קצת על הרבה – מוצ"ש כִּי-תֵצֵא

"כדי לדבר איתם, נאלצתי לכסות את כולי. דיברתי עם מכר שלי, שרצה להתגלח וביקשתי שלא יעשה את זה. אם הוא היה בלי זקן, הם לא היו מוכנים לדבר איתו. הם סירבו לדבר איתי, אז כששאלתי שאלות, זה היה דרכו. וככה ראיינתי את אחד הבכירים בארגון דעא"ש". כששאלתי אותה לדעתה עליהם, עיניה נפתחו בתדהמה.

וגם: מיהו האיש הגדול באמת מאחורי טוביה טננבום, ואיזה חשבון נפש צריכים כולנו לערוך. יום הולדת ל"קצת על הרבה". 

קצת על דעאש | קצת על העולם שבחוץ | קצת על אלול | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על טוביה| קצת על מודעות עצמית | קצת על הרבה | קצת על יום חמישי | קצת על כי תצא

קצת על דעאש

ראשון

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ

עוד שחיטה, עוד רצח, עוד טבח. עוד כפר, עוד עיר, עוד פיסת היסטוריה. בכל מקום שדעא"ש עוברים, הם מביאים איתם הרס וחורבן. שושלות שלמות נמחות מעל פני האדמה, שפות נעלמות, ההיסטוריה נכתבת מחדש. בכל מקום אליו מתקרבת 'המדינה האיסלמית' נראה כי הם צוברים עוד ועוד כוח. יותר ויותר אנשים מצטרפים אליהם. מדובר גם במוסלמים סונים שגרים באיזורים אליהם הם מתקרבים ומדובר גם במוסלמים שהיגרו לאירופה ושבים כעת להילחם במלחמת הג'יהאד. אך המדאיג מכל – מדובר גם באירופאים, לבנים, שהתאסלמו. הרבה מהצלחתו של דעא"ש נובעת מיכולות לגייס עוד ועוד תומכים.

הסכם סייקס פיקו. פיסת נייר שהפכה לפיסת היסטוריה.
הסכם סייקס פיקו. פיסת נייר שהפכה לפיסת היסטוריה.

לפני תשעים ושמונה שנים נחתם הסכם סייקס-פיקו, שחילק את המזרח התיכון למספר מדינות לאום. החלוקה המערבית הזו הייתה שרירותית למדי. הלאומיות הצליחה לגבש שבטים או חמולות לכדי מדינות לאום באופן חלקי בלבד, ומתחת לפני השטח המדינות הללו הצליחו רק כי הרודן היה חזק מספיק. אם הוא שיחרר את הלחץ, הכאוס התקרב. האביב הערבי היה חלק מזה בדיוק – וזה בדיוק מה שהוא היה. לא מדובר על הפיכה דמוקרטית רבתי בכלל מדינות ערב, אלא הצבת הרעיון הערבי במוקד הדיון.

אלא שלא מדובר פה רק במוצא הערבי. מדובר פה גם על הסכסוך הדתי. השילוב בין השניים נפיץ מצד אחד, אך מגבש מאוד מצד שני. לפני מספר שבועות עבר השם האנגלי של דעא"ש, ISIS, קיצוץ מהותי והוחלף ב-IS. שתי אותיות בלבד. מ"המדינה האסלאמית בעירק ובסוריה"(שם ארוך, ולא קליט), הם עברו ל"המדינה האסלאמית", ובכך הבהירו את כוונותיהם. אין להם רצון בגבולות, או שאיפה מסוימת לריבונות גיאוגרפית במקום מסוים. השאיפה של דעא"ש היא לכונן מדינה אסלאמית גדולה ככל האפשר. החזון הזה מצית את הדמיון הערבי. לא עוד גבולות, לא עוד מדינות לאום, אלא אומה אסלאמית אחת גדולה.

