לכולנו יש את הפחדים שלנו. הוא מפחד ממחויבות, היא מפחדת להיקשר. אחד מפחד להיפתח, אחת מפחדת להיפגע. זה מפחד להודות שהוא זקוק לאנשים אחרים, זו מבוהלת מהמחשבה שאנשים לא יהיו מרוצים ממה שהיא עושה. לפעמים זה קטן יותר. כולנו מפחדים מהמוות, כולנו מפחדים מפרידות, כולנו מפחדים שתקופה תיגמר. לכולנו יש שיטות להתמודד עם עובדות החיים. עובדות החיים הן שמתישהו לא נחיה יותר, שמתישהו יקרה משהו שאין לנו מושג שהוא עומד לקרות, שמתישהו הכל יכול להשתנות בין רגע. אנחנו צופים בחדשות ורואים דברים כאלו קורים לאנשים אחרים. לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם זה. אחת תהיה חולת שליטה, אחד ינסה להיות הכי טוב בחבורה שלו, אחת תפחד ללכת לישון בלילה כי היא יודעת שזה אומר שהיא חוזרת להיות לבד עם עצמה.
קצת על החסד | קצת על הקיץ | קצת על אילת | קצת על הים | קצת על הטוב | קצת על אופק מדיני חדש | קצת על חמאס | קצת על IBSI | קצת על להב"ה | קצת על הדיור | קצת על השמאל | קצת על ראה
קצת על החסד
"היינו נוהגים כך ביום החופה אצל כולם. אבל אחרי שבניה נהרג, לא היה לנו זמן לחשוב על כך, ואז אחד החברים העלה את הרעיון ושמחנו על כך מאוד. ההנצחה היא לא משהו ששייך לעולם החומר, זה משהו מאד ערכי. היוזמה הזו כל כך מתאימה לאופי של בניה שעסק בנתינה לזולת. זו דרך יפה מאוד לבטא את מה שאנחנו מרגישים".
-הרב שלום שראל, אביו של רס"ן בניה שראל, על היוזמה להפוך את היום שאמור היה להיות יום החתונה של בנו לסעודה עבור עניים.
קצת על הקיץ
כשאתה קם בבוקר שאחרי החופשה באילת, אתה קצת תוהה בינך ובין עצמך, למה הים לא פרוש לנגד עיניך. אתה בוחן את האנשים מסביב ותוהה – לאן הם ממהרים, מה החיפזון, ויותר מכל – למה הם עם מכנסיים ארוכות? אתה שואל את עצמך למה הכל נראה קצת פחות צבעוני, למה אין כחול אבל יש הרבה לבן, למה הרצפה קשה, ויותר מכל – לאן נעלמו הדגים? אתה מתפלא על עצמך, איך אתה הולך עם חולצה בחום הזה. באילת זה לא היה קורה. לא אכפת לך אם יש לך כרס קטנה, לא אכפת לך שאתה נראה רזה. בינינו, לאף אחד לא אכפת כל כך. גם לא אכפת לך להסתובב רק עם בוקסר, כי אילת זה כמו בית – אתה מסתובב איך שבא לך.
קצת על הים
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית", היא ברכה שגורה כשזה מגיע לכחול העמוק. אחת הברכות היפות והפשוטות ביותר. לא צריך לחשוב יותר מדי. רק הגוונים המתחלפים של המים עושים את העבודה. כמה יופי וכמה טוהר יש במים הללו. אך גם כמה סכנה. מעולם לא הייתי שחיין גדול. כשחברים היו מציעים לבלות על חוף הים, לא תמיד זרמתי. כשהם נכנסו למעמקי הים, שוחים להנאתם, אני העדפתי להישאר במקומות בהם הרגליים שלי ניצבות על הקרקע.
אתם מבינים, חווית המים שעמוקים יותר ממקלחת חקוקה היטב בראשי. זו הייתה הבריכה המקומית בקריית ארבע, אימי לקחה אותי. אני לא זוכר בן כמה הייתי, אולי 4, אולי פחות. היא רצתה ללמד אותי לשחות, ועשתה זאת בצורה הישנה והטובה, לתת לי לעשות מה שאני יכול כדי להישאר מעל פני המים. אני, ככל הנראה, לא כל כך התחברתי לרעיון. מפה לשם, אני בקרקעית המים הרדודים של הבריכה, עיניי פקוחות לרווחה ואני רואה מלא מלא רגליים. זה כל מה שאני זוכר.
