אליש: ניו-יורק, זאבים ורובין וויליאמס

רובין וויליאמס
רובין וויליאמס

באפריל 2010 רובין וויליאמס התארח בתכנית רדיו, וערך בשידור מעין ריאיון עם עצמו:

– כששתיתי, הייתה רק פעם אחת שחשבתי לעצמי, לעזאזל עם החיים האלה.
– באמת אמרת עכשיו 'לעזאזל עם החיים?' כלומר, שמת לב לשני הבתים שלך?
– כן.
– שמת לב לחברה שלך?
– כן.
– שמת לב שזה שהחיים שלך די טובים, למרות שאתה אולי לא ממש עובד עכשיו?
– כן.
– טוב, נניח את זה בצד לכמה רגעים, בערימה של הנושאים לדיון.

(רובין וויליאמס, 1951-2014)


 

ערב גרוע אחד באמצע סמסטר ב', עלה בראשי רעיון מבריק. במקום לשקוע בבאסה של עצמי ובריקנות הזאת, אני אחיה קצת בעתיד. פריבילגיה של אנשים עם דמיון מפותח. לקחתי דף ועט וכתבתי באותיות גדולות: בעוד שלושה חודשים אהיה בניו יורק. עצמתי עיניים וחשבתי על כל הנפלאים שמחכים לי שם מעבר לים, כשסופסוף ייגמרו הקורסים האלו ונעבור את המבחנים ונארוז את החדר וניסע כבר הביתה. כשאשאיר את כל הדברים הלא טובים מאחוריי ואוכל לנשום, באמת לנשום.

בטור שכתבתי על אמריקה ושנגנז עם הישמע האזעקות הראשונות, כתבתי כך:

"כשהייתי ילדה היינו טסים כמשפחה כל כמה שנים. לפעמים כי היה אירוע משפחתי, לפעמים כי פשוט הגיע הזמן. שלוש שנים- זה היה הטווח בין טיסה לטיסה בדרך-כלל. שלוש שנים הן המון זמן לבן-אדם בוגר, לילדה בת 12 זה הרגיש כמו ארבעה או חמישה נצחים.

"לפני כל האושר שחיכה לי מעבר לים, היה מתחם עצום מלא אושר שנקרא על שם בן-גוריון:

האושר שלפני האושר
נתב"ג. האושר שלפני האושר

אין דבר כיף יותר מהבידוק הבטחוני המדוקדק, מהמסועים האלה שהם כמו מדרגות נעות שטוחות ואתה זז עליהן לאט לאט, מלהניח את התיק על המשקל ולראות את המספרים הקטנים עולים ועולים ונעצרים בזמן, מלשלוח את התיק שלך לדרכו.
אין דבר מרגש יותר מלהסתובב בדיוטי-פרי ולקנות מלא שוקולד שעוד יעשה לך כזה בלאגן בבטן, מלקנות שם גם חוברת תשחצים קטנה שאולי תגיעי אליה בין סרט אחד למשנהו, מלמשש את הדרכון שלך בכיס ולהרגיש את האחריות פועמת בו כמו לב קטן.
אין מפנק יותר מהאוכל חסר הטעם של הטיסה, מהמושב הלא נוח, מהמסך הקטן של הסרטים שאת שולטת בו ביד רמה ובשלט משונה, מההרגשה המופלאה הזו שאת פשוט בתוך מטוס! את במטוס! מטוס ששוקל 300 אלף קילו כשהוא מלא באנשים ובכבודה, והוא פשוט טס! הוא טס, הוא לוקח אותך לאמריקה. א-מ-רי-קה. כמו מים קרים לילדה עייפה בת 12.

"בעוד שלושה חודשים, בעזרת ה', אנחת בניו-יורק. ארד מהמטוס לבד, בחורה חוקית לכל הדעות, ואפלס את דרכי בין אלפי אנשים מכל העולם. אגיע לבית של סבא וסבתא, עם רצפות העץ וריח הקפה והזיכרונות שמסתתרים בכל מסדרון. אני אפרוק את התיקים ואלחם בג'ט-לג, אעשה ג'סטה לאותה ילדה בת 12 ואבדוק מה יש בטלוויזיה האמריקאית. ארוחת בוקר- דגנים מסוכרים בכל הצבעים ובכל הנזקים לשיניים. אבקר בשימונ'ס פיצה, הפיצה הכשרה הכי טעימה בקווינס, אקנה שני משולשים ואתעלם מהקלוריות. אני אשב מול השבועיים שלי ואשבץ: משפחה, קניות, ברודוויי, תיירות, רביצה במיטה, חיפוש אוצרות חדשים בבית הגדול, געגוע לארץ, טיולים חסרי תכלית ברחובות ניו-יורק, תמונות, מתנות."

ניו-יורק שלי. תמונות לאורך השנים
ניו-יורק שלי. תמונות לאורך השנים

ביום ראשון, השביעי לספטמבר, ימריא מטוס של אל-על מתל-אביב לניו-יורק, עמוס באנשים ובתיירים ובתיקים ובחלומות.

היום אני כבר יודעת שהוא ימריא בלעדיי.

לא חשבתי שיש משהו שיכול לגרום לי לוותר מתוך רצון על אמריקה. גם החברים והחברות שלי לא האמינו. כשסיפרתי להם ששבוע הברודוויי מתקיים בניו-יורק כשאהיה שם, הם בכלל החליפו צבעים מרוב שמחה בשבילי. ואז פקחו עליי עיניים עצומות כששמעו שאני שוקלת לוותר על כל העניין.
בשביל קורס.