בימים הראשונים בהם היזידים הותקפו, הגיעו דיווחים שציטטו את ניצולי ההתקפה, שאמרו "אלו שכנים שלנו". נתן אנגלדר כתב בספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", כי כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, אנו עורכים תרגיל מחשבתי שבו אנו מדמים לנו את הנורא מכל. זה משחק איום ונורא של 'מה אם'. מה אם הנאצים ישובו, ונצטרך להתחבא בין שכנינו. האם נוכל לסמוך עליהם, האם נוכל להאמין שלא ילשינו עלינו, האם נוכל לדעת שמחר נוכל לשאול את השאלות הללו? עבור היזידים, מסתבר, התשובה הייתה גרועה מ"לא". השכנים הם אלו שתקפו אותם.

כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, אנחנו בעצם מדברים על שכנים שלה.
כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, אנחנו בעצם מדברים על שכנים שלה.

השילוב האימתני הזה, בין הפחד שמעוררים דעא"ש באמצעות שיטות הלחימה האכזריות שלהם ובין הצתת הדמיון הערבי לאחדות האומה מותירים את העולם מבולבל ומפוחד. אחרי שנים של הדחקה ושל תקינות פוליטית משתקת הגיע האויב, והוא מציג את עצמו במלוא אכזריותו. כריתת ראשים, קצירת איברים, סחר בנשים, שפחות מין, וכל מיני מושגים שחשבנו שנמצאים אי שם מעבר להרי החושך נמצאים בסה"כ אי שם מעבר להר החרמון. העולם לא יודע איך להתמודד עם זה, כי כשאתה רוע כזה, קשה לך להאמין שהוא באמת קיים – גם עם עיניך שלך רואות את זה.

ישראל עד כה נוקטת בשיטה פסיבית. "זו בעיה של העולם", היא אומרת. 'ערבים הורגים ערבים', אפשר לקרוא לזה ולהתעלם. אבל האמת היא שמתחולל לו רצח עם. של המון עמים קטנים, של המון אנשים. יש רוע מוחלט, והוא קיים, והוא אכזרי ביותר. ואנחנו לא עושים כלום. אפשר לחכות לקואליציה הבינלאומית שתגבש אותה אומה שיצרה את הבלאגן הזה מלכתחילה, אפשר לראות אלו חורבות הם ישאירו ומתי הם ימהרו לסגת אחרי שארגוני הטרור הרדיקליים יפגעו גם בהם, אבל האמת היא שאנחנו במרכזה של מלחמת עולם, ובמלחמה הזאת אנחנו צריכים לקחת צד. אולי כדאי ליזום אותו.

 

קצת על העולם בחוץ

וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה

"היי, איך קוראים לך", ניסיתי לקרוא מעל לרעש. עד עכשיו אני לא בטוח איך להגות את השם שלה. היא הייתה גבוהה, שחומה, לבושה בגופייה וג'ינס. היא נראתה קצת אבודה במקום. היא הציעה שנצא החוצה, שם ישבו חלק מחברי הקבוצה שלה. היא הגיעה ארצה עם סמינר מיוחד לעיתונאים צעירים מרחבי העולם, והוזמנתי לפגוש את חברי הקבוצה בבר ברחוב הירקון. בחוץ המוזיקה הייתה פחות רועשת ואפשר היה לדבר כמו שצריך. "חם לי", היא התלוננה. "בא לי ים". אמרתי לה שהים נמצא בקצה הרחוב, ופניה הראו כמיהה אמיתית לצד הבנה שבתוך המסגרת שהיא נמצאת בה היא לא תוכל לצאת אל הים.

"עברתי לאנגליה לפני עשר שנים", היא סיפרה. כששאלתי מהיכן, היא סיפרה שהיא טורקייה. עלוואית, ליתר דיוק. "כמו אסד, רק קצת אחרת", היא הבהירה. השיחה גלשה מיד לסכסוך הציוני-פלסטיני, ואני נמתחתי אל קצה גבול ההיגיון. היא מטורקיה, איך אומר לה בפשטות שזו ארצנו? היא מטורקיה, איך אסביר לה שאיני רואה הבדל בין פת"ח וחמאס(את זה דווקא הצלחתי לומר). היא הדהימה אותי כשהיא טענה שאין הוכחה ששלושת הנערים נחטפו בידי חמאס, וכשאמרתי לה שפורסם שחמאס הודה בכך, היא ערערה על דבריי ותהתה היכן זה פורסם. ישראל קרתה לצוק איתן באנגלית 'צוק מגן', "אבל הייתם תוקפניים למדי", היא אמרה. היא אמרה שהסכסוך לא פשוט ומורכב למדי, אך מרבית הדעות שלה הצטיירו בעיניי כפרו-פלסטיניות.