קצת על הטוב
לכולנו יש את הפחדים שלנו. הוא מפחד ממחויבות, היא מפחדת להיקשר. אחד מפחד להיפתח, אחת מפחדת להיפגע. זה מפחד להודות שהוא זקוק לאנשים אחרים, זו מבוהלת מהמחשבה שאנשים לא יהיו מרוצים ממה שהיא עושה. לפעמים זה קטן יותר. כולנו מפחדים מהמוות, כולנו מפחדים מפרידות, כולנו מפחדים שתקופה תיגמר. לכולנו יש שיטות להתמודד עם עובדות החיים. עובדות החיים הן שמתישהו לא נחיה יותר, שמתישהו יקרה משהו שאין לנו מושג שהוא עומד לקרות, שמתישהו הכל יכול להשתנות בין רגע. אנחנו צופים בחדשות ורואים דברים כאלו קורים לאנשים אחרים. לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם זה. אחת תהיה חולת שליטה, אחד ינסה להיות הכי טוב בחבורה שלו, אחת תפחד ללכת לישון בלילה כי היא יודעת שזה אומר שהיא חוזרת להיות לבד עם עצמה.
אני מפחד שאנשים לא יאהבו אותי בלי סיבה משמעותית. אני מפחד מהיום בו לא תהיה קרקע יציבה מתחת לרגליי. אני מפחד ממים עמוקים, וכמו כולם – אני מפחד מהיום בו אפסיק לנשום. כל הפחדים כולם התנקזו לרגעים בהם נכנסתי לים באילת, עם משקפת על פניי ושנורקל בפי. אחרי כמה וכמה ניסיונות, מצאתי משקפת שאליה לא נכנסים יותר מדי מים, והצלחתי סוף סוף להבין איך להיות בתוך השנורקל. חבריי למסע שחו בצורה חופשית בהרבה, ולא נרתעו לשחות למרחקים ארוכים. הם סיפרו בהתלהבות על שוניות אלמוגים מדהימות, על דגים מרהיבים בגדלים ובגוונים שונים. ואני? אני רציתי להיות חלק מזה. לא רציתי להיות זה שנשאר מאחור. אז שחיתי עוד ועוד.
המראות היו מרהיבים בהחלט. ראיתי עשרות עותקים של דורי ממוצאים את נמו, ראיתי דגים מפוספסים בצהוב ובכחול, בשחור ובלבן, דגים גדולים יותר ופחות, שוניות האלמוגים נראו בצבעים שלא ידעתי שאפשר לראות, ובכלל, החוויה הייתה מרהיבה. הצלחתי לשחות למרחק רב, והרגשתי שהתגברתי על הפחד כמעט לחלוטין. ואז נכנסו מים לשנורקל.
ניסיתי לחשוב בראש צלול, אתה תהיה בסדר, תשתלט על עצמך, אמרתי לעצמי. הרמתי את ראשי אל מעל מפני המים בניסיון לנשום בקלות, אך לא הרגשתי בטוח מספיק לא להשתמש בידייי בתוך המים כדי לצוף. ניסיתי לנשוף את המים אל מחוץ לשנורקל ולהתקדם בשחייה או לכל הפחות לא להיכנס לפאניקה בתוך המים(זו תמיד האפשרות הגרועה מכל, הפאניקה). זה עבד כבר כמה פעמים קודם. אך לא הפעם. הפעם, החשש היה מהותי. לא הצלחתי לסלק את המים והמרחק אל החוף היה רב. ניסיתי בכל זאת לצלול, כי צלילה דורשת פחות מאמץ משחייה, והבנתי שאני זקוק לאנרגיה הזאת כדי להגיע לחוף מבטחים.
