קצת על הרבה – מוצ"ש ואתחנן(נחמו)

כמו שצריך לומר לאישה מוכה, כמו שצריך לומר למישהי שחוזרת אל אהוב בוגדני, או חבר שכבר מזמן אינו חבר: לפעמים, כדי לעשות את הדבר הנכון, לא צריך לתת עוד הזדמנויות. לא צריך לחכות ולקוות שמשהו טוב פתאום יקרה, לפעמים אין ברירה אלא לקום וללכת. כי אם אתה נשאר במקום, אתה נותן לאותו דבר רע כח להמשיך, כי הוא פוגע בך ומזה הוא ניזון.

קצת על עזה | קצת על הטוב | קצת על המבט המייתר | קצת על הכעס | קצת על מירי רגב| קצת על גרמניה | קצת על חוסר האמונה | קצת על גרמניה | קצת על האו"ם | קצת על ואתחנן

קצת על עזה

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

רועי רוטנברג. זכה להספד ממשה דיין
רועי רוטנברג. זכה להספד ממשה דיין

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום."

-משה דיין, מתוך ההספד לרועי רוטנברג, אפריל 1956.

 

קצת על הטוב

מתישהו, כשהדלת נסגרת על האהבה, אתה צריך להתחיל למחוק. זה מתחיל לאט לאט, אתה מתחיל למחוק אותה מסדר היום. אתה מתחיל למחוק הודעות שאתה כותב. בשלב מסוים אתה צריך למחוק הודעות שכתבת. אין יותר "אני אוהבת אותך", אין יותר שירים שנכתבו בשעת לילה מאוחרת. מחוק. צריך למחוק את התמונות ששלחתם זה לזו, מכל מיני מקומות שהייתם בהם, לבד וביחד. שיהיה תיעוד. ובסוף, בסוף צריך למחוק את הזיכרונות עצמם. כל מי שמחק יודע כמה קשה למחוק.

ואז אתה רואה את עדנה סרוסי ותוהה לעצמך, אלוקים אדירים, מה לעזאזל היא תעשה עם כל ההודעות האלו? כמה זמן היא תשמור את ההודעות ששלחו זה לזו? כמה היא תנצור את התמונות, כמה לילות היא תעביר במבט על התמונות שלו ובבכי על הכרית, וכמה עצב יהיה שם. מה יקרה אם המכשיר שלה ישבוק חיים ולפתע, ההודעות, התמונות, יימחקו? מה אם הגיבוי לא יעבוד? מה יקרה כשהיא  תבין שעבר המון זמן, ואהבת חייה כבר לא ישוב? אלוקים אדירים, עדנה, תהיי חזקה. וזה נכון לגבי כל נשות החיילים – נשואות ולא.

 

קצת על המבט המייתר

אחד הדברים שבאים בזוגות הוא המבטים. מבט מייתר הוא כזה שאין צורך להוסיף לו מילה. היא תסתכל עליך במן הערצה כזאת, והוא יביט בה כאילו הוא רואה דרכה את השקיעה. ולמבט יצטרף חיוך מהסוג שגורם לך לקנא בו מחמת האושר הגלומה בו. אם אתה בזוגיות טובה ותראה זוגות שחולקים את המבטים הללו, תשמח איתם, כי תדע שאתה שותף לסוד המיוחד הזה, שנקרא אהבה. ואם אתה לבד וכאוב, המבטים הללו יחתכו אותך עמוק בבשר, מעל ומתחת לפני השטח.

מבט של אוהבים. קרדיט: angela silvestrino
מבט של אוהבים. קרדיט: angela silvestrino

ואז אתה רואה אלבום שהעלה חבר לפייסבוק, ובו נמצאת מישהי שאהבת פעם באמת ובתמים. ובאלבום אתה רואה אותה עם מישהו שלו היא מקדישה מבט שהיה שמור רק לך, כשהיא אהבה אותך באמת ובתמים, רק שהפעם הוא מוקדש למישהו אחר. אתה יודע טוב מאוד, שגם אם היא עוד לא אמרה לו את זה, גם אם היא לא סיפרה את זה לאף אחד, היא אוהבת אותו. ואתה שמח בשבילה, באמת ובתמים.

