קצת על הרבה – מוצ"ש כִּי-תָבוֹא

"מבחינה בטחונית הציבור מבין שאי אפשר לוותר.  ולמה אני אומר את זה? יש כאן רגע מיוחד שהולך ומתקרב, והרגע המיוחד יהיה כזה שהציבור ייתן גיבוי והעולם לא יוכל למנוע קביעת עובדות והליכה קדימה מעבר למה שאנחנו עד היום מבחינת צירוף ההתיישבות היהודית לתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל, אנחנו צריכים לעצב בעצמנו את המציאות ההתיישבותית, שעל צד הזכות ועל צד הבטחון, כל אחד מהישובים צריך לצרף למניין מדינת ישראל, ואני מאמין שהדברים הללו הולכים ומתפתחים..".

איזה שר בכיר ומקורב לנתניהו רמז השבוע על סיפוח שטחים ביו"ש כצעד שמתקרב? למה שטבון לא יכול היה לטעון נגד החוקה של בנט? למה המתנחלים לא נאבקו באלימות נגד ההתנתקות?

קצת על אלול | קצת על החוקה | קצת על כי-תבוא | קצת על הטוב | קצת על גוש קטיף | קצת על החטיבה להתיישבות | קצת על סיפוח | קצת על שממל

קצת על אלול

ראשון

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

בוקר, העיניים נפקחות, ועוד מסע יוצא לדרך. "מודה אני" לאלוקים שהפקיד בגופי נשמת חיים. נטילת ידיים, שירותים. אשר יצר, ציצית ותפילין, שמע ושמונה עשרה, קרבה דקה ולו לרגע לבורא. והקרבה הזאת, המאמץ הזה – אם אתה דבק בו – מחייבים אותך להמשיך הלאה, להתקדם, להתאמץ בכל דבר. ולו רק מהסיבה הזאת, גם אם לא אלוקית, היא שווה את המאמץ. כי כל הצלחה, כל ברכה, נותנים עוד כוח להמשיך.

 

קצת על החוקה

שני

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

לא יכול להשתמש בשמו נגד עצמו. צילום: פלאש 90 יונתן סינדל
לא יכול להשתמש בשמו נגד עצמו. צילום: פלאש 90 יונתן סינדל

הטיעון החזק ביותר של יוני שטבון נגד החוקה שהציגו אנשי בנט הוא שאיש לא היה מפקיד את הכוח שנתנו לבנט בידיו כיו"ר המפלגה. הוא לא יכול היה לומר אותו, ולכן הוא הפסיד. בנט שיווק את ה"יד על ההגה" בתור הדבר החשוב ביותר והצליח להסתיר את ביסוס הכוח של היו"ר. מה יקרה כשהבית היהודי ייכשל במשימתו, מה יקרה כשבנט יעבור לליכוד א', מה יקרה כשתגיע ההבטחה הגדולה הבאה? ליו"ר יוותרו סמכויות עצומות. מי שמביט על חוקה כצורך מיידי, אינו מבין מהי משמעותה של חוקה.

 

קצת על כי תבוא

שלישי

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו.   וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר

רבות דנו במעמדו של העם היהודי בין האומות. מאין מגיע כוחו של העם הזה, לאן הוא הולך? פרטים רבים מבני העם היהודי הביאו את הקדמה לעולם, עמדו בצמתים מרכזיים של תנועות אידיאלוגיות רבות, המציאו והציגו לעולם תורות מוסר שלמות. במדעי החברה, נאבקים בדעותיו של מרקס. הפסיכולוגים מתמודד עם פרויד. המדענים עם איינשטיין. המטרה היא להפריך אותם ואת דבריהם, אבל על פיהם יישק דבר. הם אבן הבוחן. כפרטים, יהודים יכולים לעשות חיל. אך כעם, כמדינה, איזו בשורה גדולה יש לנו לעולם?