אך בצלילה הבנתי מהר מאוד ששנורקל עם מים מקשה על הנשימה. מבט למטה גילה שבטווח הנראה לעין יש רק אלמוגים שעליהם אוכל להציב את רגליי ולסדר מחדש את השנורקל, אך הבהלה הייתה רבה והתחלתי לנוע תוך כדי בזבוז הרבה מאמץ. אסור לפגוע באלמוגים, אמר לי קול קטן באחורי ראשי, אך החלופות לא נראו טובות יותר. בסופו של דבר הצלחתי להירגע ואף לשוב לצלול מעט, אך החוויה הותירה את הרושם.
הפחדים האלו שלנו, החששות הטבעיים וההגיוניים שלנו, כולם נובעים מאותו מקום. זה אותו מקום ממנו מגיעים הרצונות שלנו והשאיפות שלנו, הציפיות שלנו והתקוות שלנו, וכן, גם האכזבות והכישלונות שלנו. לכל אחד יש את דרך ההתמודדות שלו איתם. אחד ינסה ללבוש מסיכה שאומרת שלא אכפת לו משום דבר, אחד יראה שאכפת לו יותר מכל. אחת תתנדב לכל דבר אפשרי, ואחרת תדאג שלא משנה באיזה שעה ביום תראו אותה – היא תמיד תראה מיליון דולר. התשוקה שלנו מגיעה גם היא מאותה מקום, וגם השגיאות שאנחנו עושים. הכל מגיע מאיתנו, נובע מהשורש העמוק שלנו. כשמבינים את זה, אפשר, אולי, להתחיל להבין באמת את עצמך. זה יהיה הרגע שבו החיים שלך לא ייראו אותו דבר יותר.
קצת על אופק מדיני חדש
במסיבת העיתונאים שערכו ראש הממשלה ושר הביטחון לאחר חיסול שלושת בכירי החמאס, סיפק נתניהו מספר כותרות טובות לעיתונים, אך נראה כי רבים מהם פספסו את המסגרת שטבע נתניהו בעצמו. העיתונים, שנהנים מההתבטאויות הפומביות של שרי הקבינט ושל הדלפות רבות שמגיעות מתוך חדרי הישיבות אכלו את העצם שזרק להם נתניהו, בדמות ביקורת כנה ואמיתית על חבריו לקבינט. אך המסגרת של דבריו מתחילה ומסתיימת בנקודה דומה.
"מדובר במערכה מתמשכת", אמר ראש הממשלה על מבצע 'צוק איתן'. "אינני מדבר רק על השבועות האחרונים".
"המאבק שלנו בטרור הוא מאבק ארוך שנמשך שנים רבות. כך מול חיזבאללה, כך מול אל קאעידה והג'יהאד האיסלמי, וכך גם מול חמאס שהוא חלק מרשת הטרור האיסלמית. לאחרונה הצטרף לכנופייה הרצחנית הזאת עוד ארגון טרור, דאע"ש, בעירק ובסוריה". בהמשך, הזכיר נתניהו כי "במזרח התיכון לא דרוש רק כוח צבאי, אלא גם כוח התמדה, דרוש אורך רוח". את יעדי המבצע סיכם נתניהו בכך ש"לאור השינויים המתרחשים באיזור, הם דרמטיים מאוד – ולא כולם שליליים – אני מוסיף גם(על השגת השקט והביטחון) השגת אופק מדיני חדש למדינת ישראל".
הפעמון מצלצל מוכר מן העבר. אם זה נשמע כמו 'מזרח תיכון חדש', אם זה מתנהג כמו 'מזרח תיכון חדש', אז זה 'מזרח תיכון חדש' חדש. זה גם נתניהו, שנכנע לקלינטון וחתם על הסכמי וואי. זה אותו נתניהו שהצביע בעד תכנית ההתנתקות והבהיר שלו היה מצליח להביא אותה למשאל עם היה מצביע בעדה. זה אותו נתניהו שחתום על ההקפאה, על עסקת שליט. זה אותו נתניהו שנתפס כלחיץ. זה אותו נתניהו שהיה לראש המחנה הלאומי הראשון שמכיר בצורך בהקמת מדינה פלסטינית, אז כן, בוודאי. כשהוא אומר 'אופק מדיני חדש', הוא בהחלט מתכוון להקים מדינה פלסטינית. זה רק מסתדר.
