קצת על הרבה – מוצ"ש דברים(חזון)

רבים סבורים שאם אלוקים לא עונה לתפילות שלנו, אז אולי יש לערער על מקומו, או על תפקידו בעולם. הם טוענים שכיוון שהוא אינו עונה, הוא איננו מקשיב. ואם איננו מקשיב, הוא אינו מבצע את התפקיד שלו. ואם איננו מבצע את התפקיד שלו, אולי אין לו כזה. ואם אין לו כזה, אולי הוא לא קיים. ואם הוא לא קיים? אז אין דבר מלבדנו.

וגם: איזה אפקט 'קטן' היה להתנתקות? מי קיבל השבוע חופשה בתשלום מעבודה שדי נמאס לו ממנה, איך ישראל ניצחה את הטרור, ומה משמעותו האמיתי של בית המקדש?

קצת על הצלחה | קצת על הטוב | קצת על 2048 | קצת על זועבי | קצת על הפוליטיקה | קצת על האו"ם | קצת על ההתנתקות | קצת על השיח | קצת על תשעה באב | קצת על דברים

 

קצת על הצלחה

אייל יפרח.
אייל יפרח.

"המפתח להצלחה הוא היכולת להקריב למענה. אם היינו רוצים להצליח באותה המידה שאנו רוצים לנשום, כל פסגה אפשרית הייתה הופכת לאתגר קטן. בדיוק באותה המידה כשאנו צוללים ונגמר לנו האוויר, והדחף היחיד שיש לנו הוא לנשום – כך בשביל להצליח הדחף היחידי צריך להיות ההצלחה עצמה. הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להצליח, אבל זה לא אמיתי. הם רוצים "בערך".

הם יבזבזו זמן על שינה, אכילה, בילוי וחגיגות – ויוותרו על חלק מההצלחה המושלמת שלהם. זה לא רצון אמיתי. כאשר הרצון להצליח הוא כמו שרצון חולה האסטמה הוא לנשום, ולו באותו הרגע לא אכפת מאוכל, שינה, פגישה או כל דבר אחר – אז באמת תצליח להפוך את החלום למציאות."

אייל יפרח

קצת על הטוב

זה קורה בכל נקודה שבה קשה לנו, שבה אנו דחוקים לפינה. זה קורה בקשיים אישיים, באירועים לאומיים. זה קרה בהתנתקות, כש"תפילה לעני" היה המנון, ועדיין הקב"ה אמר: "לא". זה קרה עם חטיפת שלושת הנערים, שרבים מאיתנו התפללו למען שובם של הבנים בשלום – והגורל ידוע.

רבים סבורים שאם אלוקים לא עונה לתפילות שלנו, אז אולי יש לערער על מקומו, או על תפקידו בעולם. הם טוענים שכיוון שהוא אינו עונה, הוא איננו מקשיב. ואם איננו מקשיב, הוא אינו מבצע את התפקיד שלו. ואם איננו מבצע את התפקיד שלו, אולי אין לו כזה. ואם אין לו כזה, אולי הוא לא קיים. ואם הוא לא קיים? אז אין דבר מלבדנו.

לפני כמה חודשים הכרתי בחורה נהדרת. היא אתגרה אותי להיות גרסה טובה יותר של עצמי, היא הייתה שונה מכל מה שהכרתי קודם והיא הייתה חיצונית בדיוק הטעם שלי. לא יכולתי לבקש יותר. אלא שדברים לא תמיד עבדו, ולא הצלחנו להחזיק מעמד. היא אמרה שהיא לא רואה לזה עתיד, אך אני כבר נקשרתי ונכרכתי אחריה. מכיוון שהמצב לא תמיד היה פשוט התפללתי לאלוקים שיעשה לי את הטוב בעיניו. "אם זה זה – אז תן לנו להצליח, עזור לה לראות את זה", הייתי מבקש. "ואם לא, תן לי את הכוח לעבור הלאה".

יחסי האנושות עם אלוקים הם קצת מורכבים. הרי נולדנו הכי קרובים אליו וככל שהזמן עבר התרחקנו. הייתי רוצה לראות בתהליך שהאנושות עברה מעין התבגרות, כאילו אנחנו כבר אמורים לדעת מה הוא מצפה מאיתנו ומה בעצם נכון לעשות. ובכל זאת, יש פעמים שאנחנו פשוט לא מבינים. אם נעלה את הדברים לרמתם הכללית ביותר, נוכל לתהות מה קרה לתפילות של כולנו בזמן שייחלנו לשובם שלאייל, נפתלי וגיל-עד שהם כבר לא היו בין החיים. האמת היא שאין לי תשובה מוצקה לשאלה הזאת, זה גדול מדי.

