קצת על הרבה – מוצ"ש שֹׁפְטִים

שמונה מיליארד הדרכים הללו הן הדרכים בהן אנחנו, כל בני האדם, מתמודדים עם הצרות שלנו. האמת היא, שאנחנו הרבה יותר אחידים משנדמה לנו. אנחנו נתמודד עם הצרה האמונית שלנו בצורה דומה בה נתמודד עם ההורים שלנו, ועם האהבות שלנו והכישלונות שלנו. אנחנו מורכבים, כי אנחנו לא מצליחים לעלות על מה מניע את הכל, וגם אם הצלחנו, לא תמיד נדע איך להפוך את זה למשהו פשוט יותר בשבילנו להתמודד. זו הסיבה בגללה אנחנו אוהבים לראות סרטים, לקרוא ספרים, לשמוע שירים. אנחנו רוצים לראות איך מישהו מתמודד עם זה, מישהו אחר. איך מישהו אחר נאבק למען משהו שהוא מאמין בו, ואיך הוא נכשל ואיך הוא מצליח. כי כשאנחנו אלו שנופלים, אנחנו לא יכולים לחיות עם עצמנו, אבל אין לנו ברירה אחרת. אנחנו חייבים להתחיל מחדש, להתקדם קדימה. ואז השאלה היא שוב, איך. 

קצת על האחדות | קצת על הבחירה | קצת על יום חמישי | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על נתניהו | קצת על מכבי | קצת על אלול | קצת על שופטים

 

קצת על האחדות

הגוף הוא יחידה אחת. כאשר כואב לאיבר אחד, כל הגוף מרגיש כאב. אם נשתחרר מעט מן ההרגל של החושים, נוכל לשים לב, שגם המשפחה היא יחידה אחת. כמו שבגוף, כל הגוף מרגיש את הכאב של איבר אחד, כך גם בבית, האב מרגיש את הכאב של בנו, כמו גם הכאב של אשתו.

כשהרגש יותר מפותח האדם נעשה 'גוף אחד', עם החברה בה הוא חי, ואפילו עם כל עמו. גם כאשר אדם אחר סובל, הוא חש בלבו את צערו, גם כאשר שמחה מגיעה לזולת, הוא משתתף ומתענג מאותה שמחה.
האהבה היא תחושת האחדות.
יש מי שאחד עם גופו, יש מי שאחד עם משפחתו, יש מי שאחד עם עמו, ויש מי שאחד עם העולם כולו.
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

 

קצת על הבחירה

"כן או לא?", היא שאלה. הם היו בקשר ארוך, מאוד. היא מתגעגעת, הוא מתגעגע. אבל זה כבר מאחוריהם, מאחורי שניהם. היא לא דיברה עליו כבר חודש, כך שידעתי שהשאלה שצצה לה משום מקום לא נוגעת אליו, הוא באמת נמצא מאחוריה. "למה זה טוב?", שאלתי. "כי נמאס לי. נמאס לי להיות לבד. נמאס לי להתגעגע אליו באמצע הלילה". יכולתי רק לומר שאני מכיר את התחושה מקרוב, אבל זו עדיין לא סיבה טובה מספיק כדי לעשות את זה. "וזה בחור חמוד". כשהיא אומרת חמוד, היא מתכוונת לחתיך, שמושך אותה פיזית, כמעט ורק פיזית. "את חושבת שיש לזה פוטנציאל להיות משהו רציני?", אני מקשה. "לא. אין פה משהו רציני. אני לא מוכנה לזה", היא מודה. "אז למה זה טוב?", שאלתי. "כדי למלא את החלל". אני מכיר את התחושה.

החלל הזה מורכב מכל כך הרבה דברים, מכל כך הרבה פחדים, מכל כך הרבה ציפיות. הדבר הזה של לישון בידיעה שאין מישהו לומר לו לילה טוב באופן מוגדר. הפחד הזה שאתה מבין שיום אחד אולי תתגבר עליה ותעבור הלאה ואז תצא לדייט ותגלה שאף אחת לא מעניינת אותך ואתה לא מבין למה. הציפייה הבלתי ממומשת שמשהו טוב יגיע, ושהכול פעם אחת בחיים פשוט יהיה בסדר.