אלא שבמהלך המבצע הזה זכינו לראות את נתניהו מדבר הרבה. בנאומים רבים זה נשמע כאילו אנחנו שומעים עוד מאותו דבר, חזרה ריטואלית על דף המסרים: "חמאס קיבל מכה קשה… לא ניכנע לטרור… עד שישוב השקט לתושבי מדינת ישראל". אלא שבין השורות, כאמור, נתניהו אומר דברים אחרים. רק לפני חודש וחצי, אמר נתניהו את הדברים הבאים: "במקביל לטיפול בחמאס בעזה אני גם דואג שלא נקבל את עזה ביהודה ושומרון". הייתה זו מסיבת עיתונאים אחת מרבות שעוד יגיעו אחריהן.
"אני חושב שאזרחי ישראל מבינים שלא יכול להיות מצב שנוותר על השליטה הביטחונית בשטח מהירדן מערבה".
לכן, כשאבו מאזן קשר את עצמו אל חמאס, וסירב להתיר את החבל, נתניהו פנה אל כיוון אחר. הוא קשר את חמאס באותה 'כנופיית מרצחים' שלה שותף דעאש. המיתוג פשוט, זה ארגון טרור שלא בוחל באמצעים, וזה ארגון טרור שלא בוחל באמצעים. שניהם שואפים ליצור מדינה איסלמית גדולה שתאיים על כל הכוחות במזרח התיכון. זה כולל את ישראל, זה כולל את מצרים, זה כולל את כורדיסטן(אם וכאשר תקום), זה כולל את ערב הסעודית, ואפילו – לא עלינו – זה כולל את איראן.
מבט אל האופק המדיני החדש מציב את ישראל במקום בו היא נמצאת אולי מאז הקמתה: בחזית המאבק נגד הטרור האיסלמי. בעולם המערבי כבר מחלחלת ההבנה שהאיסלם הרדיקלי לא מכוון רק לעבר היהודים, אלא לעבר כולם. הבריטים מבינים זאת, הגרמנים מבינים זאת, הצרפתים מבינים זאת. דעאש מבהירה לכולם שאנחנו באותה הסירה. אם נתניהו מכוון לאופק מדיני חדש, אז האונייה שהיא ישראל יכולה להוביל אחריה את מדינות המערב וגם את מדינות ערב שמבוהלות מהשפעות דעאש. לא עוד להיות מובלים, אלא להוביל. רק ראות ארוכת טווח יכולה להנחות את הדרך. לשם אנחנו צריכים לחתור, אל אופק מדיני חדש.
קצת על חמאס
השבוע הותר לפרסום כי כוחות הביטחון הצילו את אבו-מאזן מהפיכה בגדה המערבית, ובכך מנעו מחזרה של תסריט עזה בערי איו"ש. אלא שהמציאות לא כל כך פשוטה. בשיחה שערכתי עם חייל מקריית ארבע שהוצב בחברון, הוא סיפר לי כי היה עד לקרבות שהתנהלו ביום שישי בין אנשי הרשות הפלסטינית ובין אנשי חמאס. "זה היה מפחיד. הם לא רואים בעיניים", הוא סיפר, "אנחנו לא מתערבים, שיהרגו זה את זה כמה שהם רוצים". המסקנה ברורה, יכול להיות שהניסיון הנוכחי לבצע הפיכה הוכשל, אך הרצון עדיין קיים.
קצת על IBSI
"מרטין לותר קינג פעם אמר שחברים זוכרים את ההקרבות שחברים עושים למענם. היהודים, הוא אמר, מבינים את מאבקנו יותר מכל", אומר ל'שביעי' דומינסי וושינגטון, בן 49, ראש ראש ארגון IBSI – ארגון לסולידריות שחורה עם ישראל. "מבחינתנו, התמיכה בישראל לא רק מובנת מאליה, אלא נובעת מהכרת הטוב". לפני כשנתיים הקים וושינגטון את הארגון, מתוך מטרה להכיר לאוכלוסייה ה'צבעונית', את הרעיון הציוני.