 

קצת על הכעס

אחד הדברים שלמדתי בזמן האחרון הוא שכעס יכול להוביל אותך לעשות הרבה שטויות. כן, אני יודע, זה נשמע צפוי ומובן מאליו. אפילו עכשיו, כשאני כותב את זה, נראה לי תמוה שלא הבנתי את זה קודם. יש, כך הבנתי, שני סוגים של אנשים בריב. הסוג הראשון הוא זה שיזכור לכל אורך הדרך שהוא אוהב, וינסה אמנם להגיע לפתרון הבעיה אך המסגרת היא אהבה. הוא ישאף לפיתרון, ישאף לסלוח, ישאף לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. הסוג השני הוא זה שירגיש שריב הוא מלחמה. הוא ינצל את הפגיעות שלו על מנת לומר דברים שלא היה מעז אולי לבטא בשגרה, או ירצה לומר דברים על מנת להכאיב ממש לצד השני, כפי שבעיניו הצד השני פגע בו.

אני אוהב להתווכח, אני אוהב לריב, אני טוב עם מילים, אבל הבנתי שיש פעמים שעדיף לצמצם מילים ולומר כמה שפחות.  כשאתה אוהב מישהו אין סיבה לנסות להכאיב לו, כי לא משנה מה, אדם הוא לעולם לא הדבר האחרון שהוא עשה במערכת היחסים.

 

קצת על מירי רגב

רגב. מעבירה עוד סמכות לכוחות 'אובייקטיבים' שיסתמו לאזרח הקטן את הפה. צילום: פלאש 90
רגב. מעבירה עוד סמכות לכוחות 'אובייקטיבים' שיסתמו לאזרח הקטן את הפה. צילום: פלאש 90

כתבת משהו מעליב על הקיר של מישהו, כתגובה. מה יעשה אותו מישהו? יעיר לכם, יתקן אתכם, ימחק את התגובה, יסיר את החברות שלכם או אפילו יחסום אתכם. כן, ככה זה בכלי הדמוקרטי הנפלא הזה – כל אחד יכול לומר מה שבא לו, אבל אפשר לחסום אותו. ואז, לפתע, השתנו הכללים. באה נציגת ציבור(!) ודורשת להשיב את כבודה האבוד מהאזרח הקטן, על ידי תלונה במשטרת ישראל.

מה הבעיה פה? הבעיה היא שבמקום להתמודד עם התקרית כמו האדם הממוצע, מפנה רגב את הטיפול לגוף ממשלתי שאמור לאכוף את זירת הפייסבוק. כמו האגף למשטרת המחשבות שהוקם לא מזמן במשרד המשפטים, וכבר הצליח להשיג תיק אישום נגד מנהל עמוד פייסבוק. יש רבים שמלינים על כך שהח"כים איפשרו במו ידיהם לבתי המשפט לקחת את יכולת ההכרעה לידיו כשהם עתרו לבג"ץ על חקיקה שהתנגדו לה, כעת נבחרת הציבור מעבירה את תחום הדעות החופשית אל המשטרה.

 

קצת על חוסר אמונה

הרבה דיברו על התנהלות הממשלה במבצע הזה, וטענו שיש הססנות מכיוון החץ שמוביל את הספינה הרעועה הזאת. עמית סגל הבריק עם סרטון אשר מראה כיצד כל ראשי הממשלה האחרונים השתמשו ממש בטרמינולוגיה דומה כשזה מגיע לעזה, ושבעצם אין הבדל בין אולמרט, ברק, נתניהו, יעלון. כולם אותו דבר. אך כיוון שמדובר בנתניהו, יש את ההאשמות הרגילות המופנות לעברו. האם מדובר בהתנהלות קלאסית של נתניהו, כפי שהתרגלנו לקבל אותו – סחיט, לחיץ, מהוסס? משונה הטענה הזאת בעיניי, כי אחד הדברים שעליהם חזרו פעם אחר פעם הוא שדבר אחד ניתן לומר עליו – הוא אינו מונע משיקולים פוליטיים צרים והוא דבק בשיטה שהוא מאמין שהיא הטובה ביותר. אך על הטוב הזה יש לערער ולהרהר. מה יש לו לנתניהו שהוא מחפש את הפסקת האש מהרגע הראשון, מה גורם לו לחפש את השקט המיידי על חשבון ביטחון אסטרטגי כולל.