תכף אשוב לסכסוך, אך בכל זאת, דעא"ש. היא סיקרה את איזור צפון-סוריה, קרי, חלק מ"המדינה האיסלמית". היא הייתה בראקה, איזור שליטה של דעא"ש. "כדי לדבר איתם, נאלצתי לכסות את כולי. דיברתי עם מכר שלי, שרצה להתגלח וביקשתי שלא יעשה את זה. אם הוא היה בלי זקן, הם לא היו מוכנים לדבר איתו. הם סירבו לדבר איתי, אז כששאלתי שאלות, זה היה דרכו. וככה ראיינתי את אחד הבכירים בארגון דעא"ש". כששאלתי אותה לדעתה עליהם, עיניה נפתחו בתדהמה. "הם נוראיים. הם אלימים מאוד ותוקפניים. אין להם מושג איך להתייחס אל נשים. הם מתייחסים אליהן כמו אל חפצים, בגלל שהם לא מכירים נשים בכלל. זה נורא".

"מה הזירה הבאה של דעא"ש?", שאלתי. "הם כבר השתלטו על הגבול של סוריה-טורקיה", היא אמרה. "הצד המזרחי ביותר של טורקיה כבר נראה כמו סוריה. גברים שם חזרו למוסד הפוליגמיה. הנשים איבדו את בעליהן במלחמה, ולאף אחד לא אכפת. עכשיו ארדואן תומך בדעא"ש, אבל מתישהו הם יתהפכו גם עליו כשהם ינסו לכבוש את טורקיה". נדמה היה שהחשש שלה היה אמיתי. כעלוואית, כאישה, כטורקיה, כמהגרת למדינה מערבית, המחשבה על דעא"ש מתקרב לאיזור שלה נשמע מפחיד בהחלט ואני רק יכול להזדהות.

חזרה אלינו. נדהמתי לגלות כמה מתחת לפני השטח, גם אם אני מאוד בטוח בדעותיי ובעמדותיי באשר לסכסוך(זו ארצנו; אין דבר כזה עם פלסטיני; הקמת מדינה משמעותה סופה של ישראל), לא יכולתי להסביר אותן בצורה שתגרום לי להרגיש שאני מגיע לדו-שיח על מנת להשמיע את דעתי בלבד. ובאמת, התעניינתי במה שיש לה לומר. כאן אולי המקום לומר ששקלתי להעלות כאן קצת שידון בדיוק בנקודה הזאת – דברים שאנחנו אומרים אך מתקשים לומר לאחרים, או על דברים שאנחנו עושים ומספרים לאנשים תוך כדי שאנחנו משביעים אותם שלא יספרו למישהו – ואז עלינו להבין שאם אנחנו מתביישים בזה, כנראה שאנחנו יודעים שאנחנו טועים. כן, זה הזמן לחשבון נפש בנושא הזה. זמן לברר את עמדותיי באמת.

 

קצת על אלול

שני

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים

"אויש, שיט! שכחתי להתפלל מנחה!", חשבתי כשהתחלתי לכתוב את ה'קצת' הזה. זה די מצחיק, לגשת ולדבר על אלול ועל המהות שלו, כשאתה הופך לטכנוקרט של מצוות. אתם מבינים, ביהדות יש מין קטע כזה של חופש בחירה, חופש עם אחריות. חירות אני קורא לזה – חופש עם מסגרת. ההבדל? בחופש אתה אבוד, מחפש את עצמך. ב-חירות, לעומת זאת, אתה חרוט, מקובע לאיזושהי מסגרת. מסגרת שמנחה אותך ימינה ושמאלה, ואתה אומר לעצמך שאתה לא מאבד את חופש הבחירה שלך, כי אתה בחרת במסגרת שמחייבת אותך לרדוף יום יום אחרי מצוות ואחרי ברכות.