קולו של וושינגטון מתלהב כשהוא מדבר על המחויבות הציונית כלפי אפריקה לאורך השנים. "גם בספר בו מדבר הרצל על פיתרון מדיני לעם היהודי, הוא מדבר על גאולת אפריקה(כפי שמופיע באלטנוילנד – ע.ל). היו שהגדירו את גולדה מאיר, כשהייתה שרת החוץ של ישראל ה'אמא של אפריקה".
הקשר בין הארץ המובטחת והיבשת השחורה נמשך גם דרך שחרור העם היהודי מהעול הבריטי. "ישראל שוחררה ב-1948 מידי הבריטים. תשע שנים לאחר מכן מנהיגיה הכירו במדינות האפריקאיות ששוחררו אף הן מהדיכוי הבריטי. הם סייעו להן בכל מובן – טכנולוגיה, חינוך, מסחר. לא רבים יודעים זאת, אך ב-1970 היו לישראל הקטנה והצעירה 32 שגרירויות ברחבי אפריקה, שנייה רק לארה"ב", מספר וושינגטון.
אלא שבשלב מסוים, הקערה החלה להתהפך. כאשר הבינו מדינות ערב כי את ישראל לא יצליחו להכניע דרך כת הרובה הם פנו לכלי אחר. "הם החלו במסע תעמולה, מלחמת רעיונות, נגד ישראל. המדינות הערביות העשירות בנפט החלו לאיים על מדינות אפריקה בכך שיעלו את המחירים באופן שלא יוכלו לעמוד בו אם לא יצדדו במערכה נגד ישראל". כך נוצר הרושם כי מדינות אפריקה מתנגדות לישראל. באחרונה, מציין וושינגטון, הצהירה סנגל על שינוי מדיניות כלפי ישראל. לדבריו, בין השורות ניתן היה למצוא טינה רבה כלפי העולם הערבי על העוול ארוך השנים.
הארגון, שעורך כנסים והרצאות ברחבי ארה"ב, תוך כדי שיתוף פעולה עם ארגונים פרו ישראלים נוספים, פועל בשלושה מישורים. הראשון הוא להפיץ את הסיפור היהודי, תוך כדי מתן דגש על הפוגרומים והתלאות שעבר העם היהודי לאורך שרשרת הדורות. השני – עבודה היסטורית על הקשר בין אפריקה וישראל והשלישי – העלאת מודעות לבעיית זכויות האדם של הפלסטינים, "מול המפירים האמתיים שלהן: המנהיגים הפלסטיניים", מבהיר וושינגטון.
"צוק איתן, למשל", אומר וושינגטון, "הוא תגובה ישראלית לירי שנמשך שנים לעבר ישראל. החמאס הוא ארגון טרור שבאמנה שלו מופיעה קריאה להשמדת ישראל. אין להם שום עניין בפיתרון מדיני". בה בעת, מתרגז וושינגטון על החלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם לחקור את ישראל. "מאז שהארגון קם, הוא מתעסק בטירוף בישראל. רק בשנים האחרונות היה טבח בדרפור, בקונגו, קמו ארגוני הטרור בוקו חראם ודעא"ש והם לא מקבלים שום התייחסות ממועצת זכויות האדם. שתיים מהחברות הקבועות במועצת זכויות האדם של האו"ם הן סוריה ואיראן, זו בדיחה".
"אנחנו אמנם מאמינים בצורך בגוף בינלאומי מפקח, אך בכל החלטה שהם מקבלים נגד ישראל בעיוורון שכזה, הם פוגעים בלגיטימציה של עצמם, ועכשיו הם ממנים מישהו כל כך אנטי-ישראלי(שאבעס – ע.ל), הרי ברור שהוועדה לא תהיה אובייקטיבית. הרי אפילו הארגון למען פליטים, אונר"א, השיב את הטילים לחמאס כשאלו נמצאו בבתי הספר שלו. האיחוד האירופי מדווח על שימוש לא נכון בכספים שמגיעים לפלסטינים, המנהיגים הפלסטיניים שווים מאות מיליונים ועדיין – עיקר ההחלטות הן נגד ישראל. זו לא אובייקטיביות ונראה שהצביעות גדלה".