זה כמו להיות דמות בסדרה, או בסרט. הרי הדמויות שוכבות שם, בדימיון של הכותב, חיות על זרי דפנה, הכול בסדר, הכל רגיל, הכל טוב, ואז פתאום בום. יום אחד החיים שלהם מתהפכים מקצה לקצה. מגיע אסון, מגיעה תפנית, מגיע כאב ומגיעות הדמעות. בסוף, כמובן, זה מסתדר. כלומר, לא תמיד, כי לא תמיד יש הפי אנד ובחיים האמיתיים יש עוד פחות הפי אנד.

כולנו דמויות בספר האלוקי
כולנו דמויות בספר האלוקי

אז אולי אנחנו דמויות בספר הגדול שאלוקים כותב. הוא כותב אותו יום יום, שעה שעה, בספר החיים. אולי ספר החיים, זה שנתפלל להיכתב בו בעוד פחות מחודש הוא מעין יומן, תסריט גדול כזה, שבו אנחנו נגזרים לקבל דילמות כאלו ואחרות. "השנה נבחן אותו בכך ובכך. בשנה הקודמת הוא נפל שם כמה פעמים, בואו ניתן לו עוד הזדמנות. נראה אם הוא התכוון לחרטה שלו". או אולי, "השנה ניתן לו הזדמנות להגשים חלום, בואו בואו נראה איך הוא מנצל אותה". ומתישהו, במהלך השנה זה יקרה. יש שמונה מיליארד דרכים להתמודד עם הדברים האלו שהעולם, שאלוקים, מניח לפתחנו.

שמונה מיליארד הדרכים הללו הן הדרכים בהן אנחנו, כל בני האדם, מתמודדים עם הצרות שלנו. האמת היא, שאנחנו הרבה יותר אחידים משנדמה לנו. אנחנו נתמודד עם הצרה האמונית שלנו בצורה דומה בה נתמודד עם ההורים שלנו, ועם האהבות שלנו והכישלונות שלנו. אנחנו מורכבים, כי אנחנו לא מצליחים לעלות על מה מניע את הכל, וגם אם הצלחנו, לא תמיד נדע איך להפוך את זה למשהו פשוט יותר בשבילנו להתמודד. זו הסיבה בגללה אנחנו אוהבים לראות סרטים, לקרוא ספרים, לשמוע שירים. אנחנו רוצים לראות איך מישהו מתמודד עם זה, מישהו אחר. איך מישהו אחר נאבק למען משהו שהוא מאמין בו, ואיך הוא נכשל ואיך הוא מצליח. כי כשאנחנו אלו שנופלים, אנחנו לא יכולים לחיות עם עצמנו, אבל אין לנו ברירה אחרת. אנחנו חייבים להתחיל מחדש, להתקדם קדימה. ואז השאלה היא שוב, איך.

וכל שינוי קטן, כל צעד פצפון שאנחנו עושים בדרך למקום הזה, שהוא המקום בו אנחנו רוצים לראות את עצמנו בו, שאנחנו מאחלים לעצמנו לעמוד בו הוא מעין מבחן קטן, בינינו ובין אלוקים. יהיו הזדמנויות ליפול, יהיו הזדמנויות לקום. יש רק שאלה אחת שצריך לענות עליה נכון בכל פעם. "כן או לא?".

 

קצת על יום חמישי

ולפני שנעצום עיניים ונלך לישון,

אולי תספר לי שוב על אותו החזון,

על איך אני יושבת לצידך,

ואיך שאתה אוחז בידי.

תלטף אותי עם המילים כמו שרק אתה יודע,

ולחש לי את הסוד שרק אתה שומע.

 

אל תצעק, תלחש,

אל תקרא, תיגש.

אבוא,

אבוא אליך ממש.

אבוא עד אליך.

 

ולפני שנרדם, ספר לי על מה אתה חולם,

איך הבית, איך החצר ומה אתה רואה

כשאתה עוצם עיניים, וחושב עליי

לטף אותי, כמו שרק אתה יודע,

תלחש לי את הסוד שרק אתה שומע.