"פעם לא הייתי מניח תפילין בכלל, עד שהבנתי שאם אני לא עושה את זה, אני יכול להעביר חודשים שלמים בלי לחשוב בכלל על זה שאני יהודי", אמר חבר בזמן שדיברנו על זה בדיוק בשבת האחרונה. הבנתי אותו, ונחרדתי מעצם המחשבה שאני מבין בדיוק על מה הוא מדבר. כי כשאני לא מתפלל, כשאני לא מניח תפילין, כשאני לא מברך, אני הופך להיות תלוש מכל זה. כל היהדות הזאת, כל הזהות הזאת. אולי כמו אמרת ספר החינוך, "אחר המעשים, נמשכים הלבבות".

תפילין. כי אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין
תפילין. כי אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין

וזה בדיוק העניין, כי אם אתה לא עושה, אתה לא חלק מזה. העניין הוא שהחופש הזה שקיבלנו, חופש הבחירה, נותן לנו בכל רגע ורגע אפשרות לבחור לכאן או לכאן. האם אני בוחר להיות חלק מזה, או לא. כשביהדות מדברים על 'עונש כרת', תמיד מתארים הפרשנים איזה מוות נורא, או 'אין להם חלק לעולם הבא', או משהו כזה, אבל אני חושב שעונש כרת הוא פשוט הרבה יותר. אתה נכרת מעמך במובן הפשוט שלו. אתה מאבד את החלק שלך בשותפות העם היהודי כשאתה בוחר לא להניח תפילין, כי אתה מקבע הרגלים ואתה בוחר, במו ידיך, פעם אחר פעם, להמשיך בכיוון הזה – עד שאתה מעביר חודשים שלמים בלי לחשוב בכלל על זה שאתה יהודי.

אך לאותו חבר אני אומר, אי אפשר להסתפק במעשה אחד שקושר אותך(פיזית, והרי לשם כך נועדו התפילין) ביום. הקשר נמשך והולך לאורך היום, כך שלא משנה מה אתה עושה ובאמצע מה אתה נמצא, אתה לוקח הפסקה ואומר "אני שייך" לאנשים שמאמינים שיש קשר בינינו ובין הבורא, וכשאתה עושה זאת בצורה כזאת ולא בצורה אחרת, אתה אומר "אני שייך" לקבוצת המאמינים בדת משה וישראל. השייכות הזו מגדירה את הזהות שלנו ואת האופי שלנו, ולו רק לשם כך – ראוי להתאמץ ולהתמיד.

 

 

קצת על אנטי-פרגמטיזם

שלישי

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ

אחד הטורים הטובים ב"מעריב" בימים שלפני הפיצול(בין מקור ראשון וסופשהשבוע – ע"ל) היה ה'קפיטליסט היומי'. הטור הכלכלי הצליח להביא לפתחם של הקוראים את האג'נדה הכלכלית הימנית באופן שכמעט לא נראה בעיתונות הכלכלית בישראל. הדברים לרוב היו נהירים, בדוקים, מבוססים עובדתית ופשוטים לקריאה. הכותבים הצליחו להביא מחשבה חדשנית שידעה להציג את הדברים באור שונה לחלוטין. ואז הגיע חוק הסופרים.

סלע ואני בסלפי לא מחמיא
סלע ואני בסלפי לא מחמיא

רותם סלע כתב בין השאר על החוק: "החוק החדש יעשה לשוק הספרים מה שעשה הפיקוח לשוק הלחם, החלב, הביצים, החשמל והנמל. למעשה הסופרים הותיקים שתמכו בחוק בכל הכוח – עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב יהושע ומאיר שלו – לא חוששים לספרות הישראלית, אלא לספריהם שלהם. הם ועד העובדים של הספרות, שומרי הסף; הכניסה מעתה תהיה למקורבים בלבד, לבאנקרים ידועים כמותם."