העולם ימשיך לשאול ולחפש את היהודים. היהודים ימשיכו לברוח מהיעוד שלהם.
העולם ימשיך לשאול ולחפש את היהודים. היהודים ימשיכו לברוח מהיעוד שלהם.

אני מביט על תרומת הפרטים, על ישו – שמסר לעולם את האמונה בא-ל אחד(בעל כורחו, ובכל זאת). אני מביט על פרטים כמו אלו שציינתי לעיל, ולא יכול שלא לתהות, איך אנחנו מתבוססים בדיוני סרק על כיבוש, איך אנחנו מדשדשים בכלכלה, איך אנחנו מחכים פעם אחר פעם לאישור הקהילה הבינלאומית לעשות מה שאנחנו צריכים כדי להגן על עצמנו. עם סגולה, מאמיר ה' את עם ישראל להיות לו. אומרים שמדובר פה בתפיסה שמציבה אותנו כאילו אנחנו הכי טובים, כאילו היותנו עם הבחירה מציב אותנו מעל לשאר האומות. אך האמת היא שמדינת ישראל היא עדיין אבן הבוחן של העולם.

לפני כשבועיים פרסם כתב סוכנות הידיעות איי פי בעבר, מתי פרידמן את האמת מאחורי החדשות. כמה כתבים מקבלת כל ארץ, מה קורה כשקורה משהו במדינות אחרות, ואיך מתמודדים העורכים עם טענות שונות. פרידמן מציג את התקשורת הזרה כצמאה לדעת מה קורה בישראל – ולהוכיח איך ישראל היא זו שאשמה. ישראל, בין אם נרצה, ובין אם לא, היא עדיין אבן הבוחן. ההגדרה האלוקית לעם ישראל אינה אלא אידאה. האובססיה(אותה הציג טוביה טננבום בספריו היטב) אל ישראל היא אחד מיסודות העולם.

פרדימן. צילום: מרים צחי
פרדימן על רקע הר הבית. עוד אבן בוחן. צילום: מרים צחי

גם אם ימשיכו הגויים להביט לראות מה קורה אצל היהודי, מה שחשוב הוא מה יעשה אותו יהודי. אותם פרטים ששינו את העולם לא עשו זאת אלא לשם רצונם האישי, תאוות הידע שלהם, השקיקה והסקרנות שניצבה בפניהם. אך ישראל? מחפשת מקום תחת השמש, היא מנסה לשמור על עצמה ועל מקומה, דוגרת על שמריה ולא מנסה להביא לחזון פורץ דרך.

אז הגוים מחפשים את היהודים, והיהודים מחפשים מוצא מהייעוד שלהם. הציונות בראשיתה דיברה על כך, על הרצון ליצור חברה מתוקנת, צודקת. השיח הזה נעדר כיום כמעט לחלוטין. אולי כי מאסו האנשים בניסיונות הכושלים להנדס בני אדם למרקם הרצוי, אך האמת היא שכאן, בפרשה זו ישנו מסר אלוקי ששב וחוזר על עצמו, והוא קודם לציטוט שהובא לעיל.

"הַיּוֹם הַזֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה–וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ"

. בפרשה זו מסביר ה' לעם הסגולה שלו מה יקרה אם לא ישמור את מצוותיו. את ההיסטוריה אנחנו מכירים, את המציאות אנחנו יודעים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים בדרכנו. ה'עליונות', כפי שהיא מוצגת כאן אינה אלא תפקיד מוגדר שלנו בעולם, לנסות להוביל אותו, לא ללכת בעקבותיו. ומה הדרך לבנות חברה מוסרית, מה הדרך להיות אדם טוב? לבחור נכון, פעם אחר פעם, עד שהבחירה נעשית כמעט מובנת מאליה.

