קצת על הרבה – מוצ"ש ניצבים-וילך

"לכולם, מתישהו, הדלק נגמר. זו בעצם הבעיה שלנו, כבני אדם. מתישהו, המשאב נגמר. ויש דרכים שונות ומשונות להתמודד עם מגבלת הדלק. הנצרות מצאה את הוידוי כפתרון למגבלת המצפון. החילוניות מצאה את הרציונליות האנושית כפתרון למגבלת הידע. היהדות מצאה את הנידה כפתרון למגבלת האהבה. שלל סוגי הדלק הללו מניעים את האדם להתפתח ולהתקדם. הוידוי מאפשר לו להותיר את שגיאותיו מאחוריו, להמשיך עם מצפון נקי. כל מי שמצפונו הוכתם אי פעם, יודע כמה קשה להמשיך כשאתה מרגיש אשמה. הסקרנות האנושית מניעה והניעה רבים לשאוף להיות כאלוקים, יודעי טוב ורע. העובדה שתמיד יהיה עוד הרבה מה ללמוד, העובדה שלא נהיה אלוקים, לא מפריעה – כי ההנחה היא שככל שיש יותר ידע, נעשה יותר טוב. אך דווקא היהדות מציבה פתרון אחר, שונה."

וגם: הטור מ'מידה' שפורסם השבוע, לאיזו הצגה הלכתי השבוע ולמה היא באמת כל כך טובה, והאם אנחנו הולכים לבחירות אחרי החגים?

קצת על ציונות | קצת על אלול | קצת על שבטים | קצת על ניצבים-וילך | קצת על ראש השנה | קצת על ארבעים יום | קצת על סער

קצת על ציונות

ראשון

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה

"בכיינים", "בוגדים", "וותרנים וחלשים", "חסרי ערכים", "איבדו את הציונות". כמה קל לשפוט את קמפיין ההזדהות עם היורדים של להקת שממל (שלכל הפחות מרוצה מעצם הבאזז שהשיר שלה עורר), כמה פשוט לומר שמדובר באנשים שלא מסוגלים להתמודד עם המציאות הישראלית והקשה, שבגללה אנשים נאלצים לעזוב ולרדת מהארץ.

ירידה מהארץ הפכה בשנים האחרונות לנושא מדובר יותר לפחות בתקשורת, על אף שנראה שיש פחות יורדים. אך כיוון שנתונים לא באים לידי ביטוי כמעט בדיון הזה, שצף ועולה אחת לכמה חודשים, אולי צריך להביט בסוגיה מכיוון אחר.

באותה אירופה אליה ממהרים הרוגל אלפרים לברוח, יש גילויי אנטישמיות כל הזמן. צוק איתן אמנם הגביר את הכמות, אבל היא הייתה קיימת גם לפני. לא לשווא הקדיש ניוזוויק כתבת שער לנושא. זה לא משנה אם תנסו באיטליה, בצרפת,בבלגיה, בגרמניה, או בהולנד. לאן שלא תלכו, תיתקלו באנטישמיות. איך ייתכן שלשם ממהרים אותם מעודדי ירידה לשלוח את היהודים?

באירופה חיים כיום למעלה ממיליון וחצי יהודים, ועל אף עלייה מרשימה בכמות העולים ארצה, נראה כי יש עוד כמות נכבדת של יהודים שבוחרים לא להגיע ארצה. מתוך אותם מיליון וחצי, הגיעו ארצה ב-2013 פחות מעשרים אלף עולים. לאן היהודים בורחים? לאמריקה.

כך שיש לנו יורדים שרוצים לברוח מפה כי רוצים "להשאיר את הראש מעל המים, אפילו יעקב אבינו ירד למצריים, כי השכירות הייתה שם שליש והמשכורת פי שתיים", והעולים הפוטנציאליים מעדיפים לעבור ליבשת החדשה. למה?

מי שעולה יעשה זאת מתוך ציונות, אך עם ציונות לא הולכים למכולת. עם ציונות לא קונים דירה. עם ציונות לא משלמים חשבונות. בחו"ל, כך נראה, התפיסה היא שקל יותר לעשות זאת. אולי זה בגלל שאין יותר ממאה אחוזי מע"מ על קניית רכבים. אולי זה מספר המשכורות שישראלי צריך כדי לרכוש דירה.