סלע בחן את הדברים מקרוב, הביא נתונים, הציג השערות, הקים את יום הזיכרון לספרות הישראלית ביום כניסת החוק לתוקף ופעל בכנסת על מנת להביא לביטולו של החוק. אך הוא עשה דבר אחד נוסף. הוא הקים הוצאת ספרים משלו.

כשכולם היו עסוקים בטוביה טננבאום, אני רציתי לפגוש את סלע. לא רק בגלל שהייתה לנו תקרית לא נעימה השבוע שבזכותה ידעתי שאקבל ספר חינם, אלא כי רציתי לשאול אותו, למה לעזאזל פתחת הוצאת ספרים אם ידעת מה בדיוק קורה בתחום? "הייתי חייב", הוא אמר. "לא הייתה ברירה אחרת".

 

קצת על טוביה

רביעי

 כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה, עַל-אֹיְבֶיךָ:  וְנִשְׁמַרְתָּ–מִכֹּל, דָּבָר רָע

מיכאל כבר כתב כאן על השקת הספר "תפוס ת'יהודי"(בהוצאת סלע מאיר), אליה הלכנו יחד, אך ברצוני להוסיף על דבריו מעט. מי שלא קרא את דבריו של טננבאום לא מבין את האומץ של אשרמן, שהחליט להגיע אל ההשקה.

"אשתו של אריק מביטה בי, מופתעת מההצהרה הזו, ואומרת רק חמש מלים: אתה לא יכול לשנות אותם (בהתייחס לבעלה ולעמיתיו). אני מבקש ממנה להרחיב, והיא נענית לי. להיות פעיל זכויות אדם בזמננו משמעו להיות פרסונה — זו לא פילוסופיה; זאת אופנה, להיט חדש. פעיל זכויות אדם אינו מחפש עובדות או היגיון; זה עניין של צורת לבוש מסוימת, בגדים 'מגניבים', שפה, דיקציה, התבטאות והתנהגות מסוימים. "אנחנו מתווכחים בלי סוף, אבל אני יודעת שאני לא אצליח לעולם לשנות אותו. אין עובדות שישכנעו אותו. הוא פשוט פעיל זכויות אדם, זאת הפרסונה שלו, זה מה שהוא. זה הכל. אתה לא יכול לבקש ממישהו לא להיות מי שהוא." (מתוך פרק 28 בספר)

טוביה וחבר
טוביה וחבר

ספרו של טננבאום רצוף בסיפורים מסוג זה. איכשהו טננבאום מצא דרך לפרוץ אל תוך ליבותיהם של אנשים ולחצוב מהם דרכי אמת. בפניו הם מוכנים לומר דברים שלא יאמרו לעצמם, ואז יוותרו עם שתי אפשרויות בלבד, אך האמת היא שהבחירה היא נורא קשה – כי טננבאום הצליח לדחוק אותם לפינה. גם ב"אני ישן בחדרו של היטלר" הוא היטיב ליצור את האפקט הזה. האפשרויות הן להודות באמת ולוותר על כל מה שעשית עד כה בהינף יד, להודות שטעית ונכשלת, והלכת בדרך שקרית, או לחילופין לומר שלמרות הכל, אתה דבק בדרכך.

אשרמן דבק בדרכו. טננבאום כותב בספר כי הרב אומר שהתנ"ך הוא ספר פציפיסטי(טענה מטופשת ביותר, יש לומר. רק הפסוק המצוטט בפתיחת הפרשה מוכיח כמה היא מנותקת מהמציאות) וניסה לעמת את טננבאום עם מאמרים שכתב לאורך השנים שסותרים טענה זאת. טננבאום לא נפל בפח, ופנה אל הגישה הכוללת שמציגים אשרמן וחבריו(כולל יריב מוהר, דובר 'רבנים לזכויות אדם' שישב לצידו של הרב):

"אני מכיר את אנשי השמאל שלכם אתם לא נותנים לדבר. אתם כל כך עיוורים אתם כל כך סגורים. הלוגיקה שלכם לא קיימת. אנחנו נעלה את הדברים בוידיאו. והציבור ישפוט. אריק אני לא שונא אותך, ליבי עליך שמעתי איך זכריה (איש הקשר שליווה את טננבום מטעם רבנים למען זכויות אדם) צועק עליך. כשאמרתי לזכריה 'אני לא יהודי אני גרמני כשאני אומר לך משהו אתה תעשה הוא עשה' וזכריה הראה לי את אוצרות פלסטין את הבתים היפים. אריק, בכיתי עליך כמו שאשתך בוכה עליך, ככה גם אני."