 

אל תצעק, תלחש,

אל תקרא, תיגש.

אבוא,

אבוא אליך ממש.

אבוא עד אליך.

 

אל תעצור, תיגע.

אל תעמוד, אני איתך.

אבוא,

אבוא אליך ממש,

אבוא עד אליך.

 

קצת על אנטי-פרגמטיזם

"פעם, לפני כמה שנים, לא הצלחתי כל-כך להגיע אל אנשים. הייתי מחמם ערבי קריוקי, רק שישמעו אותי. הייתי מנסה לשיר להם את השירים שלי, אבל אף אחד לא הכיר אותם, כי אף אחד לא הכיר אותי. הייתי שר להם את 'מה שהלב שלי בחר', את 'ים הרחמים', ואת השירים שהיום אנחנו נבצע. אבל הם לא הכירו, וזה היה קשה. אז שרתי להם משהו שהם מכירים…".

את הדברים האלו, פחות או יותר, סיפר קובי אפללו לקהל שהגיע להופעה שלו במופע סוף הקיץ שארגנה עיריית גבעת שמואל. החשיפה הזו של אפללו הייתה מדהימה. כי למרות כל הלבטים, וכל השינויים, הוא דבק במטרה. כי המטרה, היא מה שהלב שלו בחר, היא היחידה שלו.  הדרך להגשמת חלומות רצופה במכשולים ובבעיות. כל אחד מהאנשים שהגיעו לאן שהגיעו יוכלו לספר לכם על הקשיים בדרך, אבל ההבדל בין אלו שהצליחו ובין אלו שמביטים על עצמם במראה כל בוקר ותוהים לאן נעלמו החלומות שלהם הוא שהמצליחים פשוט לא קיבלו "לא" כתשובה.

"ומה אם יש מישהו שהוא פשוט לא מוכשר?", תשאלו. ובכן, זו אכן אחת מנקודות התורפה של האנטי-פרגמטיזם. מה אם אתה חושב שאתה מסוגל למשהו, אבל אתה לא באמת שם. מה אם אתה משוכנע שיש לך קול זמיר, אבל בעצם אתה נשמע כמו צפצפה ואנשים זורמים איתך כי זה לא נעים להם והם יודעים שאתה ממש אוהב, והאמת, שאתה קצת משתפר בזמן האחרון. תמשיך ככה. או אולי אתה לא כל כך חכם כמו שאתה חושב, או כותב מוכשר כמו שהיית רוצה לחשוב. האם עדיין כדאי שתמשיך להילחם, או שזו תהיה מלחמה בטחנות רוח? מה אם אתה אחד מ-99% שמעולם לא פגשו בכישרון שלהם, ולכן לא יצליחו לממש את עצמם?

ביום חמישי, לפני שעלה קובי אפללו לבמה, היו עליה עילי בוטנר וילדי החוץ.  ההופעה הייתה מצוינת, ולמרות הפסקות חשמל קצרות בהתחלה, הקהל נהנה מאוד מהביצועים של השירים האהובים. תהיתי לעצמי, למה אני אוהב את המוזיקה שלהם(למרות שייקח זמן עד שאוהב את 'תצרח'), וממתי. כי הרי יש מוזיקה שאנחנו מיד אוהבים ויש מוזיקה שאנחנו מיד לא. וכשמגיע אלבום חדש של להקה, יש תקווה וציפייה שיהיה עוד מהטוב שאהבנו פעם, ולא משנה מה יגידו – אנחנו תמיד ניתן הזדמנות.

בוטנר על הבמה בגבעת שמואל. מצא את הדרך לזהור באור שלו.
בוטנר על הבמה בגבעת שמואל. מצא את הדרך לזהור באור שלו.