יעלון, נתניהו וגנץ. כמה אמון באמת שורר ביניהם?
יעלון, נתניהו וגנץ. כמה אמון באמת שורר ביניהם?

ההסכמה הישראלית להפסקות האש נתפסה בהתחלה כהססנות, אחר כך כשיטה – להראות את פניו האמיתיות של החמאס ולבסס לגיטימציה בינלאומית. הקונספציה הזאת קורסת בימים אלו, כשספרד ואנגליה מודיעות שישקלו בעתיד אם למכור נשק לישראל בעקבות הנזקים שגרמו כוחותינו לרצועת עזה, ומזכ"ל האו"ם מאיים לחקור את פעולות צה"ל במהלך המבצע, הנשיא אובמה דרש מישראל לנצור את האש – כך שגם אם דעת הקהל העולמית אולי יכולה להתאזן בזכות תמונות שיוצאות מעזה, הלגיטימיות לפעולה אפסית – כתמיד. לא משנה כמה הפסקות אש הומניטריות ישראל הייתה מוכנה לקבל.

להפסקות האש הללו היה אפקט נוסף – הן איחדו את ישראל סביב צדקת הדרך של הלוחמה הזאת. צוק איתן איפשר לשמאל להשתחרר מהרדיפה שלו אחר תהליך השלום אל מחוזות הצדק הישראלי הפשוט – הם רוצים להרוג אותנו. המכבסה של אוסלו עוד לא עברה על החמאס(שעובר בימים אלו את מה ששמיר נתן לאש"ף במדריד) והתאווה(כך ממש) החמאסית להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים יוצרת אפילו בקרב אנשי השמאל את ההבנה שיש אויבים שפשוט לא רוצים שלום. והאויבים האלו גרים בעזה.

"קראתי את אמנת חמאס. נכתב שם שהנביא (מוחמד) מורה לכל מוסלמי להרוג כל יהודי בעולם, שהיהודים שולטים בעולם בכוח כספם ושהם אחראים למלחמות העולם", סיפר לו וסיכם: "הייתי איש של פשרה כל חיי, אבל אפילו איש של פשרה לא יכול לחשוב שהארגון מתכוון רק לחצי מהדברים". – עמוס עוז

אלא שגם הלגיטימציה(המוגבלת, כאמור) וגם אחדות הדעים בישראל סביב המבצע לא דחפו את נתניהו קדימה לכתוש את החמאס ולממש את הבטחת הבחירות שלו מ-2009. למה?

הרבה יאשימו אותו ברפיסות או בחולשת הדעת, פחד ממלחמות או סתם שמרנות. אני טוען שראש הממשלה שלנו אינו סומך על הצבא שלו. הניצנים של הבעיה הזאת החלו כבר בקדנציה הקודמת, עת הרמטכ"ל גבי אשכנזי סירב(כך שמעתי מח"כ) לתקוף באיראן. התפיסה הזאת עוד לא השתרשה במפקדים הזוטרים יותר, ולכן מהדרג הזה הקול המשמעותי שהושמע הוא הדרישה להמשיך את המבצע ולא לעצור, אך לא הוא הקובע. אודי סגל חשף כי המטה הכללי הציג את תסריט כיבוש עזה, והוא לא נשמע טוב לאף אחד. גם רביב דרוקר הביא דברים דומים – והוא מציג את הצבא כמי שבאופן עקבי(גם בחומת מגן, עם הרמטכ"ל יעלון) חושש ממבצעים.

"לקבינט תואר מצב שבו ייקח שנים רבות לבנות אחיזה מודיעינית ממשית ברצועה – וכי עד אז ישרור שם כאוס מוחלט. אלפי פלסטינים היו מוצאים את מותם במסגרת מבצע כיבוש וטיהור הרצועה, רבים מהם אזרחים חפים מפשע. הגורם הצבאי שהציג את הנתונים לשרים אף הגדיר את המצב ככזה שבו "עוד נתגעגע לדרום לבנון.

