אליש: בין אלול לספטמבר

"העברות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר.

עברות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו."

(יומא, ח')


שנת צהריים בשבת זו לא דרישה מוגזמת. הייתה שבת עמוסה באנשים ומפגשים, ובסך-הכול רציתי לתפוס תנומה קצרה. היא עוד תדיר שינה מעיני במוצ"ש, אבל כאדם בוגר זכותי לקבל את ההחלטה הזו. המזגן בדיוק כבה, והיה מספיק קשה לישון גם בלי החגיגה הבלתי נגמרת שנערכה בגינת הבית שמעבר לרחוב. מה הם חגגו? שאלה נהדרת! לעיתים זו נשמעה כמו מסיבת גיוס, לעיתים כמו סליחות של ספרדים, לעיתים כמו מסיבת יום הולדת לילד קטן. ניחשתי שהיו שם לפחות חמישה-עשר בני-אדם, ושנאתי את כולם מעומק ליבי. רוצים לחגוג משהו? תחגגו בשקט! למה זו צריכה להיות הבעיה של כולנו? זה נמשך ונמשך, ואני חשבתי לעצמי- יש קבוצה קטנה של אנשים שאני אוטוטו מוכנה להרוג, והם אפילו לא יודעים.

אלול
אלול

זה הזכיר לי שאנחנו באלול. כשאת נמצאת במערכת החינוך, בין אם כתלמידה או חניכה ובין אם כמורה או כמדריכה, קשה עד בלתי אפשרי לפספס את אלול. הוא ממש בכל מקום. הוא נמזג לתוך האוויר ובין המילים, עוטף את הבקרים ונמסך בלילות. יש אוויר קר ונקי של אלול, ומחברות מסודרות של אלול, פעולות של אלול וישב"צים של אלול, סיורי סליחות. חודש אחרון שהוא כולו התחלה וראשוניות. המלך בשדה, אני לדודי ודודי לי, לדוד ה' אורי וישעי, סליחה אם פגעתי.  תשובה שלמה, חשבון נפש, קחי על עצמך משהו אחד קטן שתצליחי להתמיד בו. העיקר להתקדם. אורות התשובה, מסילת ישרים, שמונה פרקים לרמב"ם. עזיבת החטא, חרטה, וידוי, קבלה לעתיד. דף חדש ונקי לשנה החדשה. שבע ייפול צדיק וקם. מאזניים, ספר החיים, בראש השנה ייכתבון. צדיקים, בינוניים ורשעים. אם כבנים, אם כעבדים. במשך חודש שלם, התחלה חדשה רוגשת מתחת לפני השטח. מכינים את הכלים.

אבל אז את מסיימת את השהות שלך במסגרות האלו והופכת לסטודנטית. וכסטודנטית חודש אלול עלול לעבור לידך בלי אזהרה. הוא הופך להיות ספטמבר, וספטמבר זה חופש או מועדי ב' או טיול או עבודה. לספטמבר אין ראשי תיבות שמדברים על קרבה לאלוקים, ולספטמבר אין תפילה מיוחדת. את שמה לב שלוח עברי זה חשוב.

kids-fighting
פוגעים ונפגעים

כאמור, אחד האלמנטים הבולטים באלול-של-מערכת-החינוך הוא בקשת סליחה. כיתות בבית-ספר ושבטים בתנועות נוער הן כוורות צפופות ורוחשות תנועה, ילדים ובני נוער פוגעים ונפגעים כל הזמן. המושג הזה של פגיעה מאוד נוכח, מאוד מדובר. "בוא, תיכנס לכיתה ותגיד מי הרביץ לך." או קילל אותך, או העליב אותך. זה מה שכתבנו ביומנים הסודיים שלנו ובפתקים בשיעור, שתלנו עלבונות צורבים זה בליבו של זה ועקבנו אחרי הצמיחה של הצמח  הטורף. חבורות, חרמות, קרעים ואסונות שנרקמנו לתוכם כמו לתוך אריג סבוך.

ואז הגיע אלול. הדמות החינוכית הזוהרת יותר או פחות באה ומחלקת זוגות מספריים בדמות סליחה-אם-פגעתי. מישהו מחליט להיות הראשון שגוזר את עצמו החוצה, נועץ את עיניו בנקודה לא מחייבת באוויר ומבקש סליחה אם הוא פגע. וגם אם לא. פשוט סליחה. זו סליחה קסומה כזו, היא פותרת הכול. הצד שאולי פגע מוסר אותה לצד שאולי נפגע, והאולי-פגוע יכול להניח אותה כמו מטלית לחה על איזו פגיעה שכואבת לו. ואחרי שהאולי-פוגע הראשון נחלץ מהסבך, רואים הילדים האחרים כי טוב, והאריג הולך ונגזר. שאריות החוטים והכבלים והצמר נשארים על רצפת השנה הנוכחית, ולפני סוף החודש מישהו דואג לטאטא אותם החוצה. כיתה ד'2 או ח'1 או י"ב6 מתחילה את השנה החדשה על רצפה נקיה. ברוך מתיר אסורים, לפחות במשך עשרת ימי תשובה.

