אליש: אלול במרכז הסיוע

לכל אלול יש את הפאנץ' שלו.

אלול אחד ועוד אלול, ויש בהם משהו שמוכר כבר. אותן החלטות פחות או יותר, אותו קול קטן שמסתכל יום אחד בלוח השנה ואומר "איך יכול להיות שכבר כ' באלול?!" אותה אווירה של התחדשות, אותה התקווה. אבל לכל אלול יש את הפאנץ' שלו.

לפני שנתיים הייתי בתחילת דרכי כבת שירות, וזכורה לי במיוחד אורייתא שהעביר לנו הרב סתיו. הוא דיבר על הפחד שיש בנו מחזרה בתשובה, כאילו מדובר בטרנספורמציה מוחלטת והפיכה לאדם אחר. התפיסה הזו פוגעת בנו פעמיים- בפעם הראשונה מפני שזו נראית כמו משימה בלתי אפשרית, ובפעם השניה מפני שאנחנו לא רוצים להיפרד מהאדם שאנחנו היום. אנחנו אוהבים את האדם הזה, וחוששים להחליף אותו בדמות אחרת של בעל תשובה או של "צדיק". וכמו הרבה שיחות אלוליות אחרות, גם זו של הרב סתיו הסתיימה בהמלצה לקחת רק דבר אחד קטן, ובו להתמיד. כך אנחנו גם מתקדמים בפועל, וגם חווים הצלחה שתעזור לנו להתקדם עוד. המדרון כבר לא כל-כך תלול, ואנחנו לא נדרשים לוותר על מי שאנחנו.

באלול של השנה שעברה נאבקתי כדי לשמור את הראש מעל המים המכונים פסיכומטרי, ובמקביל נכנסתי לתפקיד של מדריכה באולפנה שלי. ערב ההתעוררות של האולפנה נפל בתאריך של סימולציה, ונאלצתי להיעדר ממנו, אך השארתי את החניכות החדשות שלי עם מכתב. כתבתי להן, בין השאר, את משל השטר: שטר של מאה שקלים, גם אם דרכו עליו וקימטו אותו ולכלכו אותו, עדיין שווה מאה שקלים. ונערה צעירה, גם אם איבדה את הדרך ושכחה את הדברים שהבטיחה לעצמה והיא חוזרת עכשיו מאוחר בלילה בבגדים מקומטים ועייפים, עדיין רצויה בעיני עמה ובעיני אלוקיה. בתוך כל הדיבור על התקדמות ועלייה ותשובה, לא רציתי שמי מהן תוותר על כל העסק בגלל הבטחות שלא עמדה בהן מאלול שעבר.

והשנה? אלול של השנה הוא מרכז הסיוע. רכבת לתל-אביב בימי ראשון ורביעי, נסיעה קצרה באוטובוס, מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. הכשרה להעברת סדנאות בחינוך הדתי. כל מפגש אורך ארבע שעות, והיום אני בדיוק באמצע ההכשרה שלי.

אלול של השנה הוא מרכז הסיוע, ומרכז הסיוע הולך איתי לכל מקום. התודעה הפמיניסטית אינה חדשה לי, וגם לפני תחילת הקורס חוש השיוויון והביקורת החברתית שלי היה מחודד באופן יחסי. אבל הקורס העלה את הרזולוציה של הדברים. זו לא רק תחושה, זה לא רק מציק בעין ובבטן, זו תופעה (שלא לומר תעשיה) שפוגעת בכולנו, נשים וגברים כאחד. זה ניצול, זו החפצה, זו אלימות, וזו השתקה של הקורבנות והכחשה של ממדי התופעה. אלו מספרים- אחת מאחת, אחת משלוש, אחת מחמש, אחד משבעה. סטטיסטיקה על היכרות בין התוקף לקורבן, על זמן ומקום התקיפה, על אחוזי הדיווח, על הנשים הצנועות או המבוגרות או הטובות שנפגעו למרות שהן היו כל מה שאמרו להן להיות על-מנת להישמר.

אנחנו מאמינים בהרבה שקרים על-מנת לשמר את תחושת המוגנות שלנו. לא רק בתחום התקיפה המינית, זה נכון בכל תחום. אנחנו מאמינים שרק אנשים טיפשים נופלים קורבן לתרמיות אשראי. רק נשים חלשות-אופי נקלעות לכתות. רק אנשים עצלנים וחסרי מוטיבציה מתקשים למצוא עבודה. רק אנשים בעלי אופי קשה מתגרשים. פיגועים מתרחשים רק מעבר לקו הירוק, רקטות נופלות רק בדרום, ואין טרוריסטים בחו"ל. רק בחורות שמתלבשות בלבוש חשוף עוברות תקיפה מינית. אנסים הם חולי נפש. פגיעה מינית יכולה להתרחש רק בברים ובסמטאות חשוכות. אצלנו במגזר הדברים האלו לא קורים. לי זה לא יקרה. ומי שקרה לה? טוב, זה לא שזו ממש ממש אשמתה… אבל… אולי. ובכל מקרה היא הייתה צריכה להיזהר יותר.