במישור המדיני, הייתה עלולה להיות סכנה ממשית להסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן – זאת תוך כדי מהומות שהיו מתחוללות בגדה המערבית ובקרב ערביי ישראל. עלותו של מבצע שכזה הייתה עלולה להגיע ל-10 מיליארד שקלים – עלות ישירה למשק. העלות הייתה אף גבוהה ביותר לאחר הקצאת הכספים לשיקום עזה, ואף הייתה עומדת על 15 מיליארד שקלים". (מתוך כתבתו של סגל)

במציאות הזו, אפילו השרים שכן משחקים בפוליטיקה בעת מלחמה, כמו אביגדור ליברמן, החרישו וקיבלו את השאיפה להפסקת אש. מרגע שכיבוש עזה מוסר מסדר היום, אין ברירה אלא לצמצם מגע ולשאוף לפירוז באמצעים מדיניים. מהצבא, כל עוד החשיבה שלו כזאת, לא תבוא הישועה. בפעם הבאה שאתם קוראים לתת לצה"ל לנצח, תזכרו, שיש מצב שהוא כבר לא יודע מה זה.

 

 

קצת על גרמניה

עטיפת הספר "אני ישן בחדרו של היטלר"
עטיפת הספר "אני ישן בחדרו של היטלר"

שתיינות, אידיאולוגיות קיצוניות, קבוצתיות תהומית וצייתנות הן רק חלק מהתופעות שפגש בהם טוביה טננבאום במסעו בגרמניה, אותו תיעד בספר "אני ישן בחדרו של היטלר".  מחד, הגרמנים מבוהלים מהאפשרות להניף דגל וחשים בושה באומתם על מה שעשתה ומה שתעשה, ומאידך מחכים לרגע בו יוכלו להשתלב זה בזה. מתחת לכל זה, השפעות השואה על העם הגרמני הן קשות. מימין ומשמאל, בין מקומיים ובין מהגרים, טננבאום אינו מצליח להתחמק מנושא אחד שנדמה כי לגרמנים יש אובססיה חמורה לגביו – היהודים, מדינת ישראל. הגרמנים רוויים ברעיונות גדולים ואוטופוסטיים, אך כיוון שהם קפיטליסטים מאונס, טכנאים בנשמתם וצייתנים בליבם, קול ההיגיון אינו נשמע מעל לגלי הרומנטיקה. טננבאום מטפל בגרמנים באופן סוקראטי – הוא מתקיל אותם בשאלה אחר שאלה, עד שהללו מגיעים לחור שחור שמותיר בפניהם שתי ברירות: להודות בכישלון חייהם והמטרות העלובות שהציבו בפני עצמן, או לחמוק מהשאלות הקשות הללו. טננבאום גילה שמתחת לפני השטח, אותה אומה נאורה וגדולה שהקימה את רפובליקת ויימאר, היא אותה אומה שהעלתה את היטלר לשלטון, ואותה אומה שנמצאת שם היום – בתוספת הבושה.

 

קצת על האו"ם

 

"אני חושבת שכשיש לך עשר הצעות בקשר לנושא הישראלי-פלסטיני, זה יותר מדי, לא?" שאלה פעם מתורגמנית בעצרת האו"ם. "יש הרבה דברים רעים שקורים בעולם", היא המשיכה, "אבל אף אחד לא אומר כלום על שאר הדברים". כולם זוכרים את התקרית המביכה הזאת, בה נדונה הצעת גינוי לישראל. 160 מדינות תמכו בה, אגב,  6 בלבד התנגדו.

תיאטרון האבסורד הזה נמשך כל הזמן. מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, הודיע כי יקדם את הקמתה של וועדת חקירה נגד התנהלות צה"ל במבצע 'צוק איתן'. לדבריו, "מבני האו"ם צריכים להיות מרחבים מוגנים, לא אזורי לחימה. אלו שהפרו את העיקרון הקדוש הזה חייבים לשאת באחריות לכך ולעמוד לדין". הוא אינו טורח לבדוק מדוע הארגון שנועד להגן על הפליטים הפלסטיניים נאלץ להודות מספר פעמים על הימצאותם של טילים בשטח בתי הספר ההומניטריים של האו"ם. אפשר גם להזכיר את נציבת זכויות האדם של האו"ם, נאבי פילאי, שטענה כי ישראל צריכה הייתה לשתף את החמאס בפיתוח כיפת ברזל.