אוזניות לאייפון. אסתטיקה מושלמת
אוזניות לאייפון. אסתטיקה מושלמת

אבל אני סבור שהוא כן. לפני חודשיים איבדתי אוזניות של אייפון. אני לא מהפריקים של אפל, אין לי מוצר אחד שלהם. בניגוד לתפיסה של ג'ובס כי החברה צריכה להיות זו שקובעת הכל, אני מעדיף להיות זה ששולט במכשיר שלי – או לפחות לחשוב שזו המציאות. אך את האסתטיקה של האוזניות לא הייתי מחליף לרגע. הן היו מעוצבות, והייתה להן קופסה מרובעת לבנה ובוהקת כמו שרק אפל יודעת לייצר. במקום להניח את האוזניות בכיס ברישול, סוף סוף אפשר להניח אותן אחר כבוד בקופסה, מגולגלות כמו שצריך. הייתי מאוכזב מאוד כשאיבדתי אותן. וכבר אז, הבנתי שהמסר הוא: הסר את האוזניות, אתה לא מקשיב.

התפילות שלי לא השתנו, הקשר עלה וירד, אך תמיד נותר ברקע ואני – אני תמיד רציתי. היא המשיכה לומר "כן, אבל…". כן עכשיו, אבל העתיד? אני לא רואה את זה קורה. אני המשכתי לקוות. יום אחד קיבלתי שיחה מאחותי. גיסי הביא נעליים מתאילנד, אבל הן לא מתאימות לו. עכשיו העניין עם נעליים הוא כזה: יש לי הרבה זוגות, אבל רובן ישנות וכבר בלויות מעט. התקמצנתי(אין מילה אחרת) לרכוש חדשות, כי התלבטתי איזה סוג אני רוצה, אבל לקבל זוג בחינם פותר את הבעיה. אלא שיש בעיה נוספת, שמלווה אותי מאז סדנאות הגיבוש שהיו לנו בישיבה התיכונית.

אחד המשחקים היה לעמוד על כיסאות על פי סדרי גודל מסוימים, מבלי לדרוך על הרצפה. הדבר נועד לחזק את שיתוף הפעולה ולהדגיש כיצד בסיטואציות מורכבות אין לנו ברירה אלא להיעזר האחד בשני, אך איש לא הכין אותי לתחושה שארגיש כשהמורה יבקש מאיתנו לעמוד על פי סדרי גודל הנעליים. "45", אמר אחד, אחריו 44, 43, 43, 43, 43 – בקיצור, הרבה 43, כמה 42 ואז בסוף בסוף, אמרתי במבוכה: "40". נעליים, אם כן, הוא עניין מורכב למי שכפות רגליו קטנות כשלי. אך הנעליים שהגיעו מתאילנד? הן התאימו.

עברתי הלאה, חזרתי אל האוזניות המקוריות של המכשיר. הן אומנם התקפלו בדוחק בכיס כמו כל זוג אוזניות אחר, אך ציפוי הסיליקון שלהם היה נוח מאלו של אפל והעובדה שהן התאימו למכשיר סייעה לי להעביר שיחות ארוכות אל האוזנייה ולא היישר מהמכשיר. ואז גם אותן איבדתי. זה היה מוזר, מהו אותו דבר שאליו אני לא מקשיב?

wpid-20140726_213945.jpg
הנעל מבית הכרם

הקשר נמשך, עולה ויורד כסירנה של צבע אדום. הרבה הערכה, הרבה רגש, מעט עתיד. ופתאום, בשבוע שעבר, התחלנו לחיות כמו זוג. בלי הצהרות בומבסטיות, בלי אמירות, בלי לדבר על משהו, פשוט חיינו כמו זוג. שרתי לה, ודיברנו, וישבנו ורקדנו וצחקנו ויצאנו, וראינו סרטים ביחד, ולמדנו ביחד למבחנים, ואפילו – למדנו תורה יחד. זה היה מצוין. הייתי מאושר.