 

קצת על מודעות עצמית

וְהָיָה לִפְנוֹת-עֶרֶב, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, יָבֹא אֶל-תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה

הקהל היה קהל ביתי עבור טננבאום, כך שרובו נהנה מהכתישה הפומבית שעברו אשרמן ומוהר. הם באו כדי לשמוע מישהו אחר אומר להם את האמת כפי שהם רואים אותה: הערבים אותם ערבים, שונאים אותנו ורודפים אותנו, אין אפשרות להשיג איתם שלום והשמאלנים טיפשים. לימין הטיפש, המשיחי, טננבאום לא מתייחס כלל. (דווקא בראיון ב"וואלה! יהדות" הוא כן), כך שהקהל מרוצה.

אך על הבמה לצד הכוכב העולה, התיישב עיתונאי חוקר רב פעלים שמשיק ספר בעצמו בימים אלו. אחד השואלים מהקהל שאל אותו כיצד עבר את תהליך ההתפכחות שלו, אילו אירועים מכוננים גרמו לו להבין שמשהו לא בסדר. התשובה שסיפק ימיני הייתה נהדרת.

ימיני. צילום: ישי פרידמן
ימיני. צילום: ישי פרידמן

"אני איש מחנה השלום", אמר. בקהל השתרר שקט. כמעט אפשר היה לשמוע את הרוק נבלע. "הייתי בשיחות עם אש"ף בשנות ה-80' ובשנות ה-90', כשזה עוד היה לא חוקי", הוא סיפר. "כבר אז שאלתי שאלות קשות, כמו שאני רגיל. לא תמיד קיבלתי תשובות טובות. אבל נותרתי אופטימי. נסעתי לפגוש את יאסר ערפאת בתוניס, עוד לפני שנחתמו הסכמי אוסלו. כשהגיעו הסכמי אוסלו הייתי מהתומכים הנלהבים. אחרי ההסכמים השמיע ערפאת קולות צורמים. בעיקר נאום יוהנסבורג ונאום סטוקהולם. זה יצר דיסוננס. במצבים כאלה הנטייה היא להדחקה. היא פעלה גם אצלי. רציתי להאמין שלאחר עשרות שנים של עוינות, ייתכן שזו הדרך של ערפאת לדבר לקהל שלו. אבל הנורות האדומות נדלקו. התחלתי לחשוש שמדובר בהונאה. אולי הם לא רוצים שלום.

"אפשר גם להזכיר את הצעת קלינטון שהוגשה לשני הצדדים בסוף שנת 2000. היא הייתה נדיבה יותר ממה שאנחנו במחנה השלום חשבנו לתת. יכול להיות שההצעה לא הייתה עוברת בציבור הישראלי. אבל בכל זאת, ממשלת ישראל קיבלה אותה. מי שדחה אותה על הסף היה ערפאת. אי אפשר להתעלם מזה.

"אירוע נוסף שעורר שאלות קשות היה ב-2001, בוועידת דרבן המפורסמת, שהייתה ועידת האו"ם נגד גזענות. אבל מהר מאוד היא הפכה לבמה לשנאת ישראל. לא שלום, לא הסדר, לא שתי מדינות, אלא קמפיין נאצות נגד עצם קיומה של ישראל. ..