אז כן, שממל הם אנטי-ציונים בכיינים. אבל הם מציגים פה טענה שגם לפטור אותה כלאחר יד זה לא רציני. למה יקר פה? כי אין תחרות אמיתית. את זה כבר יודעים מאז המחאה החברתית, שעוררה גם דיון חברתי-כלכלי שראוי לדון בו תמיד. הבעיות האלו לא נפתרו בשלוש השנים שחלפו מאז המחאה החברתית. אדרבה, במובנים מסוימים המצב אף החמיר. בעיית הדיור רחוקה מפתרון הולם, בייחוד עם הצעת החוק שמקודמת על ידי שר האוצר ל-0% מע"מ, דבר שיעלה את הביקוש, אך לא יענה על שורש הבעיה – ההיצע. שר השיכון יכול לקדם בנייה של מאתיים יחידות לדיור ציבורי, אבל בשוק שדורש כמה עשרות אלפי דירות, זה לא מספיק.

קל לטעון כנגד 'שממל' והרוגל אלפרים שהם בכיינים, אבל האמת היא שציונות היא לא משכורת. לכן גם אחוזי העלייה, על אף שהם מתגברים בשנים האחרונות 'בזכות' האנטישמיות – אינם מספיקים. ברמה הכלכלית, לא ברור שמשתלם לחיות פה. האמת היא שגם לנו, שמבינים שאין לנו ארץ אחרת ורואים בה את הבית היחיד שלנו, עדיף שיהיה פה יותר זול ויותר טוב. לא צריך לפזר סיסמאות, צריך לעבוד על זה. לקדם את גאולת הקרקעות מידיו של מנהל מקרקעי ישראל, לקדם את הפרטת הנמלים, לקדם את הפרטת דואר ישראל (ברצינות, לא קיבלנו דואר שבועיים, הייתי חייב להכניס את זה), לקדם את התחרותיות. כשיהיה פה זול יותר, שממל כבר ישירו על כמה משתלם להיות ישראלי.

 

קצת על אלול

שני

וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ

ואחרי שגל הצדק הראשון שוטף אותך, מגיעה השגרה. אש ההתלהבות דועכת, כוח ההרגל מסתדר במקומו. אתה לא נע על דלק, אלא על טייס אוטומטי ואט אט מגלה שהטייס כבר לא אוטומטי. זה שלב אליו מגיע כל גל של תשובה. כי הייתה סיבה שהניעה אותו. היה משהו שעורר את הניצוץ לחזור ולהתאמץ, לחזור ולהתפלל, לחזור ולהתקרב. המשהו הזה מתרחק ככל שאתה מתרחק מהמשהו הזה. המשהו הזה יכול להיות תאונה שניצלת ממנה. זה יכול להיות אהבה שחשבת שאיתה יכול להיות אחרת. זה יכול להיות הארה פנימית, שהגיע הזמן לשנות את הכיוון בו החיים הולכים. זה יכול להיות קרוב שנפטר ואילץ אותך לעשות את המאמץ שלך למען עילוי נשמתו. לכל אחד יש דלק קצת אחר, משהו קצת שונה.

אבל לכולם, מתישהו, הדלק נגמר. זו בעצם הבעיה שלנו, כבני אדם. מתישהו, המשאב נגמר. ויש דרכים שונות ומשונות להתמודד עם מגבלת הדלק. הנצרות מצאה את הוידוי כפתרון למגבלת המצפון. החילוניות מצאה את הרציונליות האנושית כפתרון למגבלת הידע. היהדות מצאה את הנידה כפתרון למגבלת האהבה. שלל סוגי הדלק הללו מניעים את האדם להתפתח ולהתקדם. הוידוי מאפשר לו להותיר את שגיאותיו מאחוריו, להמשיך עם מצפון נקי. כל מי שמצפונו הוכתם אי פעם, יודע כמה קשה להמשיך כשאתה מרגיש אשמה. הסקרנות האנושית מניעה והניעה רבים לשאוף להיות כאלוקים, יודעי טוב ורע. העובדה שתמיד יהיה עוד הרבה מה ללמוד, העובדה שלא נהיה אלוקים, לא מפריעה – כי ההנחה היא שככל שיש יותר ידע, נעשה יותר טוב. אך דווקא היהדות מציבה פתרון אחר, שונה. לא "תעשה מה שאפשר כדי לקפוץ מעל המכשולים", לא "תתאמץ למרות הכל", אלא "תגביל את עצמך, כדי שיישאר גם למחר".