בשבת שבעברה התארחתי אצל איתן בירושלים, ודיברנו על הכול. הוא אמר לי שמוטב לי להיזהר, למרות הכול. גם עזיאל אמר דברים דומים, והציע לי למנוע מעצמי כאב בהמשך. אחרי הסעודה השנייה יצאנו מהדירה לסיבוב קל. ליד פח האשפה ניצבו נעלי ספורט מופקרות למראה, איכותיות למגע ונוחות למדי. אמרתי לעצמי שאם יתאימו אקח אותן. "41", הכריזה הלשונית. די לי בכך.

אז מה אלוקים ניסה לומר לי לאורך כל הזמן הזה? שאני לא מקשיב, וכדאי שאתחיל ללכת קדימה, הלאה. אם היא תבוא, תבוא, אם לא, לא. אם תעשה זאת כמו שצריך? סיבוב חינם במכונת הכביסה, על חשבון הבית. "כי נקה, לא ינקה".

סיפור אמיתי.

קצת על 2048

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. כך נפתחת המלחמה הראשונה בציוויליזציה האנושית. סביב הדיבור המקדים שבו התורה אינה מפרשת ואינה מפרטת יש התדיינות רבה בין הפרשנים מה נאמר ומה בעצם הייתה הסיבה בגללה הורג קין את הבל, אך כלל אחד נשמר בזמנו – במלחמה, המטרה היא לפגוע בצד השני כמה שיותר, ואם צד אחד משמיד את השני, הוא ניצח.

מרבית אומות העולם הפסיקו לאחוז ברעיון ההשמדה המוחלטת עם הכניסה לעידן המודרני, אך במהלך המאה ה-19 החלו לצוץ ארגוני טרור, כשההוגה הגדול של עקרונות הטרור היה מיכאל בקונין, הוגה האנרכיזם. בקונין האמין כי הטרור הוא כלי האדם הקטן מול המדינה הגדולה. אך מהטרור של באקונין, כמעט ולא נותר דבר. במהלך המאה העשרים התקדם הטרור למניעים דתיים. לא עוד חירות או חופש, אלא ג'יהאד ורצחנות על בסיס עקרונות מוחלטים – של צדיקים וכופרים. אחת המדינות שעמדו אל מול התפרצות הטרור האיסלמי היא ישראל. כיום, כידוע, הטרור מוגדר כתופעה היסטורית כמעט לחלוטין.

מאבקה של ישראל בטרור החל כבר עם הקמתה, עת פלוגות ירדניות ומצריות היו תוקפות בנקודות אסטרטגיות ישראלים, פעמים רבות כולל פגיעה באזרחים. בשנות השבעים של המאה הקודמת היו אלו רצח הספורטאים במינכן, הטבח במעלות וניסיון חטיפת המטוס לאנטבה שזכורות כהתמודדות הישראלית עם פגיעות הטרור. היחסים בין ישראל וארגון הטרור אש"פ התדרדרו אמנם בשנות ה-80', אז גירשה ישראל את הארגון לתוניסיה, אך בשנות ה-90' הובל מהפך לתהליך שלום בין השניים. במסגרתו, נשען אש"ף על ישראל במשך שלושים שנה, אז התפרק סופית מכל כליו – הרבה בגלל מה שקרה ב-2014.

ב-2014 החל מבצע צבאי, שאיש לא שיער בתחילתו כי ישנה את תפיסת הלחימה בטרור לנצח. מדינת ישראל החלה להילחם בארגון הטרור ששלט ברצועת עזה בשם "חמאס". מתוך השטח זה החלו הפלסטינים, כפי שנקראו אז תושבי רצועת עזה, לטווח את ישראל ברקטות בה ובינוניות בשנת 2000. ישראל לא הגיבה לירי במשך ארבע שנים, אדרבה, היא החליטה לסגת מהשטח בו שהו כמה אלפי תושבים שלה והפקירה את השטח לארגון הטרור. שנה לאחר הנסיגה השתלט על הרצועה ארגון טרור שנקרא אז חמאס, וב-2014, כאמור, החל מבצע שנועד להפסיק את הירי, שכלל טילים וחדירה לשטחים ישראליים באמצעות מנהרות במטרה לפגוע באזרחים ובחיילים ישראליים.

