אליש: לפני סיום

אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע אותו, האם הוא השמיע צליל?

סופים הם לא דבר של מה בכך. כבני אדם, אנחנו גדלים עליהם. נגמרת כיתה א', מתחילה כיתה ב'. נגמר הסרט, מתחילות הכתוביות. נגמרת המסיבה וצריך ללכת הביתה. כשמגיע סוף ההרצאה יש כבר דגדוג באוויר, עוד לפני שנאמרות המילים האחרונות. סוף הספר יהיה שמח או עצוב, בדרך כלל שמח, ותמיד יגיע בדיוק בזמן. אחרי עלילה בנויה היטב. נסגור אותו ונעצום עיניים לרגע, נבדוק מה בעצם היה לנו כאן. סופים הם הזדמנות לעצור ולחשוב, לחלק את החיים האלו שנדמים אינסופיים כל-כך לפרקים מוגבלים, בדידים, שאפשר לעבוד איתם.

זכרונות מטושטשים
זיכרונות מטושטשים

אני מסתכלת אחורה על השנה שהייתה, ולא לגמרי מצליחה לזכור אותה. יש דברים שתיעדתי ממש, יש דברים שאני זוכרת במטושטש, ויש הרבה שאבד. יש הרבה סיפורים ששכחתי, הרבה עלילות שלא הגיעו לסופן הראוי, הרבה מסרים שאני לא יודעת אם קלטתי כמו שצריך.

שנה היא דבר גדול וארוך, אחרי הכול. היא סך כל המפגשים המביכים ברחוב, העטים שהלכו לאיבוד, הסנטימטרים על העור שהלכו והשחימו ויצרו דוגמה של טבע נאות על הרגל. ההחלטות שקיבלת ונשבעת שהפעם זה זה, הבקרים אליהם התעוררת וגילית ששכחת. האנשים שעברו לידך, או עברו דרכך, או נשרו ממך. אלו שהתחילו את השנה בנקודה מסוימת על מפת הלב שלך, ועברו לנקודה אחרת, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שנעצרו. החלומות המוזרים שחלמת, רביעיות המילקי במקרר, הסיסמאות של הרשת האלחוטית. השבילים שלמדת להלך בהם בלי ללכת לאיבוד, המילים שמזכירות לך עולמות, השפשופים בברכיים, כוסות הקפה.

שנה היא סך כל השירים שהתנגנו במסעדות שישבת בהם, השחקנים ששיחקו בפרסומות, התמונות הגרועות שנמחקו מהטלפונים. המשכורות, הכוסות החד-פעמיות, אחוזי הסוללה במחשב. דמעות השמחה שבכית, ושנצרת קרוב ללב כי את יודעת כמה הן נדירות. סך הדקות שחיכית עד שההודעה ששלחת תיקרא. המבטים הקצרים שהוחלפו עם אנשים זרים ברמזור, הלילות שלא עצמת בהם עין ואפילו לא ידעת למה, הכביסות שעשית ותתי הכותרות בעבודות שהגשת. הנשימות העמוקות לפני שאומרים משהו קשה, הדברים שאת לא מאמינה שפעם האמנת בהם, הספרים שקנית ונשארו על המדף.

שנה
שנה

שנה היא סך כל קופסאות האוכל, ההליכות מבית הכנסת, הפגנות המחאה ועצרות האחדות. הצפצופים של הנייד, הפתקים שהשארת לשותפה, שיחות הטלפון השקטות. סך כל האכזבות של כל מי שאת מכירה, סך כל הלבבות השבורים ברדיוס של קילומטר. החשבוניות מהמכולת, השקיות מחנויות בגדים, הכלים בכיור. הסיפורים שדמיינת, השקרים הלבנים, האמיתות שהתביישת בהן. הצעדים הזעירים שעלו לך במאמץ כביר, ההזדמנויות שהתגלגלו לפתחך, הימים האלו שהכול הסתדר בהם. כאבי בטן של אהבה וכאבי בטן של עלבון וכאבי בטן של פחד. השנה שחלפה הייתה הכול, אבל איפה נשים את זה עכשיו?