אז איך טוענים מחדש את הדלק הזה, איך משאירים את עצמנו על המסלול? כי אפשר להתוודות על החטאים שלנו, ולבקש סליחה מאלוקים על כך שנגמר לנו הכוח. זה עדיין לא ישיב אותו. אנחנו יכולים לנסות ולכפות על עצמנו להמשיך למרות הכל, עד שמשהו ישתנה בחזרה, אבל זו תהיה כאמור שגרה. הגם שחובת הציות היא הכרחית בפני עצמה – אין בה די, בייחוד לא למי שעבורו הדרך אינה טבעית. אם כן, איפה ניתן להגביל את עצמנו בקיום מצוות ואהבת את ה' אלוקיך?

ובכן, אם נשליך מעט מהקשר הזוגי שמתווה היהדות – שכולל הפסקה יזומה של מגע – נראה שהיא מציעה בעיקר גיוון. קשר פיזי הוא טוב. הוא מחזק, הוא בונה, הוא מצמיח. אבל הוא לא יכול להיות הכל. חייב להיות יותר מכך, ואדרבה, מוטב שיכלול געגוע – שיעצים אותו. המגע מגיע אחרי שנוצר הביסוס הנפשי, האינטלקטואלי, הרגשי. עם אלוקים הרי אי אפשר לשבור נגיעה. אבל אפשר לגוון מאוד. אפשר ללמוד על עולמו, על דרכיו, על תורתו, על מעשיו. הרי הוא גלום בכל, ולא רק בתפילות או בשיחות. אם רוצים להישאר קרובים, צריך לגוון לפעמים.

 

 

קצת על שבטים

שלישי

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ

"בילי עכשיו נמצא בשלב של ירח הדבש", אמרה סילביה לדן, אחיו של בילי. הוא לא הבין את פשר דבריה. "יש שלבים כשנכנסים לעולם החירשים", היא הסבירה. "בהתחלה אתה מנסה להבין איפה אתה ומי אלו כל הפרצופים החדשים, אבל בשלב מסוים אתה מתחיל להתאהב בזה. אתה לפתע מרגיש שייך. כאילו מצאת סוף סוף בית. ואז פתאום אתה מתרגל למצב הזה, ואתה בסדר. בסוף בסוף נמאס לך. נמאס לך מכל הפרצופים המוכרים ומהתחרות". באיזה שלב את? שואל דן. "נמאס לי".

"נמאס לי! נמאס לי! אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה להמשיך", צעקה סילביה על בילי. היא לא עומדת בזה, באובדן השמיעה. כל אחד מהם בא מעולם אחר, והפוך. הוא, בן חירש להורים ולמשפחה שומעת, שמעולם לא קיבלה אותו כפי שהוא. היא כבת שומעת להורים חירשים, רואה את תהליך אובדן השמיעה הופך אותה אט אט לחירשת, על כל המשתמע מכך.

"שבטים", הצגה שרצה כעת ב'בית ליסין' מגוללת את סיפורו של בילי, צעיר לונדוני חירש, שגדל בחברת שומעים. הוריו לא לימדו אותו את שפת הסימנים ואילצו אותו להתכחש לשונות שלו. כשהוא מתאהב בסילביה, השולטת בשפת הסימנים, היא מלמדת אותו את השפה שנמנעה ממנו, ומשנה אותו. המשפחה לא יודעת איך להתמודד עם זה. אחיו, דניאל, מעריץ אותו ולא יודע איך להתמודד עם העזיבה שלו. אביו מסרב לתת לו סיוע, אחותו אבודה(בכללי) ואימו בטוחה שהיא עשתה רק טוב למענו.