אבל צריך להודות, האבסורד אינו סובב רק סביב ישראל, על אף שנראה לעיתים כי לארגון יש אובססיה של ממש למדינת היהודים. במועצת האו"ם לזכויות האדם מכהנות בין השאר ערב הסעודית, סין ורוסיה, שכידוע במדינות אלו מתקיימים סחר בבני אדם , סחר באיברי אדם, רדיפה של בני אדם על רקע נטייתם המינית. מאוריטניה, בה אחזקת עבדים מותרת מונתה לסגנית ראשות וועדה זו. איראן, מדינה בה הצנטריפוגות עדיין מסתובבות בניסיון להשיג נשק גרעיני, מונתה לראשות הוועדה לפירוק הנשק של האו"ם. (ותודה לאריאל ויטמן על ריכוז ההחלטות האבסורדיות).

דברים רבים השתנו מאז נשא הנשיא האמריקני וודרו וילסון את נאום "14 הנקודות" שהיווה כבסיס להקמת ארגון חבר הלאומים. מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה, נפילת מסך הברזל, מלחמות המפרץ, כל אלו מצביעות על כך שמעל לכל מוצבים בעיקר אינטרסים מדינתיים. כשבאו"ם מדברים על עולם טוב יותר עבור כולם, התחושה שנוצרת היא כי מישוש האינטרסים בהצלחה, הוא שקובע את רף המוסריות ובזה אין שום דבר מוסרי.

כמו שצריך לומר לאישה מוכה, כמו שצריך לומר למישהי שחוזרת אל אהוב בוגדני, או חבר שכבר מזמן אינו חבר: לפעמים, כדי לעשות את הדבר הנכון, לא צריך לתת עוד הזדמנויות. לא צריך לחכות ולקוות שמשהו טוב פתאום יקרה, לפעמים אין ברירה אלא לקום וללכת. כי אם אתה נשאר במקום, אתה נותן לאותו דבר רע כח להמשיך, כי הוא פוגע בך ומזה הוא ניזון.

מליאת זכויות האדם של האו"ם. הוכחה לאובדן המוסריות בשם האינטרסים
מליאת זכויות האדם של האו"ם. הוכחה לאובדן המוסריות בשם האינטרסים

למרות החותם של האו"ם על הקמת המדינה, על ישראל לעזוב את האו"ם. לא בגלל ש'לא חשוב מה יעשו הגויים אלא מה יעשו היהודים', לא כי 'או"ם שמו"ם', אפילו לא בגלל שמנו המוכפש שם לשווא, אלא כי האבסורד חייב להיפסק. אנחנו לא צריכים להמשיך ולקבל מכות מהקהילה הבינלאומית כששום ערך לא עומד מאחוריהן. יש צדק ויש מוסר, והאמת היא – שהדרך שלנו צודקת ומוסרית, ואין סיבה שנצטרך לתת עליה דין וחשבון.

לכן, עלינו להציע קריאת כיוון חדשה, שתקרא תיגר על התפיסה הנוכחית, הגורסת כי הצלחה היא הקובעת את המוסר. מוסר הוא מוסר, מוסר הוא אובייקטיבי ואינו משתנה על פי גחמות של כוח ועוצמה, או של אינטרסים ותאוות. הוא נקבע על בסיס ערכים מוחלטים, של צדק ואמת. וכפי שהאו"ם צדק כשהחליט לחתום על הקמת המדינה אינו אלא מעשה של צדק. זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל מבוססת על גבי שנות דור של היסטוריה, היא מבוססת בשכבות האדמה עלייה אנו נמצאים וחקוקה בתפילות העם היהודי לשוב לארצו במשך אלפיים שנה.

ואותה שיבת ציון שקרתה, לא קרתה כדי שנוכל להמשיך להתנגח באומות העולם ולהלך סחור סחור ביחסים איתן. מדינת ישראל צריכה להציע אלטרנטיבה ערכית אמיתית לאו"ם כפי שהוא מנוהל כיום. אם אנו מאמינים כי האו"ם הפך להיות גוף שאינו מתנהל באובייקטיביות, עלינו להקים גוף שכן. אם אנו סבורים כי האו"ם הפך להיות לא מוסרי, עלינו להקים או"ם מוסרי. אם אנו יודעים שהאו"ם מוטה לטובת מדינות לא מוסריות, עלינו להקים ארגון שלא יהיה מוטה לטובת אף אחד מלבד המוסר. יש טוב ורע בעולם, יש צודק וטועה, יש אמת ויש שקר. אנחנו בצד הנכון, אסור לנו לשכוח זאת.