אני זוכרת שפעם איבדתי את היומן האישי שלי, והרגשתי איך שלושה חודשים מהחיים שלי מתאדים ונעלמים. הכל היה כתוב שם. הפחדים, הסודות, האהבות והשנאות, הימים שלי. לא זכרתי שום דבר ממה שנכתב שם, והסתובבתי עם חור בטן עד שמצאתי אותו אחרי כמה ימים מתחת למיטה. הכול חזר לתוכי ושוב הייתי רגועה.
אולי זו תופעת לוואי של כתיבת יומן במשך כמעט מחצית מחיי, או של היותי אדם שעוסק בכתיבה בכלל, אבל אני חושבת שהיא משותפת לרבים מאיתנו. אנחנו רוצים לאסוף את הרגעים האלו ולשמור אותם, לזכור אותם, לדעת מה היה ולאן אנחנו הולכים ומה יקרה איתנו בסוף. כמו בספרים שקראנו. כמו בסרטים, כמו בשירים. אבל כשאני מסתכלת אחורה על השנה שלי, זה יותר מידי. אני לא מצליחה לזכור הכול, וזו רק שנה אחת מתוך עשרים. אם עץ נפל ביער שלי ואני לא זוכרת, האם הוא השמיע צליל? האם הוא הותיר סימן?

אולי זה תלוי באדמה.

אני לא זוכרת את כל הרגעים שהרכיבו את תשע"ד, אבל יש בי מקום שמאמין שעברתי אותם. שחייתי את הימים האלו, או שלפחות ניסיתי. ניסיתי לאפשר להם להותיר בי חותם. לפעמים שטחי ולפעמים עמוק, אבל משהו. השתדלתי לא לפחד מהחיים. יצאתי אל העולם שנברא מחדש לפני שנה, והשתדלתי לעשות דברים. לא תמיד הצליח לי. לפעמים הדברים שעשיתי התפוצצו לי בפנים, לפעמים הכישלון קרקע אותי למשך זמן מסוים. ניסיתי לקום, לזכור שאלו החיים, ולהמשיך ללכת. לפעמים זו הייתה הליכה איטית, לפעמים דילוג, לפעמים ריקוד ולפעמים ריצה. וכולם, כך אני מקווה, השאירו בי את חותמם.

האומץ להתרסק
האומץ להתרסק

עצים מותירים סימן אם האדמה רכה מספיק כדי לקבל את הצורה החדשה. שנים מותירות סימן אם אנחנו מספיק רכים כדי להשתנות. כדי לחיות. אם אנחנו לא מפחדים להיפגע ולהיפצע ולהתרסק אנושות. אם אנחנו מסוגלים לקבל את כאבי הבטן וכאבי הלב וכאבי הזיכרונות, ולסמוך עליהם שהם לא לשווא. אם אנחנו לא בורחים מכישלונות, אם אנחנו לא מסתגרים בתוך מקלט עד שהכול יעבור. אם אנחנו מסוגלים לראות את החיים ההפכפכים האלו כמו שהם, על כל הטוב והרע שבהם, ועדיין לאהוב את הרגע שבו העיניים שלנו נפקחות וקיבלנו עוד יום. אם אנחנו מסוגלים לרקוד ואלס עם האדם הזר הזה שהוא המחר, ולסמוך עליו שיהיה בסדר. אם אנחנו מסוגלים לקבל את העובדה שלפעמים אנחנו טועים, ושיש לנו עוד הרבה ללמוד, ועדיין לאהוב את מי שהיינו ואת מי שהננו ואת מי שאנו עתידים להיות.

כשהמוניטור מפסיק לעלות ולרדת, כשהוא מתיישר ומפסיק לשגע את החדר בצפצופים שלו, כשאפשר ללכת עליו בקו ישר ובלי להתאמץ, זה אומר שנגמר. זו תמונה של מוות.
אני מקווה שתשע"ה תהיה שנה של חיים.

שנה טובה
שנה טובה
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s