ההזדמנות הראשונה שנתתי לו הייתה ב'שווים', והוא לא אכזב. זה היה אלבום מצוין, ואת כולו כתב והלחין בוטנר. באלבום שנקרא על שמו, בוטנר לא שר כלל. לכל השירים הוא הביא זמרים אחרים שיבטאו את רחשי ליבו טוב ויפה ממנו. הוא רק על הגיטרה, לכל היותר קולות. הוא מבין שהוא מוכשר, הוא מבין את מקומו, הוא יודע שהוא טוב במילים, בלחנים, אבל כמה מצער עבורו שהוא לא יכול גם לבצע? נשמע לי קשה. ובכל זאת, הוא מסתדר. הוא מצא את הפיתרון. לא המגירה, לא הפחד, לא ההסתתרות, אלא החשיפה המלאה – כשלא הוא שר. כי אין לו קול טוב, והוא מודע לזה.

והוא פותר את זה בצורה הכי יפה בעולם, הוא נעמד מאחור, ונותן לילדים לשחק.

 

קצת על נתניהו

"אני לא מבין למה אתה עדיין תומך בו, הוא נהיה שמאלני", אומרים לי חברים. "אתה עיוור?" הם שואלים, "הוא כבר לא מי שהיה פעם. כל הספר, כל מה שהוא כתב, הוא מזמן לא שם". אני יודע כמה גדול המרחק בין הדרך שהתווה והדרך שהלך בה, בניגוד למה שהם חושבים – אני לא עיוור, ולכן אני עונה להם: "זו הדרך הטובה ביותר ללכת בה". הם משתגעים.

הם מסבירים לי שהחמאס התחזק מזה, הם אומרים לי שאיבדנו הרתעה, שתושבי הדרום מרגישים סוג ב', שהתחננו להפסקות אש כל שנייה וחצי, שלא חיפשנו לנצח, שהמנהיגים שלנו נראים חלשים, הם אומרים שהנייה מכריז על ניצחון, והטיעון הכי משכנע: הם יירו שוב.

ואז אני עוצר ושואל, תגידו, כמה החמאס ירה מאז שהוכרזה הפסקת האש? 0. עכשיו, כן, הם הפרו 12(!) הפסקות אש קודם לכן, אין בכך ספק. אבל הנה, עכשיו הם אומרים די. למה? כי ישראל חיסלה שורה של בכירים, היא תקפה(סוף סוף) גם את עשירי עזה. במלחמה הזאת נהרגו קרוב לאלפיים עזתים. בישראל 71. בשני המקרים איני מבדיל בין אזרחים ולא אזרחים. הנזק שהמלחמה גרמה לישראל הוא רחב, בייחוד בפן הכלכלי.  נתב"ג שותק לכמה שעות, התיירות נפגעה, העסקים בדרום יקבלו פיצויים, ועלויות המלחמה יחייבו ככל הנראה העלאת מסים ב-2015. ועדיין, תמונות ההרס מעזה מראות שלמרות הכל, ביום שאחרי, אנחנו לא צריכים לדאוג לתשתיות בסיסיות, אנחנו צריכים פשוט לחזור לשגרה.

נתניהו.הטוב ביותר שאפשר להשיג במצב הקיים . צילום: אי-פי
נתניהו.הטוב ביותר שאפשר להשיג במצב הקיים . צילום: אי-פי

עם תחושות הכעס וההפקרה שחשים תושבי הדרום אין לי אלא להזדהות, אך עדיין, כתמיד, לטוב ולרע, מבחן התגובה חוזר שוב לנקודת האפס. ברגע שטיל, פצמ"ר, או כדור יצא מהרצועה לעבר ישראל, ישראל תצטרך להגיב מיד בחומרה. הרצון התמידי להשיג הפסקת אש היה קריאת מפה של המציאות – אין שום רצון להיכנס לעזה. אין שום רצון לכבוש אותה. אין תקווה לשוב לכל ישוב. לכן גם הרצון למוטט את חמאס לא גבוה במיוחד, כי האמת היא ששלטון חמאס טוב לישראל. זה נשמע נורא, אבל כל עוד יש בידול בין ערביי עזה וערביי איו"ש, הטיעון הפלסטיני(שהוא שקרי, כמובן) חלש הרבה יותר. אחרי המלחמה הזו, בה ראינו כיצד חמאס מעדיף להרוג יהודים מלשמור על חיי תושביו, נראה כי איחוד בין פת"ח לחמאס נתפס כמוקצה בכל מקרה. אז אנחנו נשארים עם חמאסטן מפורק בעזה ועם פת"ח כנוע באיו"ש. בראיית המאקרו, המצב בסדר.