 

קצת על ואתחנן

בשבועות האחרונים אנו רואים מה מבדיל אותנו מאויבינו. אנו דואגים איש אל רעהו כמה שרק ניתן. אנחנו נלך ללוויות של חיילים שמעולם לא הכרנו, נבקר פצועים שלא ידענו מי הם, נתפלל למען החלמתם של זרים גמורים, ונקווה שאנשים שגרים כמה קילומטרים מאיתנו יוכלו לשוב לחיות בשקט. נהיה מוכנים לשלוח את אחינו, את בנינו, את ילדינו, את חברינו על מנת שכולנו כאחד נוכל לחיות בשלום. זוהי אהבה.

לעומת זאת, גם בשנאה קל להבחין, היא מקיפה אותנו מכל עבר. היא זו שמראה לנו מה הקו הדק בין אהבה ושנאה, וכמו שבריב אדם מסוגל להפוך עצמו בנקל מאוהב לשונא, כך האויב שלנו מסוגל לפגוע בקרוביו שלו ללא התחשבות על מנת לזרוע כמה שיותר הרס אצלנו.

התורה מצווה אותנו על שלושה סוגים של אהבה. שלושה סוגים בלבד, ואף אחד מהם אינו רומנטי כפי שהיינו רוצים לחשוב. היא מצווה אותם, משום שבלעדיהם בסיס הייחוד היהודי נעלם, והוא הופך מאותו עם מיוחד שמצפים ממנו לגדולות ונצורות, הופך להיות במקרה הטוב עם ככל העמים, ובמקרה הרע לאותו אויב ממש שתואר לעיל.

הפעם הראשונה היא בספר ויקרא(י"ט, י"ח) "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'". עד הרגע הזה לא הבנתי את הקשר בין החלק הראשון של הפסוק והחלק השני, אך דווקא כעת, משהבאתי כאן(קצת על הכעס) את עניין הריב שיכול להיות בין אוהבים, אני מבין כי זה יכול להיות הדיוק אליו התכוונה התורה. גם בשעת כעסך – לא תיקום ולא תיטור. את מי? את בני עמך, אלו שגם אחרי שתסיים לריב וכבר תשכח למה כעסת, תרצה לשמור איתם על קשר. ואהבת, וניסית להזדהות איתם ולצאת רגע מן הכעס שלך, לרעך, כי הוא כמוך. אני ה', שלא לשווא הביא אותך לאן שהביא אותך עד הלום.

אלא שאותו יותר קשה לאהוב, כי הוא מופשט והוא אינו נראה, ולכן בא הציווי הבא: וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.)דברים, ו', ה'). אינך מסוגל להזדהות עם אל, כי הוא ישות שבה בעת מצווה עליך שלא לנסות אפילו לצייר אותו ולפסל אותו. הוא רק מבקש את האהבה. ודווקא דרך האהבה הזאת, אל הא-ל, ניתן ללמוד איך נוכל 'להכריח' את עצמנו לאהוב מישהו: "בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך", כפי שמובהר במסכת ברכות (פרק ט', משנה ה'): "בכל לבבך" – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. "ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאודך" – בכל ממונך. כלומר אהבת אמת היא תוצר של השקעה ומאמץ, פיתוח ועבודה רבה ולא דבר שהוא בר חלוף.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ.   וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.   וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.   וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיך

האהבה השלישית היא אהבת הגר, והיא דומה לשתי האהבות הללו, אך בה בעת נדרש בלשון רבים:

וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

הציוווי הזה מלמד אותנו כי אהבת הגר היא מצווה שאנו צריכים להכיר מתוך היותנו קולקטיב. לא מדובר עוד בפרט שלומד לאהוב את בני עמו, את רעיו מתוך הזדהות ממשית איתם, אלא מתוך הזדהות עם הזיכרון הלאומי – שעבוד מצרים. האופן בו נאהב את הגרים דומה לאופן בו נאהב את אלוקים – במעשים, במאמץ ובהשתדלות.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s