"בזמן בו הבידוד על ישראל חמור מאי פעם, מחובתנו להשמיע את קולנו, כשחורים-נוצרים, להגנה על העם היהודי. אנו שותפים למורשת המאבק ולמורשת הניצחון על הדיכוי והשעבוד, ולכן אנו עומדים לצידה של ישראל".
קצת על להב"ה
אז ביום ראשון הייתה החתונה של מחמוד ומורל וחברי ארגון להב"ה(למניעת התבוללות בארץ הקודש) הפגינו מחוץ לחתונה. הגם שההפגנה נעשתה בטעם רע, וארגון להב"ה הציג עצמו כתמיד כקיצוני והזוי, תלוש מהמציאות או במילה אחת – כהניסט, נראה כי עצם הקיום של הארגון מהותי. כי עם כולנו מאוחדים עם עצמנו, אם השורש שלנו מוביל בהכרח לענפים שלנו, אז תופעה כמו החתונה של מורל ומחמוד אמורה להדליק לא רק נורה אדומה, אלא אזעקת אמבולנס מחרישת אוזניים.
וזה עבד. כי ביום שאחרי, יאיר "מה ישראלי בעיניך" הודה שגם אותו היה מטריד אם בנו היה מתחתן עם גויה. גם ציפי לבני דיברה על הצורך להקל בגיור(כדי לא להחמיר בהתבוללות). הבעיה היא, שבה בעת, כשהם מודים שהם מבינים שהמשכיות העם היהודי נשמרה רק בזכות הימנעות מהתבוללות, כך שלפתע, האג'נדה הטהרנית של ארגון להב"ה מתגלית כהגיונית ושפויה.
כי מי שבעד מדינה יהודית, יהיה תמיד בעד שמירה על רוב יהודי. ורוב יהודי מוגדר בהכרח באמצעות דמוגרפיה, כלומר עידוד ילודה ומניעת התבוללות. רוצים למצוא בזה מאפיינים שמזכירים את עידוד הילודה של משטר דיקטטוריים? אתם יותר ממוזמנים. הבעיה היא שרק כך אפשר להמשיך את שרשרת הדורות, וכיהודים, זה די משמעותי.
וכמובן – ארגון להב"ה עצמו ראוי למילה רעה על עצם קיום ההפגנה. כי הוא במו ידיו חופר את הקבר שלו. כפייה של צד אחד תמיד תפתח חלון לכפייה בצד השני. מה שחשוב להם לחייב אחרים, יגרום לכך שבסוף יחייבו אותם.
קצת על הדיור
חוק המע"מ 0 של לפיד מתגלה כפארסה מוחלטת. לא כי הוא חוק גרוע(הוא חוק גרוע), אלא כי לפיד הוא טירון פוליטי. שוק הדיור מחכה כבר חצי שנה על מנת ליצור מצב בו הביקוש עולה וההיצע נותר על מקומו, וגם את זה לפיד לא מצליח לקדם. כולם מחכים לראות את השפעות החוק על השוק, בידיעה ברורה שהוא עלול להוביל למצב בו הביקוש עולה וההיצע נותר על מקומו, אך החוק אינו מועבר ובינתיים גם הביקוש פוחת וההיצע נותר על מקומו. אפשר אולי לנסות משהו מהפכני, ובמקום לחבל ברצון האנושי לקנות דירה לטפל בבעיית ההיצע, ולבנות עוד ועוד ועוד.
קצת על השמאל
בסקר של ערוץ הכנסת, מסתבר, 43% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם בצד הימני של המפה הפוליטית, 42% מגדירים עצמם כמרכז ורק 12% מגדירים עצמם כשמאל. אז איך זה שקצת פחות מעשירית העם מגדירים את עצמם שמאל, ועדיין יש מקום למרצ, לעבודה, ולתנועה בחיים הפוליטיים בישראל? ובכן, האמת היא שהימין והשמאל הצליחו, אך רק צד אחד מרוויח מכך. הימין הצליח בהפיכתו את המושג 'שמאל' ל'סמול'. האסוציאציות, הדמוניזציה שהימין מעביר את השמאל עובדת. אולי, תאמרו, זו גם המציאות שמפרקת את טיעוני השמאל וגורמת להם ליפול כמו שרשרת דומינו, ועדיין – השאלה בראשית הפסקה בעודה עומדת.