"עכשיו, תראה, אני עדיין חושב שמדינה דו-לאומית היא אסון למדינת ישראל. אני פוליטית נגד מדינה דו לאומית, אני פוליטית נגד בנייה בהתנחלויות, אני פוליטית בעד הסדר מדיני. אבל כל אדם הגון חייב לעשות חשבון נפש כאשר התאוריה שלו מתנפצת לנוכח העובדות. בימים אלה, של השתלטות הג'יהאד האיסלאמי על עוד ועוד מוקדים, לא רק בסוריה ובעיראק, נרשמים פרקים חדשים בהיסטוריה. זה מחייב פסק זמן. זה מחייב חשיבה חדשה. זה שלב שבו אני מודה שאין לי תשובות. אני גם נגד מדינה דו-לאומית. אני גם נגד נסיגה שתוביל להשתלטות החמאס על הגדה המערבית. אלה שני כיוונים סותרים ואין לי תשובות. אני יודע רק שהרצון האמיתי להגיע לשלום לא יכול להפוך אותנו לעיוורים כלפי המציאות…".

 

קצת על הרבה

חמישי

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן

בפרשה הזאת, לפני שנה, התחלתי לכתוב באופן שבועי את "קצת על הרבה". זה היה קשה. בהתחלה מעטים ממש קראו אותו, אלו שהתרגלו לקבל אותי בפורמט סגור של 500 מילה, פתאום נכנסו לאתר שבו כל 'קצת' הוא מאמר של 500 מילה בעצמו. אמרו לי שאני מרמה אנשים, זה לא קצת על הרבה, זה הרבה על קצת. "אתה כותב פרוזות ארוכות. אין מצב שזה ייתפוס", אמר לי חבר טוב. הוא צדק. לקח לי הרבה זמן להוריד מ-4,000 מילה(פחות או יותר) ל-2,500(פחות או יותר).

את הבלוג כתבתי כי רציתי להתפרש לכיוונים שונים. על התחום הפוליטי כתבתי הרבה, אך מה שפתח פן נוסף בכתיבה שלי היה דווקא מטלה אקדמית שקיבלתי. לפתוח בלוג אנונימי. כתבתי שם שירה, כתבתי שם על רגשות ואהבה, על אנטי-פרגמטיזם. קצת על הרבה, אבל עדיין – לא היה מקום אחד שהוא באמת שלי. ואז הבנתי – אם אני רוצה מקום משלי, כדאי שאצור אותו לעצמי. אז הקמתי את קצת על הרבה.

הסטטיסטיקות החלו לעלות, וכשהייתי מביא סיפור ייחודי עיתונאי לכאן, הצפיות בו עלו. אין מה לעשות, ברגע שאתה יכול לבדוק כמה אנשים קראו אותך, אתה תבדוק. אי אפשר להתעלם מזה. כמו שאתה שמח שפוסט אחד נקרא על ידי מאות, אתה לא יכול שלא להתאכזב שפוסט אחר קראו עשרות או בודדים. עם הזמן אתה לומד לחיות עם אלו ועם אלו, כאילו הם שווים. "יצא לי פוסט טוב השבוע", אני אומר לעצמי ולחברים במערכת. אבל לא תמיד יש מתאם בין איכות הכתיבה וכמות הצפיות, וזה בסדר, כי זה לא מה שחשוב.

שמונה חודשים אל תוך העסק, דיברתי עם חבר שלי, טל, שביקש במה או שאני הצעתי. אני כבר לא זוכר. הוא לקח אותה בשתי ידיים. מיכאל ביקש את הבמה וקיבל גם. אל אלישבע פניתי בעצמי. רציתי לאזן אותנו. פוליטיקה, אתיקה, מהות, משמעות, תהיות פילוסופיות עולמיות יש די. אבל את העולם הרגשי יותר, הפנימי יותר רציתי לפתח באתר גם. במובן מסוים, אומרים שאני משלב את כולם. אבל האמת היא שאני לא מגיע לעומק של טל, מיכאל חושב בעשרות כיוונים בו זמנית באופן שאני לא מצליח ואלישבע מוציאה אותי למסע נהדר למקומות שלא הכרתי. הקוורטט שהקמנו, הרביעייה הזאת, יוצרת ביחיד מרקם ייחודי. אולי יש מקום לעוד אחד/אחת, אני תוהה. מי שירצה, שיפנה ונראה.

אני רוצה להודות ל-14,237(נכון לכתיבת שורות אלו) האנשים שטרחו ונכנסו, ולו רק לשנייה לאתר. אני רוצה להודות למבקרים ולמגיבים שעוקבים אחרינו, ולאנשים שגורמים לנו להרגיש כל שבוע מחדש שיש מי שחושב שיש לנו משהו חשוב או מעניין לומר. אנחנו מקווים להמשיך לעשות זאת גם בשנה הבאה.