ההצגה מצליחה להמחיש את הסיפור בצורה טובה, ולחדור מתחת לעור לפרקים. כשסילביה(אגם רודברג) מגוללת בפני בילי(ידידיה ויטל) את הקשיים שלה עם הפיכתה לחירשת, אתה לא יכול שלא להצטמרר מעט ולחשוב על כל הקשיים שעברת בדרך עד שהשלמת עם הפיכתך למשהו קצת אחר. היא מספרת על חיוכים מזויפים, על קהילת חירשים שהיא כה קטנה שכולם בתוכה מנסים להיות טובים מחבריהם. היא מספרת על כמה קשה לה להרגיש שהיא נכנסת לתוך מסגרת צרה, ומתארת בצער עצום איך היא, בלית ברירה, הופכת להיות כמו הוריה החירשים.

לכן גם נאום הפרידה של בילי מהוריו, שמועבר כולו בשפת הסימנים, נוגע עמוק בפנים. הוא אמנם הבן המוצלח ביותר, והוא "החכם ביותר", כפי שאומר לו אביו, אך הוא מרגיש כאילו מעולם לא קיבלו אותו כפי שהוא. לא באמת. "בכל פעם שהיו לכם ויכוחים או בדיחות, חיכיתי שתסבירו לי בסוף מה היה, אבל תמיד אמרתם 'עזוב, לא חשוב'. זה חשוב! תמיד חיכיתי שתגיעו אליי, אבל לא הגעתם", הוא אומר להם  בשפתו שלו.

אמנם 'שבטים' מתמקד בקשייהם של החירשים, אך את תבנית הסיפור יכולה להיות קשורה בכל דבר אחר שקשור לחציית קווים לעולם קצת אחר שאליו אנחנו מרגישים שייכים יותר. המשפחה מסביב, האהבה שנוצרה ממשיכה למשהו אחר – והבנה משמעותית לגבי אותו משהו אחר – והקשיים הפנימיים יוצרים הצגה שקל להזדהות איתה.

 

קצת על ניצבים-וילך

רביעי

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע

"למה חשוב לנו להמליך את ה'?" נשאלה השאלה, נזרקה לחלל האוויר. משום מקום, נחתי באמצע דיון סוער שמתאים לרוח התקופה שאני כה מנותק ממנה. המלך בשדה, המלך בשדה, המלך בשדה. רציתי לומר, אך בכל מקום שחיפשתי, לא יכולתי לראות את המלך. מרוב שיבולים, לא רואים את המלך. אולי הוא בשדה, ואני בשדה, אך בכל מקום שעיניי יכולות לראות, לא מצאתי את שביקשה נפשי.

ומתי הפעם הראשונה שאנו פוגשים באמת בו, במלך? פסח. כי אמנם ציון יום בריאת העולם היא ממש בשבת הזו(כ"ה באלול), אך אנו, כיהודים מציינים את ההתגלות של אלוקים כלפינו – במצרים, כעם. כעם, אנו חווים לראשונה חירות מהי. אמנם אין איש ניצב מעלינו, אין מצרי שדורש ברעתנו, אין אחר שפוקד עלינו לעשות כרצונו. אחרי יציאת מצרים זה רק אנחנו ואלוקים. אז אלוקים נותן לפנינו את אפשרות הבחירה. "את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע".

וזוהי חירות בעצם. חופש מחד, ומאידך אחריות. על כל מעשה שלנו, אנו משלמים. פעם בטוב, פעם ברע. הא בהא תלייה. אך את הבחירה הזאת, את החירות הזו, הרווחנו כעם, לא כאדם. ראש השנה מציין את יום בריאת האדם, ובו נשפט כל אדם וכל עם.

" וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר, אֵיזו לַחֶרֶב וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב וְאֵיזו לָשּׂבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת, מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה, כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא, מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר, מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ" (מתוך תפילת מוסף לראש השנה). אם כן, מתי מגיע יומו של הפרט להמליך את ה'?