האמת היא שהשמאל, ברעיון שתי המדינות, בהפיכת השלום למאווה הכמוס של כל ישראלי, בהעלאת החזונות האוטופיים שלו הצליח להפוך את טיעוניו ל'מרכז'. יאיר לפיד מדבר כמו סתיו שפיר כשזה מגיע להתנחלויות, אבל מוגדר(גם על ידי, בעצם) כאיש מרכז מובהק. ציפי לבני הגיעה ממחוזות הליכוד אך כמעט הפכה לזו שמובילה את מחנה השלום. בנימין נתניהו קיבל את רעיון שתי המדינות, וביטל בכך את ההבדל בין ימין לשמאל. איכשהו, למרות הכל, הימין נותר הכוח הפוליטי הגדול ביותר, השמאל הצטמק, והמרכז? זה שכולם טוענים במשך שנים שהוא מרכיב מפלגות אווירה? איין ראנד פעם אמרה שיש אמת ויש שקר, אך האמצע ביניהם הוא רוע מוחלט.
קצת על ראה
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה
"איזה מן אלוהים נותן למעשה רע שכזה לקרות?", שאל אותי חבר אתאיסט לאחר שנחשפה האמת מאחורי חטיפתם של שלושת הנערים. "כמה רוע יכול להיות טמון בו?", הוא חידד. השאלה שלו היא מסוג השאלות הללו שתוקפות את כל מי שחושב על השואה למשך דקה, כי מעבר לחוסר האנושיות הגלומה שם, נעוצה גם פגיעה קשה באותו 'עם נבחר' שהוא העם היהודי. איך? איך אפשר שזה יקרה? ואולי בפסוק המצוטט לעיל טמונה התשובה.
כמו הפרט, שהוא כולו מקשה אחת – הפחדים שלו, התקוות שלו, הדאגות שלוו והרצונות שלו – הם כולם, כאמור, נובעים מאותו מקום, כך גם הא-ל. האדם נברא בצלם אלוקים, אך עד כה לא הבנתי מה בדיוק זה אומר. כי אפשר לומר שידו מגיעה מקצה אחד של העולם לקצה השני, ועיניו רואות כל, ופיו אומר מה שקורה במציאות, אך המאפיין הגדול ביותר של הא-ל, על פי היהדות, נקבע באמירה המאפיינת את היהודי יותר מכל: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". גם הברכה וגם הקללה, אחד המה.
אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם
אלא שלאחדות הזו, שלנו כמו לשלו – יש השלכות. השיעור האלוקי הזה מנער את הדומים לחבר האתאיסט המדובר. איפה אלוקים היה בשואה, אתה שואל. התשובה היא תשובה יהודית טיפוסית, שאלה בפני עצמה. איפה אתה היית בימים שלפני, איזו אחריות הייתה לך לפני שהדבר הרע הזה קרה. זה מסביר למה השיח הפוליטי בארץ הוא כל כך קיצוני, כי מתחת לפני השטח, מפעפעת האחריות. כל אחד סבור כי רק דרכו תוביל לטוב, ורק דרכו תנחה אותנו למחוזות הראויים לעם היושב בציון. אז אחד יאמר שחברה מתוקנת היא חברה שוויונית, ואחר יטען כי ללא הזהות היהודית הכול כאן יקרוס, ושלישי יאמר כי ללא השלום לנצח נאכל חרב.
האחריות הזו, היא שמגלה לנו כי המעשים שאנו עושים כיום הם בהכרח בעלי השפעה בעתיד, והברכה והקללה אינם אלא תוצר של המעשים שלנו. ראה, אומר ה', נתתי לפניכם. האפשרויות ניתנו לנו, אנו חשופים לראות מה יוביל לאן, ובאיזו דרך נלך. ואם חטפנו מכה, או קללה כפי שקוראת לכך התורה, מדוע שנמשיך ללכת באותה הדרך הכואבת?
קצת על הרבה 