 

קצת על גוש קטיף

רביעי

וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בַּאֵר הֵיטֵב

מצד אחד היא חברת מרכז מפלגת העבודה, מצד שני פתחה צוהר לציונות הדתית. מצד אחד מוערכת מאוד בקרב אנשי מועצת יש"ע, מצד שני חברה של חגית עופרן. מצד אחד גדלה על ערכי הפלמ"ח, מצד שני למדה בבר אילן. היא התנגדה להתנתקות למרות שהמפלגה שלה תמכה בה. בשבוע שבו ציינו את הפינוי בגוש קטיף שיתפתי ציטוטים בעמוד הפייסבוק שלי שהיא הביאה בספר שלה. ענת רוט יצאה למסע ארוך וחיפשה לגלות דבר אחד.

"הלכתי לחפש את הסיפור שמאחורי המאבק", היא מסבירה לי. המאבק שתואר בפרוטרוט בכותרות העיתונים של 2005 כמאבק שיהפוך לאלים מהר מאוד. העיתונים דיווחו על התארגנויות, על תכנונים, על מזימות. אך כשההתנתקות הגיעה – האלימות לא הגיעה. אדרבה. הסרטון הזה חקוק לכולנו עמוק בתודעה, הרבה יותר מכל גילויי האלימות שלא היו במאבק נגד עקירת היישובים מגוש קטיף.

תפילה, תפילה, תפילה. אלימות, מסתבר, לא רק שלא הייתה המוצא האחרון עבור מנהלי המאבק, אלא לא הייתה מוצא כלל. למה? שואלת רוט בספרה ומונה את כל הסיבות שבגללן המאבק היה צפוי להסלים ולהתדרדר לאלימות. התסכול מהאופן בו התקבלה ההחלטה, חוסר ההקשבה של שרון, ההסתה נגד המתנחלים, חוסר הידיעה לגבי העתיד, שקרי הממשלה וכמובן המדינה ניצבה מול ארץ ישראל. הכול היה מוכן, אבל, כאמור, אלימות לא הגיעה. למה?

רוט עם דיין ומצנע. הצליחה להרכיב את כל העולמות. תמונה מתוך ערב השקת הספר במרכז מורשת בגין.
רוט עם דיין ומצנע. הצליחה להרכיב את כל העולמות. תמונה מתוך ערב השקת הספר במרכז מורשת בגין.

"מה שראיתי בימי המאבק העלה אצלי שאלות קשות, כי זה היה מנוגד לחלוטין לדימוי המתנחלים שהכרתי ולהערכות המקדימות (תרחישי האימה) שפורסמו בספרות ובעיתונים לגבי תגובת המתנחלים לפינוי יישובים. מאחר והייתי שם, ראיתי ושמעתי, היה לי ברור שההסבר למאבק הממלכתי והאחראי לא היה הנחישות של כוחות הפינוי, כפי שנטען, אלא משהו הרבה יותר עמוק, ואת זה הלכתי לברר", מסבירה רוט.

רוט גילתה שבשורשיה של הציונות הדתית נמצאת הממלכתיות. הרצון לשמור על השלם גדול יותר מהרצונות שלנו כציבור. גם אם ארץ ישראל נפגעת, שלמות העם לא יכולה להיפגע. בלי מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו. הציונות הדתית, בדנ"א שלה, אינה מסוגלת להיאבק במדינה עד הסוף. לכן גם הקבוצות הניציות יותר, שדגלו במאבק מוצהר במדינה, הלכו בעקבות המרי הבלתי אלים. הם ניסו לחסום כבישים, לעולם לא לתקוף חיילים. גם כיום, פייגלין(שהוביל מחאה דומה בשנות ה-90', והנחה את חבריו למנהיגות יהודית למאבק בהתנתקות), שמצהיר כי ההתנתקות הייתה החלטה פאשיסטית וכי בגישה הממלכתית מושרשים יסודות שמציבים את המדינה מעל לכל(פשיזם), גם הוא לא יילחם במדינה. הוא יעודד סרבנות, אך לא אלימות.

יותר משהתנגדו המתנגדים להתנתקות, הם התנגדו לקרוע את החבל. הם רצו להידבק בעם. אחרי שההתנתקות עברה, רבים מתושבי איו"ש עברו לרחבי הארץ, אל הגרעינים התורניים. האידיאולוגיה בעד שלמות הארץ לא השתנתה, אבל משהו בהבנה כן.