ואז הפכנו לסטודנטים.

סטודנטים. דוק של אדישות

הפעם הראשונה שהבנתי שאני כבר לא בקנזס, ושפה זה לא תיכון ולא שירות לאומי, הייתה כשהצעתי לקנות מתנה למתרגלת שלנו לרגל הולדת הבת. התגובות נעו בין צחוק לצחוק גדול. פה לא מערכת החינוך, הגעת לעולם האמיתי. פה אנחנו סטודנטים, ואין לנו שיעור חברה. מחשב נייד במקום ילקוט, מרצה במקום מחנכת, ציונים במייל במקום תעודה, ספטמבר במקום אלול. ביום הראשון של הסמסטר (ולא מחצית) קיבלנו גם תליון קטן של פאסון, של אדישות, של אגו, כי מעכשיו אנחנו סטודנטים. כל הסיפור הזה לא באמת מזיז לנו.

פגעת? נפגעת? זה פחות מעניין בשלב הזה. יש בנו משהו שהתבגר, אנחנו יותר חכמים מהפורמט, עברנו כבר את בקשות הסליחה המאולצות האלו. אנחנו זורמים, בועטים קצת חול אדיש על העבר ומסכמים שכולנו כאן אנשים בוגרים. מה אנחנו, ילדים? הוא באמת צריך שארים אליו טלפון בשלהי אלולטמבר ואתנצל? זו סתם אי נעימות, זה סתם יציק לשנינו באגו. סליחה אם פגעתי זה לילדים. איפשהו בעלטה השוררת בתוכנו, אני מאמינה שאנחנו גם מפחדים.

Evans-Pritchard
אוונס-פריצ'ארד. אבי הפונקציונליזם הסטרוקטורלי

הזרם הפונקציונליסטי-סטרוקטורלי באנתרופולוגיה רואה מסורות ומנהגים כמנגנונים לשימור היציבות בחברה. יש בזה משהו קר; מסורת דתית עמוסת משמעויות ומטענים רגשיים משוטחת לרמת פונקציה. פונקציה יכולה להיות שסתום לחצים, יישור פערים חברתיים, שמירה על סדר חברתי. מצד אחד זה קר וזה פוגע, וזה לכאורה המקום החגיגי שבו האמונה הדתית שלי והתואר שלי אמורים להתנגש בקול רעש גדול. המסורת מייחסת הילה של קודש למנהגים עתיקים שעוצבו בידי א-לוהים ואדם, והאנתרופולוגיה עוברת עם נשק אוטומטי ומשמידה כל זכר לקדושה. לכל החברות יש צרכים, וכל המנהגים עונים על הצרכים האלו.

תלמידים וחניכים הופכים לסטודנטים, וכבר אין סליחה אם פגעתי. לבקש סליחה זה פתאום גדול וקשה וכבד, כי כבר זו כבר לא פגיעה תיאורטית. אתה יודע שיש אנשים שמסתובבים עם צמח טורף קטן על שמך, את יודע שהמכונית שלך התנגשה בלא-מעט מכוניות אחרות. פגיעות מתוחכמות כאלה, מתחת לפני השטח. אולי פגעת במילים, אולי בשתיקה, אולי במעשים, אולי בהתעלמות, אולי במבט. יש אנשים שאוטוטו מוכנים להרוג אותך, ולפעמים אתה אפילו לא יודע. אבל אף אחד מאיתנו לא חף מפשע. וקל יותר להתעלם ולזלזל.

אולי חודש אלול הוא המנגנון שלנו. מנגנון לאיחוי קרעים ולריפוי פצעים ולהשבת מעט מהתמימות. אני דווקא אוהבת את הפונקציונליזם הזה, הוא מאגד לי את הנשמה והנפש ומזכיר לי שאלוקים הוא גם פסיכולוג מעולה. הוא ידע שזה יהיה לנו קשה, למחול על כבודנו סתם כך. הוא סידר לנו את אלול, לכל החיים.
אנחנו רק סטודנטים, אחרי הכול; התכנון הוא לחיות יותר ממה שחיינו עד עכשיו. מסורות יהודיות הן לא באמת רק למערכת החינוך. הן עדיין כאן בשבילנו, גם כשאנחנו כבר בונים את המערכת של עצמנו. אלול יכול להיות המחנכת שמגישה מספריים, או פלסטרים, או סולם ירידה מהעץ. מה שנרצה. אנחנו רק צריכים לזכור שהוא קיים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s