בקורס אנחנו מאוד נזהרות מהאשמת הקורבן. אין לזה מקום בשום מקרה אלימות או פשיעה, על אחת כמה וכמה כאשר מודבר בפשע שכולו חילול העצמי של הקורבן. זו פשוט לא אפשרות, להאשים איש או אישה או נערה או ילד במה שהם עברו. הנזק של הפגיעה הוא עצום, ועשוי להתבטא במגוון של דרכים איומות לאורך כלל חייו של הקורבן. להגיד לו או לה שהם הביאו את החורבן הזה על עצמם, זה לקבור אותם סופית. אם זה היה נכון אני מניחה שעוד היה מקום להתלבט, אבל המחקרים מראים שזה משולל כל בסיס.
אין. שום. קשר. בין. התנהגות. הקרבן. בכל. רמה. שהיא. להתרחשות. התקיפה.

ההשלכות של האמירה הזו התבהרו אצלי רק כמה מפגשים אחרי שנפטרנו מכל המיתוסים והשקרים המרגיעים. כי אם השתייכות למגזר הנכון אינה ערובה לשמירה מפני מפלצות, ולבוש צנוע אינו ערובה כי רוב האנסים מעידים שהם כלל לא חשו משיכה מינית כלפי הקורבן שלהם, ושמירת מרחק ממקומות מפוקפקים אינה ערובה כי למעלה ממחצית התקיפות מתרחשות בבית הקורבן או בבית של שכן או קרוב, אז…

מה אני בעצם עושה כאן?

אם אי אפשר להישמר, זה אומר שאי אפשר למנוע. ואז מה אני עושה בקורס הזה, ואיזו תועלת תהיה לסדנאות שאעביר?

המבנה של הקורס הוא כזה שלא מאפשר לך להישאר עם ספקות מכרסמים במשך זמן רב מידי. המפגשים הם פעמיים בשבוע, והם נפתחים תמיד ב"מרחב פתוח"- הצפה של שאלות, תחושות, חששות, כל דבר שקרה או שעלה מאז המפגש האחרון. אז שאלתי.
המנחות שלנו הן נשים שעוסקות בחינוך ובסיוע במשך שנים ארוכות, הן לא טירוניות עם כוכבי שליחות בעיניים כמונו. הן ישבו במשך שעות על הקו החם לנפגעות תקיפה מינית, והאזינו לעשרות אם לא מאות נשים שנפגעו. לפעמים כל מה שעולה בידן לעשות זה להקשיב בדממה. לפעמים הטלפון הזה הוא כל מה שבכוחותיה של הנפגעת לבצע, וייתכן שהפוגע לעולם לא יבוא על עונשו. לפעמים הלב יוצא אל הקול שמעבר לקו ונסדק ונשבר יחד איתו, ואז השיחה מסתיימת.

לפעמים אני אעביר סדנה של שעה וחצי ואף מילה לא תיקלט. לפעמים זה כבר יהיה מאוחר מידי. לפעמים תשבנה בכיתה נערות שנפגעו, ואני לא אדע, כי הן לא תספרנה. לפעמים מישהי תקשיב לכל מילה שתצא מפי ותיישם כל עקרון, וזה לא יעזור לה. היא עדיין תיפגע.

אבל יש לנו אחריות. וזה שאי אפשר למנוע, לא פוטר אותנו מלנסות לעזור בכל טיפה אחרונה של כוח שיש בגופינו. לנער את ההשתקה, להחזיר לנערות את הכוח, להזכיר להן שיש להן זכויות, שיש בהן עוצמה ושהן לא סתם קישוט. שהן לעולם לא אשמות. אנחנו נזרע זרעים ולא נדע מה נקלט באדמה, לא נדע איפה ומתי הם יפרחו. אולי נצמצם את הפגיעה, אולי נרכך, אולי נתקדם בצעדים כל-כך קטנים שלא נהיה בטוחים אם התקדמנו או הלכנו אחורה. אולי ניכשל 99 פעמים עד שנצליח פעם אחת. אי אפשר למנוע. אבל מוכרחים לנסות.

זה האלול שלי השנה. התפיסה של הרב סתיו נראית לי חכמה והגיונית, ועדיין אני נכשלת בה פעם אחר פעם. תפיסת השטר היא מנחמת ומרגיעה, אבל אנחנו צריכים לנוע קדימה. להגיד שאנחנו שטר ושאנחנו לא מאבדים את השווי שלנו, זה הוגן רק אם אנחנו מנסים.
האלול שלי השנה מנותק מהיעד הסופי. זה אולי עצוב לומר, אבל לפעמים נדמה לי שגם כאן אי אפשר למנוע. לפעמים נדמה לי שההר הזה תלול מידי, למרות שהמלך אמור בכלל להיות בשדה. שזה בכל-זאת הר ושקשה מידי לטפס עליו. שכבר החלקתי ונפלתי אחורה יותר מידי פעמים.

לפעמים נראה שאי אפשר למנוע. אבל זה לא פוטר אותנו מהחובה לנסות. אלול אחרי אלול, יום אחרי יום, כישלון אחרי כישלון. יש ללכת, ללכת. לפעמים נראה שאי אפשר למנוע, אבל מוכרחים, מוכרחים לנסות.