הספר של רוט, "לא בכל מחיר", כתוב כספר היסטוריה. הוא גדוש ציטוטים, מציג את ההתרחשויות על שלל כיווניהם, ודמויות המפתח מוצגות בו נאמנה. ההצלחה שלה היא שהיא הביאה את הסיפור כפי שהוא היה. מי שרוצה להבין את המתנחלים לעומק, מוטב לו שיקרא את הספר הזה. רוט היא "חוקרת, במובן הטוב של המילה", כפי שהיא אומרת.

 

קצת על הטוב

וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.  וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ,

לפני חמש עשרה שנה לא היה לך מושג שתעלה לך מחשבה על מה היה לפני חמש עשרה שנה, רק משום שקראת איזו שורה באיזה מאמר באיזה בלוג. אבל איכשהו, לפתע, נפרש המבט הזה גם חמש עשרה שנים קדימה. אל עבר העתיד. השאלה היא "לאן". לאן ממשיכים מכאן, מה הכיוון, מה הדרך. לפני חמש עשרה שנה לא חשבתי שאכתוב. להיפך, היו לי בעיות מוטוריות כלשהן ביד שמאל. אני לא זוכר הרבה מזה, איך זה קרה או מה השתנה, אבל יום אחד הן הסתדרו. הסתדרו, כלומר, אני שמאלי שלימדו אותו לכתוב כמו ימני – אבל ביד שמאל. זה יוצא משונה, אבל ככה זה.

בעוד חמש עשרה שנה, אף אחד לא רוצה להביט חמש עשרה שנה אחורה ולומר – טעיתי בפנייה. אז אנחנו מנסים לנחש. מנחשים איך מה שאנחנו עושים היום ישפיע על העתיד. אז נבנה איזו רשימה של מה אנחנו רוצים להיות ונשפוט את עצמנו לפיה. כמובן, החיים מורכבים יותר מסך רשימת מכולת שכתבנו על איזה דף מתישהו בשעת רצון ובפרץ של השראה. ובכל שנה נעשה את זה מחדש, כי הרכבנו רשימה בתחילת השנה בה אמרנו שנעשה כך, ונגלה שעשינו קצת אחרת. נתהה איך יצא כך. על חלק מהדברים נאמר – אולי טעיתי כשכתבתי את מה שכתבתי, גם כשזה היה תחת צלילות מחשבתית מוחלטת. על חלק מהדברים נתבייש שסטינו כל כך הרבה מהדרך, הרי הבטחנו לעצמנו שלא נחזור על הטעויות האלו. ואלוקים אדירים, מה זה אומר על עצמנו בתור בני אדם?

"הוא היה בן אדם טוב", נהוג לומר על מי שנפטר ואיש לא הכיר אותו ולא היה מה לומר עליו מלבד זאת. זה די מעליב, גם עבור הנפטר וגם עבור מי שהוא אדם טוב. אלא שכמו שיש שמונה מיליארד דרכים להתמודד עם העולם הזה, יש שמונה מיליארד הגדרות למהו 'טוב'. היית מצפה שכל אחד שיראה בטוב ידע לזהות אותו, ועדיין, ההגדרות ישתנו מאדם לאדם.

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. (מסכת אבות, ב', ט')

בעוד חמש עשרה שנה מהיום, האם תענו על ההגדרה שלכם היום ל"טוב"? האם אתם עונים להגדרה שנתתם בעצמכם לפני חמש עשרה שנים, או לפני שנה? אנחנו מנסים לנבא את העתיד, למצוא את דרך נכונה קדימה, אבל יש כל כך הרבה שיכול להשתנות. כמה משמעותית ההחלטה שלנו להירשם לבית ספר כזה ולא אחר, כמה משנה ההחלטה שלנו לומר כן להצעת עבודה שקיבלנו, כמה גדולה ההחלטה שלנו לאפשר לאחרים להחליט בשבילנו משנה את העתיד, כמה שונה יהיה מסלול החיים שלנו אם יום אחד נחליט לגוון בדרכים ולעלות על אוטובוס אחר? אי אפשר לדעת עכשיו, ולכן ננסה להסתמך על העבר.