כשראיתי את הפוסטר תלוי בקמפוס לא חשדתי בו. "בואי להיות שותפה לשינוי חברתי במגזר הדתי: הנחיית סדנאות למניעת תקיפה מינית בחינוך הדתי. מטעם מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל-אביב." שלחתי קורות חיים, זומנתי ליום מיונים, ובלי לשים לב התאהבתי. זה חינוך, זה מעמד האישה, זה הגברת מודעות והענקת כלים להתמודדות. זו הזדמנות לצאת מתוך עצמי, ממעגל האימים של לימודים-אוכל-סדרות-הוואי-לימודים. כל הדברים שייחלתי להם בתוך תכנית אחת. תכנית שההכשרה שלה מורכבת מארבעה-עשר מפגשי חובה אינטנסיביים. פעמיים בשבוע, ספטמבר-אוקטובר.

הבחירה בידייך, אליש. או התכנית, או ניו-יורק.

או זה, או זה. אין גם וגם
או זה, או זה. אין גם וגם

שבוע. הסתובבתי עם זה במשך שבוע. הייתה לי ערימה של שיקולים בכל צד, וכל פעם שהתקרבתי להכרעה ברחתי בחזרה לחיק ההתלבטות. מצד אחד שבועיים של קסם, ומצד שני שנה של משמעות. כל עוד נשארתי שם, יכולתי להמשיך להתכחש לעובדה שאצטרך במוקדם או במאוחר להכריע. יכולתי להשתעשע בכמה טוב יהיה לי בהנחיית הסדנאות, וכמה נחמד יהיה באמריקה, ואיך שאם אתעקש שלא להחליט אולי בלילה יבוא קוסם ויסדר את הכול בעצמו.

ואז, ברגע אחד, זה נגמר. אבא שלי אומר שאם אני יודעת שמשהו ייזרק לפח בסופו של דבר, מוטב לזרוק אותו כבר עכשיו ולסיים עם זה. נקטתי את הגישה הזו גם כאן- במקום להמשיך לנסוע במעגלי ההתבלטות עד תחילת ההכשרה, שמתי לעצמי ברקס. הסתכלתי לעצמי עמוק בעיניים, ושאלתי: הסדנה או הטיסה? אחרי נשימה ארוכה, חייכתי לעצמי חיוך עצוב ועניתי- אני הולכת על הסדנה.

ערב אחד סיפר זקן חכם אחד לנכדו על המאבק המתרחש בתוך האנשים פנימה.
הזקן אמר: "בני, המאבק הוא בין שני הזאבים החיים בתוכנו. זאב אחד הוא רשע, כעסן, קנאי, תאב בצע, יהיר, מעליב, שקרן ומלא רגשי נחיתות ורחמים עצמיים. הזאב השני שוחר שלום וטוב, בעל תקווה, חזון ואמונה, נדיב, דובר אמת, רחמן וצנוע."
הנכד שתק וחשב על דברי סבו במשך זמן מה. לאחר מכן שאל את הזקן: "איזה זאב בדרך-כלל מנצח?"
הסב חייך חיוך קטן וענה: "הזאב שאתה מאכיל."

היה בזה משהו מאוד מרענן. לא האכלתי את הזאב שמבקש משמעות כבר הרבה מאוד זמן. העדפתי על פניו זאבים אחרים: זאב שרוצה חברים, זאב שרוצה להצליח, זאב שמחפש הנאה, זאב שמחפש תחושת שייכות, זאב שרוצה לנוח. יש בתוכנו הרבה זאבים ורובם לגיטימיים מאוד, ואני לחלוטין לא מטיפה להאכיל רק את הנעלים והפוטוגניים שבהם. זו הסיבה שכל-כך שמחתי שהזאב הזה של המשמעות הרים את קולו בשאגה ודרש את מה שמגיע לו.

עדת הזאבים הפנימית
עדת הזאבים הפנימית

אף-אחד לא ציפה ממני שאוותר על הטיסה, לא היה את מי להרשים. הזאב של התכנית ניצח את הזאב של הטיסה לגמרי בעצמו, ויתרתי עליה אך ורק מתוך צימאון למשמעות. הדרך הקלה הייתה לדחות את התכנית לשנה ג', להתפנק על אמריקה ולמצוא משהו אחר לעשות בשנה הקרובה. אבל הזאב הזה, למרות שהוא לא אכל כבר יותר מידי זמן, הצליח להתגבר. ואולי זה קרה דווקא בגלל שהרעב הכריח אותו לצאת ולהילחם. נותר לי רק לשמוח שהוא לא ויתר עליי.

 

ורובין וויליאמס. אוי, רובין וויליאמס. הוא שימח והצחיק אותי באלאדין, הקסים אותי בגברת דאוטפייר, וגרם לי לבכות בלחלום אותך. חייכתי איתו בלילה מוטרף במוזיאון , צחקתי איתו בפלאבר, הצטערתי עליו ברישיון לחתונה ונמלאתי יראת כבוד כלפיו במשרת. את סרטיו הקאנוניים- סיפורו של וויל האנטינג, הוק, פאטץ' אדאמס וללכת שבי אחריו- אני מודה שאני צריכה להשלים.

שמת לב לשני הבתים?
כן.
שמת לב לחברה?
כן.
רובין, שמת לב למיליוני האנשים ברחבי העולם שאוהבים אותך? לדורות שגדלו על ברכיך הגדולות ותחת מבטך הנבון?
כן. כן. כן.

אבל יש זאב שדורש משמעות. אי אפשר להאכיל אותו בבתים, בפרסים, בהערצה, אפילו לא באהבה. לא באהבה של אדם אחד ולא באהבה של מליונים. את הזאב של המשמעות אי אפשר להשביע בשום דבר אחר.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s