אני מקווה שהקטע עם הפסוקים לא ישבור את הרצף של ה'קצת'ים, ויראה לכם הגיוני ויסתדר כפי שהוא מסתדר לי.

 

קצת על יום חמישי

שישי

כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה–לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר:  נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח, אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח

 

ולפעמים כשלא רואים,

אני אוספת בשבילך,

את כל הזיכרונות,

ואת כל הימים שעברתי בלעדיך.

 

סיפורים על ימים שעברו לאיטם,

סיפורים על ימים שלא ישובו לעולם.

ואני אנצור, ואשמור,

אותם, לספר לך אותם.

 

בחתונה רוקדת לקולו של הזמר

עם השיר שאהבת.

ואני ניגשת אליו ואומרת לו:

 

זו אני,

יפתי,

יפתו,

אני אומרת בשבילו

לך שלום,

זה לא היום.

 

וכך עובר עוד יום,

אתה שוב חוזר אליי בחלום,

ועוד מחשבה, ועוד שאלה.

לי אליך.

 

מתי לבוא, מתי הזמן, מתי זה נכון.

ואתה תאמר, לא עכשיו, תבואי מחר.

זה לא היום.

 

זו אני,

יפתי,

יפתך,

אני עומדת לצידך,

רק תבוא,

רק עוד יום

בואי בשלום.

 

קצת על כי תצא

שביעי

לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת:  אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ

אם יש עיקרון אחד של צדק, אם יש עיקרון אחד של חירות, הוא שאיש נמדד לפי כליו ולפי יכולתו בלבד. אתה יכול לגדול בבית עשיר, להורים מוצלחים, עם כפית זהב בפה, וכל דבר שיהיה לך לא תעריך. לא תעריך כי הוא לא שלך, כי לא בנית אותו, כי לא הרווחת אותו. אתה יכול לגדול בבית עני, להורים כושלים, עם כפית חד-פעמית ששטפת במשך השבוע האחרון, וכל דבר שיהיה לך – תעריך. תעריך, כי הוא שלך. כי אתה בנית אותו, כי אתה הרווחת אותו.

אלא שעם הפסוק ברישא יש סתירה מהותית בסוף הפרשה.

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח

אם לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות ואיש בחטאו יומת, איך ייתכן שהתורה מצווה עלינו לזכור לדורי דורות את מתקפת בני עמלק את עם ישראל? האם עלינו לזכור לגרמניה לעד את חטאי הנאצים? הרי עברו שבעים שנים, ברור שמי שחי כיום לא היה מעורב בפשעי השואה, ועדיין – איכשהו הסתירה בין השניים גורסת כי במערכת המשפט הפנימית שלנו "איש בחטאו יומתו". כל איש נושא באחריות של מעשיו שלו ושלו בלבד, ולעומת זאת, כשזה מגיע לאותו 'עמלק', החטא ועונשו נמשכים לאורך הדורות. למה?

כי אם יש דבר אחד שנמשך במשך דורות הוא לא חטאים. תרבות נמשכת לאורך דורות. חינוך משפיע לדורות. ציוויליזציה מקבעת דורות. אז דור אחד יתקוף את ישראל ברגע שאלו מתקרבים אל ישראל, דור אחר יגדל לזרוק על יהודים אבנים בכל מקום ולפוצץ אותם באוטובוסים. דור אחד יגדל להכניס את כל היהודים לתאי הגזים במצוות היטלר ודור אחר יגדל ויעשה הכל כדי לתפוס את היהודי. לכל דור ודור, לכל איש ואיש, יש אפשרות לבחור אחרת. הבעיה היא שהם לא.

זכור את אשר עשה לך עמלק, כי הוא יעשה זאת שוב.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – מוצ"ש כִּי-תֵצֵא

  1. פינגבאק: קצת על הרבה מוצ"ש יום הכיפורים | קצת על הרבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s