אנחנו מניחים שהשמש תזרח מחר, כי היא זרחה אתמול ושלשום, ואם חושבים על זה, היא זרחה גם לפני חמש עשרה שנה. את רוב ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים על בסיס מה שכבר ידוע לנו ומניחים שאותה אמת שליוותה את העבר שלנו, תוכל ללוות את העתיד. דייויד יום ניסה להפריך את התזה הזאת. כלומר, הוא סבר שהעובדה שהשמש זורחת בכל יום, אינה מבטיחה דבר לגבי המחר.

בעוד חמש עשרה שנה לא יהיה לך מושג שתעלה לך מחשבה על מה היה לפני חמש עשרה שנה, רק משום שקראת איזו שורה באיזה מאמר באיזה בלוג מפעם. אבל איכשהו, לפתע, המבט הזה בוחן את חמש עשרה השנים הללו מקרוב. מה השתנה כל כך, איך הגעתי לאן שהגעתי. מה המשמעות של זה לגבי העתיד? השאלה היא "מנין". מנין באנו לכאן, מה שינה את הכיוון, מה אירע בדרך. זה יוצא משונה, אבל ככה זה.

קצת על החטיבה להתיישבות

חמישי

אָרוּר, מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן

אז בימים האחרונים שב ועולה אותו קמפיין נגד המתנחלים, בטענה שהם עושקים את המדינה ומקבלים תקציבים גבוהים יותר משאר הפריפריה וחלקי הארץ. כמובן, מנסים במכוני המחקר של השמאל לשסות את תושבי הדרום(שבחלקם כבר נמצאים שם, הרי הם תמכו בהתנתקות) במתנחלים. הטענה היא שהתנחלויות מקבלות יותר מתושבי הדרום. עצם המחשבה אמורה להרתיח את המחשבה, איך אחרי 'צוק איתן' עדיין הממשלה מתעלמת מקשיי הדרום לטובת המתנחלים. אז זהו, שהיא לא מתעלמת. מיליארד וחצי שקלים יועברו לתכנית סיוע לתושבי הדרום.

מצד שני, צריך לומר את האמת. החטיבה להתיישבות צריכה להיות שקופה יותר. בסבב הקודם של הקמפיין להשמצת המתנחלים בהובלת סתיו שפיר, דיברתי עם יגאל דילמוני והבאתי כאן את דבריו. לצערי, הוא לא הצליח לשכנע אותי למה תקציבי החטיבה אינם שקופים לביקורת ציבורית. ראיתי במהלך השבוע האחרון כל מיני אישי ימין מנסים להיאבק בטענות בעמודי הפייסבוק שלהם. מרביתם עיתונאים, אך מול כותרות האתרים, נראה היה כי תגובת המתנחלים אינה קיימת, ובעיניי, על אף שאני מכיר את טיעוני המתנחלים, חסרה לי תגובת נגד הולמת. תגובה כזאת כן הגיעה, אך לא קיבלה בולטות דומה כמו נתוני ה'מחקר' של מכון אדוה ומכון מולד, וחבל.

אמנם כיום הימין נמצא בעלייה ופתרונות השמאל נתפסים כהזיה, אך תדמית המתנחל היא זו שקובעת את היחס אל ההתנחלויות. כל עוד הוא מוצג כיהודי הסחטן, ההתנחלויות עליהן יושבים המתנחלים יהיו בסכנה.

 

קצת על סיפוח

שישי

יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ:  בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ

"כשרואים את דאע"ש, וחושפים את פרצופו של החמאס קודם כל כלפי אנשיו שלו, תושבי עזה, ורואים את יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן בהתנהגותו הכפולה, אז כל הציבור בישראל מבין שאין שום אפשרות מעבר לזכות על המקום, מבחינה מעשית בטחונית לוותר כאן על שום דבר. מה רוצים שיפנו שטח, ויחפרו פה מנהרות? ויבואו הפצמרי"ם?