פני הדור כפני הכלב נאמר על דורנו, והאמת היא שגם כאן, נתניהו דאג להביט אחורה הרבה. אך תראו איזה פלא. היו הפגנות של אלפים ספורים בכיכרות בתל אביב שקוראות להפסיק את ההרג. מתו חיילים, ועד אחרי תום המבצע, המשפחות תמכו. גם משפחות הנעדרים תמכו. נתניהו ניצל את אווירת האחדות עד תום, ובחר שלא למתוח אותה עד שהשמאל השפוי יתנער ממנו. זה גם עבד, כי בכל הסקרים האחרונים, נתניהו מרוויח נקודות מהמלחמה, והימין מרוויח נקודות מהמלחמה.

הנייה וכל אנשי חמאס יכולים להכריז על ניצחון, כי זה מה שהם עושים, ככה הם ארגוני טרור. אפשר להרוג את כולם ויצא האחרון מהבונקר עם שתי אצבעות מונפות למעלה – והם ניצחו מבחינתם. תסתכלו על המצב אובייקטיבית. אנחנו צריכים להחזיר את העסקים למצב הרגיל, הם צריכים לבנות תשתיות מאפס.

 

קצת על מכבי

זהבי על הרצפה. מכבי עוד לא התעוררו. צילום: וואלה! ספורט
זהבי על הרצפה. מכבי עוד לא התעוררו. צילום: וואלה! ספורט

זה היה קיץ קשה למועדון. שוב חילופי מאמנים, שוב מלחמה, שוב מארחים בחו"ל. איכשהו, נראה שלמרות שובו של אוסקר, הרעב לא חזר לשחקנים ולאורך המשחקים הם נראו כבויים וחסרי מעוף מעט. אני לא יודע למה אוסקר עזב, האם זה רק בגלל המצב הבטחוני או יותר מזה, אבל לאור הכישלון הצהוב באירופה, אולי טוב שאוסקר עזב.

בינתיים בדרום, באר שבע ממשיכה לרוץ על התשתית המצוינת שבנתה בשנה שעברה, בצפון חיפה מלהיבה לפרקים ומראה כדורגל לא רע בכלל. נראה שהשנה התחרות על המקום הראשון תהיה קשה יותר משהייתה בשנתיים האחרונות. לפחות ישוב העניין לכדורגל.

 

קצת על אלול

כמו החבר הנודניק הזה שתוקף אותך מאחורה, מכסה את עיניך ומנסה לגרום לך לנחש מיהו – ואתה תמיד יודע, ככה הוא חודש אלול. אתה מזהה אותו מתקרב כבר בתמוז, עם הצום והחיבור לתודעה הלאומית שמגיע בשלושת השבועות. באב אתה כבר כמעט דרוך לרגע בתשעה באב, אבל עדיין – כשאלול מגיע, אתה לא יכול שלא למצוא את עצמך תוהה מה עושים עכשיו. כמו פעמון גדול הוא מכה, מצלצל בקולי קולות. הגיעה השעה, הוא קורא. רגע לפני, אתה חייב להתעורר.

כמו פעמון הוא מכה בך. חודש אלול בפתח
כמו פעמון הוא מכה בך. חודש אלול בפתח

אחרת, אתה מתעורר לראש-השנה-יום-כיפור בלי טעם של ממש. הימים הנוראים הם ימים של דקדוק, של חשבון נפש, של כפרת עוונות. הם תוקפים אותך רק מעצם האינרציה של הזמן, מעין אידאה על-אנושית כזו, שבה העולם דורש ממך לחשב מסלול מחדש. וכל שנה, אתה אומר לעצמך, נו, הפעם אני אגיע מוכן. מוכן למה, שואל אותך אתה הרגיל, היומיומי והשגרתי. זה שהקשר בינו ובין ההתעלות הרוחנית הנדרשת נראה רחוק.