בראש השנה, יום הדין, אנו מקבלים עלינו את הדין שפוסק עבורנו ריבון העולם. הוא לא רק ברא אותו, הוא גם נוכח בו. בעצם התפילות שלנו בראש השנה, אנחנו עונים לאלו שסבורים שביום בו ברא הא-ל את האדם, הפסיק להתערב בעולם. אנו עונים להם ואומרים, הוא עדיין כאן, אחרי כל השנים הללו. הוא שופט אותנו, והוא קובע מה יעלה בגורלנו. הוא נתן לנו את החיים ואת הטוב. כדאי שנבחר בהם.

 

קצת על ראש השנה

חמישי

וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל

פעם חשבתי איך זה להיות דמות בספר, או בסדרה. כי הרי בתוך 300-400 העמודים שכתב המחבר, פרוש לפנינו הסיפור של המחבר. אבל הרי לכאורה היו לדמות חיים לפני. בדרך כלל הם נראים רגועים יותר. אין תאונת דרכים שמשנה את הכול או אירוע מכונן כלשהו. הם תמיד מגיעים בתוך הסיפור שהמחבר מספר לנו. אבל מה קורה כשהספר נסגר? לאן הדמות ממשיכה?

כל שנה היא תמיד הכי טובה שהייתה לי בחיים. היא מלאת חוויות חדשות, אנשים חדשים, תקוות חדשות, אכזבות חדשות, פגיעות חדשות. הכול חדש, הכל אחר. בראשית כל שנה נכתב הספר שהוא אנחנו הנוכחיים. כבר אז, בין אם ידעת ובין אם לא, נועדת להגיע למצב בו השורות הללו שכתבתי ייקראו על ידיך.

האמת היא שראש השנה הגיע קצת מוקדם, למרות שהייתה שנה מעוברת. היו לי חודשים מראש להתכונן אליו בהתאם, ועדיין, המחשבה שהוא ביום רביעי הקרוב די מבהילה. יש כל כך הרבה שרציתי ולא הספקתי לעשות השנה. ומנגד, הספקתי הרבה. אם יש הישג אחד שאני באמת גאה בו הוא העובדה שהצלחתי להתפרנס מתקשורת בלבד. אמנם נכון, המשכורת לא טובה ממה שהיה בעבודה הקודמת שלי, אבל אני בתוך התחום ולומד הרבה כל הזמן. עוד שיפור, עוד סגנון כתיבה חדש. כל כתבה היא שיעור.

על שתי כתבות יש לי ספקות. האחת היא הכתבה שעשיתי על מוחמד זועבי. זועבי, קרוב משפחתה של חברת הכנסת, הוא ערבי-ישראלי שמזדהה באופן מוחלט עם ישראל. הוא בן 16, והפרסום של הכתבה גרר אחריו סחף אדיר – בייחוד עבור הימין הישראלי המתון שאין בו גזענות. קיבלתי כמה וכמה פניות מכמה גורמים שביקשו לראיין אותו בעקבות הפרסום ב'שביעי', מערוצי התקשורת הגדולים בארץ, ואת כולן בדקתי מול מוחמד. לצערי פתגם הרחוב 'אל תהיה צודק – תהיה חכם' התגלה כנכון שבעתיים במקרה של מוחמד. צדקת הדרך והדבקות בה הובילה אותו למצב של סכנת חיים מתמדת. בחודשים האחרונים הוא נעלם מהרשת, וככל הידוע לי הוא נמצא בחו"ל, מסתתר. אני לא יכול שלא לחשוב שבגלל הניסיון שלי לעשות טוב – גרמתי לו לסכן את חייו.

הכתבה השנייה היא כתבה שרציתי לגנוז אותה עוד בזמן שהקשבתי לאחד המרואיינים שלי. זו הייתה כתבה על כתבי גל"צ שהם גם בוגרי ישיבת מקור חיים. העורכת רצתה לראות איך זה לסקר את הישיבה ממנה יצאו הכתבים לאור החטיפה(שהתגלתה כרצח) שלושת הנערים. דובר גלי צה"ל ביקש מהם להישמר ממספר דברים, והם הקפידו עליהם בדרגות שונות. את שרקי, שעמד לסיים בזמנו, זה לא עניין יותר מדי. אך שמואל מוניץ, כתב התרבות והספורט, קפץ על רימון נפשי כדי לא לחשוף את מה שדובר גל"צ ביקש לא לחשוף. הוא נתן את עצמו בצורה המזוקקת ביותר. זה היה סיפור עיתונאי טוב, אך הרגשתי שאני מציג את הקרביים שלו לעיני כל.