"כולם יודעים עכשיו שמקום שמפונה ונכנס אליו ארגון טרור פונדמנטליסטי קיצוני אסלאמי שלא חס על אזרחיו, אי אפשר לפנות אותו בקלות. מבחינה בטחונית הציבור מבין שאי אפשר לוותר.  ולמה אני אומר את זה? יש כאן רגע מיוחד שהולך ומתקרב, והרגע המיוחד יהיה כזה שהציבור ייתן גיבוי והעולם לא יוכל למנוע קביעת עובדות והליכה קדימה מעבר למה שאנחנו עד היום מבחינת צירוף ההתיישבות היהודית לתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל, אנחנו צריכים לעצב בעצמנו את המציאות ההתיישבותית, שעל צד הזכות ועל צד הבטחון, כל אחד מהישובים צריך לצרף למניין מדינת ישראל, ואני מאמין שהדברים הללו הולכים ומתפתחים".

כץ מקבל אזרחות של כבוד מטעם מועצת שומרון. האם יצדיק את המוניטין?
כץ מקבל אזרחות של כבוד מטעם מועצת שומרון. האם יצדיק את המוניטין?

את הדברים הללו אמר שר התחבורה, ישראל כץ, באירוע חניכת שכונת מצפה שלם בהר ברכה. כץ רומז פה על צירוף התיישובת יהודית לשטח הריבוני של מדינת ישראל, קרי סיפוח. האם הדברים האלו מתואמים עם ראש הממשלה, איתו כץ כינס במשותף את מזכירות הליכוד ביום חמישי באשקלון? האם הוא עושה זאת תוך שהוא מחבק(לפחות פוליטית) את נתניהו? את דברי כץ יש לבחון בשבע עיניים. נוכל ללמוד מכך על מחויבותו לדברים שהוא יכול לומר במקום שבו אין תקשורת, נוכל ללמוד מכך על עוצמת החיבור שלו עם נתניהו, ונוכל ללמוד מכך על יכולתו להוביל מהלכים אמיתיים לטובת ההתיישבות.

 

 

 

קצת על שממל וברלין

שביעי

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר; לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ

בכיינים? מתוך הסרטון של "ברלין ברלין"/שממל
בכיינים? מתוך הסרטון של "ברלין ברלין"/שממל

כמה קל לקרוא ל"שממל" ולרונן אלפרים בכיינים, ותרנים וחלשים, לא-ציונים? מאוד. הרי כולנו נשארים כאן. אבל האמת היא שמן העבר השני, יש מי שבורח מאירופה. רק בעיה אחת עם היהודים שנסים על נפשם ועל חירותם מאירופה. הם לא באים לפה, לא בהמוניהם. יכול להיות שיש קשר בין התופעות? האם מדובר רק בחוסר ויטמין Z? האם יהודי אירופה אינם ציוניים מספיק, האם היורדים אינם ציוניים מספיק? לדעתי הכסף הוא מה שמדבר. ידידי, טל, הביא כאן את דבריו של בן גוריון על כך שגם לו הייתה הארץ מלאה זהב, היהודים לא היו עולים בהמוניהם. בעיניי, כל עוד 140 משכורות נדרשות על מנת לקנות דירה, כל עוד המיסוי על רכבים פרטיים עולה על מאה אחוז, כל עוד הבנקים פה אינם תחרותיים, כל עוד המשכורת לא עולה ביחד עם ההוצאות, כל עוד מנהל מקרקעי ישראל מעלה את מחירי הקרקע על ידי שליטה בלמעלה מ-90% מהקרקעות, הסיבות לחיות פה מצטמצמות לכדי ציונות בלבד. עם ציונות לא הולכים למכולת. עם כסף כן.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s