבל הוא האמין קודם כל ביהודים. זה מה שאנחנו נעשה", אמר במהלך נאומו באירוע בחולון.

האם מבין הפרגמטיות שנתפסת כקיצונית לעיתים, נתניהו יפעל על מנת לקדם חזון גדול יותר, בו ישראל תיקח חלק בולט יותר במאבק הגלובלי בטרור? מקומה של ישראל הוא בחזית המאבק נגד הטרור. זאת משום שבין אם היא תרצה ובין אם לא, זה מה שקורה לה. בסוף חזונם של כל ארגוני הטרור נמצא כיבוש ארץ ישראל, בין אם זה חמאס, בין אם זה פתח, בין אם זה אל-קעידה, בין אם זה דעא"ש, בין אם זה איראן. כולם רוצים בהשמדת ישראל.

 

קצת על הנקמה

שישי:

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:

בסדרה האמריקאית 'חדר החדשות' מציגים את עיקרי החדשות מהזווית האנושית של העיתונאים עצמם. בפני הצופה מתגלה האופן בו מתגלה סיפור, השיטה בה עובדת מערכת עיתונאית של ערוץ טלוויזיה. ההצלחה של הסדרה הזו מצויה באופן בו מפעילים על הצופה בשיטתיות מניפולציות רגשיות שסוחטות אותו להזדהות מסוימת.new-york_wa1

את פיגועי ה-11 בספטמבר אני זוכר היטב. תמונות המטוסים מגיחים אל תוך מגדלי התאומים, את האפר, את התמוטטות הבניינים, את האפר הגדול, את תמונות האימה של אנשים שבוחרים לקפוץ אל מותם בידיעה מוחלטת שזה גורלם הצפוי להם. אך זה נותר מרחוק. בעצם, אולי רק עם כתיבת שורות אלו אני מבין כמה התמונות האלו חקוקות בזכרוני. בכל אופן, באחד מפרקי הסדרה, מדווחים על אירוע משמעותי שקרה לפני שנתיים בהקשר הזה. חיסולו של בן-לאדן. הם התרגשו כמו שאדם מתרגש שהוא שומע על חבר טוב שהתארס, על השלמת מעגל, על זכייה באליפות של הקבוצה שלו, או על הישג גדול.download

עד שראיתי את הפרק הזה, לא הבנתי מה משמעות הפיגוע הזה עבור האמריקאים, ואיך הוא שינה את תפיסתם עולמם. יש פיגועים שנשארים איתך, גם שנים אחרי. אתה לא צריך יותר מדי כדי להיזכר בתמונות שראית. אולי ראית אותם בטלוויזיה, אולי הכרת אותם, משהו חיבר אותך.  עברו שנים מאז האינתיפאדה השנייה, אך בכל פעם שאזכר במשפחת סחיווסחורדר משהו יצבוט במיוחד. כשהשם פוגל עולה, אני קצת תוהה אם יש טישו באיזור.  אייל, גיל-עד ונפתלי נאלצו להפוך לאחד הסיפורים המחורבנים של הסכסוך הציוני-פלסטיני. הרצחנות הערבית שלא יודעת שובע, תאוות הדם האסלמיסטית, הובילו את השכנים שלי להרוג את אחים שלי.

download (1)

אחרי שמונה עשרה הימים בהם קיוויתי, כמו כולם, לשמוע בשורות טובות – גם כנגד קול ההיגיון – קראתי את החדשות על מציאת גופות הנערים. בין רגע התפרקתי. אני לא יודע להסביר למה, פשוט התפרקתי. היו אלו דמעות של צער, כעס, תסכול, עצב ושילוב בין אהבה ושנאה. קרסתי אל תוך עצמי.

 

ואז, הודעת פוש קטנה על מסך הפלאפון הודיעה שחיסלנו אותם.

וואו, איזו הקלה.

 

קצת על האזינו

וכאשר משה, מסיים לומר את דבריו לעם ישראל, מפציר בו הקב"ה:

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:

משה, שליוה את עם ישראל לאורך כל המסע – ממצרים, דרך המדבר ועד לנהר הירדן, עוצר כאן. האלמנט הזה, של גואל שלא מצליח לראות את השלב הבא, אליו הוא הוביל מנחה את היהדות לאורך דרכה. שאול הצליח לכונן ממלכה, דוד הצליח להפיח בה רוח, אך רק שלמה היה זה שבנה את המקדש. הרצל חזה את המדינה, אך לא זכה לראות את הקמתה.

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

זה מעגל החיים. אנחנו עובדים קשה כדי להשיג משהו, אנחנו עמלים עליו וחורשים, אך לא את הכל נקצור, לא את הכל נצליח להרוויח, לא מכל פירות עמלינו נצליח ליהנות. לפעמים ניתקע בהר נבו, נביט מרחוק במישהו שאנחנו אוהבים ממשיך הלאה למקום אחר, שכבר לא כולל אותנו. נראה את הגוזל עף מהקן גם בלי שאנחנו נהיה אלו שמלמדים אותו לנופף בכנפיו.

מול הר נבו. צילום: דורית חיימובסקי
מול הר נבו. צילום: דורית חיימובסקי

אני לא יכול שלא לתהות מה משה חש כשה' אומר לו שיעצור בנקודה הזאת. הרי הוא רוצה כל כך לראות בארץ הזאת, לחיות בה, ולראות איך העם מצליח להתמודד עם האתגרים שהיא מציבה. האם הוא מצליח להתגבר על הכאב האישי שלו ולשמוח בשביל תלמידו שיחצה את הנהר, ויגשים את הייעוד שרצה משה להשיג?

ובכלל, יש כאן לימוד גדול בתורת דחיית הסיפוקים. הרי משה לא היה מסתפק בכניסה לארץ. הוא לא היה רוצה לעצור בכיבושה, הוא היה רוצה לכונן בה את המקדש. אולי יש בכך משהו טוב, שלא להכל אנחנו יכולים להגיע, שלא הכל אנחנו יכולים להשיג. יש דברים שנותרו להציל עבור הדור הבא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s