הצלחות נוספות שראוי לציין: קבלת הפרס ממרכז איין ראנד, קבלה למכללה למדינאות, דריסת רגל באתר NRG. את החלומות האלו השגתי בזכות מאמץ. הלוואי והייתי מתמיד בכל דבר ככה.

השנה יצאתי יותר מאי פעם, אבל עדיין אני יכול לומר ששם אחד מתנוסס בגאון מעל כולן ואיפלו חקוק באותיות השנה, לטוב ולרע.

ועם זאת, או למרות זאת, שום דבר לא השתנה מאז הפוסט הזה בשנה שעברה. השנה לא תהא שנת ע"ד, אלא ע"ה. קדימה, הלאה.

 

קצת על ארבעים יום

שישי

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל

עברו ארבעים ימים וזה עדיין לא משנה,

הקווים המקבילים נפגשים לרגע ובשנייה הלהבה נדלקת,

אם בארזים בערה שלהבת,

אז מיד על פניה שלווה ניכרת.

ולפתע, פתאום היא נראית אחרת.

זה לא עוצר, והיא עוברת.

 

ארבעים יום, ואני כמעט הפסקתי לחלום.

נאבדים בסמטאות החשוכות,

אבודים בנחלאות,

אבודים זה בזו.

ואני עוד פה.

גם אחרי ארבעים ימים,

ואחרי ארבעים לילות.

מה כבר יכול להיות?

 

ארבעים יום, ומה יפית יפתי,

כמה טוב היה כשהיית איתי.

ארבעים יום, ואפשר להמשיך לחלום,

זה כל מה שנשאר, להמשיך לחלום.

אפשר לסכם, אפשר לסכן,

אפשר לספר, אפשר לאחר.

עד שיעברו עוד ארבעים יום.

 

 

קצת על סער

שביעי

וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ

אז מה היה לנו השבוע? בוגי נכנס בבנט, והקפיץ את הבית היהודי בעוד כמה מנדטים, והפך את בנט למועמד משמעותי יותר לראשות הממשלה(כן, כבר עכשיו). הנגיעה בקיר עשרים המנדטים היא משמעותית משתי סיבות עבור בנט. הראשונה היא שמדובר בהישג עצום. השנייה היא שנתניהו תמיד מאבד מנדטים מהסקרים וחמישה מנדטים הם מה שעברו מהבית היהודי אל יש עתיד בבחירות האחרונות בסחף האחרון(בשבוע בו לא מפורסמים סקרים).

סער עזב את הפוליטיקה(גם בשביל גאולה) והותיר את הליכוד עם 18 מנדטים, כלומר יש עתיד היא המפלגה הגדולה ביותר בכנסת(הקמפיינרים של הליכוד אשמים בכך, כאמור). אל נעליו ייכנס שר תקשורת שלא מצליח לטפל במשבר הדואר, משבר שאט אט מאיים להשבית את כל המשק. מה שארדן לא הצליח לפתור כשר תקשורת, הוא ייאלץ להתמודד איתו כשר הפנים. בטווח המיידי, למרות שלפיד נכנס לעמדת כוח, לא ברור כמה ישתלם לו לפרק הכל וללכת לבחירות.  תסריט(די הזוי, יש לומר) שכתב מנחם בן על כך שהרצוג, לפיד וליברמן יקימו יחד קואליציה למען השלום וישיבו את הנושא הפלסטיני הגוסס לסדר היום. אם ביום פרסום הכתבה המאמר נראה חושב כל כך מחוץ לקופסה עד שהוא איבד קשר עם המציאות, פרישתו של סער החזירה אותו כמעט לתלם. ובכל זאת, קשה להאמין שיהיה מהפך שכזה. שבוע שעבר חשף זאב קם שבנט צופה בחירות אחרי החגים, השבוע הוא מפרסם שגם נתניהו מדבר על כך. בחירות, לא בחירות, סבב מינויים, נחכה לפרק הבא.