ואתה תוהה לעצמך פתאום. איך ממה שאמרת בתחילת השנה, הגעת לאן שהגעת עכשיו. איך עטפה אותך השגרה שהרחיקה אותך ממה שרצית ויכולת להיות. הבטחת הבטחות, אבל שכחת לקיים. ואז אתה מנסה להיזכר מחדש, מה היה זה שדחף אותך להבטיח את אותן הבטחות, מה נתן את ההשראה, ומה כיבה אותה, ומה כיבה אותך. וכשתגיע לשם, תבין שיש רק דרך אחת לקום.

לקום.

לקום, ולהתחיל מחדש. ולזכור, שבכל יום, ובכל רגע, ובכל שנייה, יש לנו אפשרות בחירה. האם לעשות כך, או אחרת. וככל שאתה בוחר באותה התשובה מספיק פעמים, היא הופכת להיות האינרציה שלך, ההרגל. הרי מה שהפיל אותך בפעם הקודמת זה בדיוק זה – בחירה לא נכונה פעם אחר פעם, עד שהגעת וחזרת אל אותו מקום. כך שהדרך היחידה להישאר למעלה היא לעמוד.

לעמוד על שלך, ועל מה שאתה מאמין בו ולדבוק בכך, גם כנגד הטבע ולפעמים נגד הרצון המידי, למען הרצון העל-טבעי שלך. וזה אחד המאבקים הגדולים ביותר.

זה אולי הדבר הכי יפה שקיים בעולם הזה, ביהדות אם תרצו, או אחת המתנות האלוקיות הגדולות ביותר. ההזדמנות מחדש, בכל יום ובכל שעה. לפעמים צריך איזה אלול כדי לגרום לנו להבין את זה, או שיחה רבת משמעות עם מלאך.

קצת על שֹׁפְטִים

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק

כמה מרתק הוא הפסוק הזה. ה' נותן את התורה לעמו, דורש ממנו לקיים אותה, מבהיר לו היטב מה יקרה לו אם יעזוב אותה, אך מנגד, את השופטים ואת השוטרים דורש ה' שהעם ימנה. כי גם העם, בסופו של דבר, יודע מי הם אנשי האמת והצדק, הוא יודע לומר על מי הוא סומך שיקבל החלטות שקולות והוגנות.

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ:  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.   וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.   וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.   עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ–תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ–יָמִין וּשְׂמֹאל(דברים, י"ז, ח'-י"א)

על הפסוק האחרון, שמורה עלינו לעשות ככל אשר יורו לנו, בנויה כל תשתית ההנהגה הרוחנית והאמונית של העולם הדתי. אך עדיין, עבור כל אדם מאמין, ישנה דילמה. כמה להקשיב לרב, כמה להקשיב לעצמו, כמה מקום יש להעניק לדעתו שלו ולהיגיון התורני כפי שהוא מבין אותו וכמה ללכת עם הקו הישר שמציב הרב. וזה בלי להיכנס לסוגיית המחלוקות שקיימות בין הרבנים. דווקא בנקודה זאת, אני מאמין, התורה מציבה קריטריון שאיכשהו התפספס לאורך השנים. "וקמת, ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו". איזה מקום הוא זה, ואיזה כהן, איזה לוי, איזה שופט, יש בימים האלו שלנו? אין לא בית, אין לא כהן, לא לוי ולא שופט שיכול באמת להורות לנו מה נכון ומה לא. יש הרואים בחורבן הבית רק עונש, אך כמו כל עונש אלוקי, הוא מציב איתו הזדמנות אמיתית לתיקון.

אך בניגוד לתיקון הכללי-לאומי, התיקון הוא אישי וההזדמנות היא הבחירה שלנו. בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון. זה שאין את מקום הבחירה, לא אומר שאת שיקול הדעת יש לזרוק לעזאזל, אדרבה, ירידת הדורות גורמת לכך שהכתפיים של כולנו כיחידים מתרחבות בהרבה. אנו אלו שצריכים לקבוע לעצמנו מהו הצדק, מהי האמת ומה עלינו לעשות. עבור עצמנו. ואם נבחר נכון מספיק פעמים, אולי אולי נגיע לדרגה בה ישוב אותו המקום האלוקי בחיינו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s