המבצע, שנקרא 'צוק איתן', הוגדר כמבצע קטן. יעדיו היו מוגבלים, אך בסופו, הוכיחה ישראל כי ניתן לנצח את הטרור. רבים היו סקפטיים בנוגע לאפשרות הזו, אך בתמרון רב ובסיוע הקהילה הבינלאומית, ישראל הצליחה לגרום לחמאס לזנוח את הטרור ואת המאבק המתמשך להשמדתה. רבים מייחסים זאת לפיתוח נשק מיוחד בסיוע אמריקני, שסוכך על ישראל באופן שגרם לפגיעות החמאס להיות כמעט בלתי מורגשות עבור מרבית תושבי מדינת ישראל.

כיפת ברזל
נשק מיוחד בסיוע אמריקני, שסוכך על ישראל באופן שגרם לפגיעות החמאס להיות כמעט בלתי מורגשות. כיפת ברזל

לא מדובר בכיפת ברזל, אלא בהומניטריות. הייתה לישראלים שיטה, קודם הזהירו מפני תקיפה, אחר כך תקפו בניינים ריקים, ואז אמרו שתקפו עוד מאות יעדים של טרור ולבסוף – קיבלו את דרישת החמאס להפסקת אש, הומניטרית. לחמאס, מצידו, הייתה שיטה גם כן. קודם חיכו לאזהרה הישראלית, אחר כך הכינו את האיזור המיועד לתקיפה. אם הייתה זו מתקפה מהאוויר – דאגו להשאיר שם כמה שיותר ילדים כדי שהישראלים לא יתקפו, ואם הייתה זו כניסה קרקעית מלכדו את האיזור וארבו לחיילי צה"ל. בשלב הבא ביקשו הפסקת אש הומניטרית, 'בגלל ההרס'. ישראל, לה היה יתרון ברור במערכה, ניצחה בקרב אך הסכימה להפסקת אש נוספת, בת חודש.

השיטה הישראלית ללוחמה בטרור נלמדה בכל העולם. כך למשל, כשהצרפתים החלו להתמודד עם הטרור המוסלמי הגואה ברחובות פריז ב-2017, הם הפסיקו להשתמש בצינורות מים לפזר את ההפגנות המתמשכות ועברו להפצת פליירים ומדבקות על מנת לבקש מהמוסלמים לא למחות באלימות, אלו בתגובה פוצצו את מגדל אייפל. לאחר מכן הצרפתים ערכו גירוש המוני לכלל המיעוט המוסלמי, כשנשיא המדינה הצדיק זאת כמעשה של אין ברירה. "פליירים זה לא משכנע מספיק", הוא אמר.

הדבר חזר על עצמו כשגרמניה החלה להתמודד עם תאים ניאו-נאציים שהחלו לבצע את פיגועי הטרור הגדולים במינכן ובברלין, אז נהרגו יותר ממאה גרמנים. משטרת גרמניה הפיצה בקרב הטרוריסטים כרוזים בו היא דורשת מהם להפסיק לפגע. בתגובה, אלו פוצצו את הבונדסטאג, וממשלת גרמניה החלה בחיסול ארגון הטרור בצורה אלימה במיוחד.

בשנת 2021 קם ארגון מג'לד בירדן. כמו הפת"ח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי, אל קעידה ודעא"ש שקדמו לו, גם הוא תמוך בכינונה של אימפריה איסלמית שתחבר בין כל מדינות ערב תוך כדי קריאות או פעולות אחרות להשמדת ישראל. זו בתמורה שלחה לו סיוע הומניטרי, הפיצה כרוזים לפני שתקפה אותו, דרשה מהעולם שיתערב, שמרה על ילדי ירדן יותר מששמרה על חייליה ונלחמה בחירוף נפש ממש. על מנת לא לסכן בלתי מעורבים, כמובן. התפיסה השתנתה רק כאשר ארגון מג'לד הצליח לפגוע במפעל טקסטיל בדרומה של המדינה החליטה ישראל, שאזרחיה ביקרו במקלטים תדיר כבר מאז הפסקת האש ב-2014, להשמיד את ארגון מג'לד ואת התומכים בו. מאז, כאמור, כבר 27 שנים שאין ארגוני טרור שתוקפים את ישראל. שאלות?

(מתוך הקורס: הטרור וישראל, שנת 2048).

 

קצת על סקר הבחירות

לפי סקר הבחירות של פאנלס פוליטיקס(נכתב לפני החטיפה) מפלגות הימין המרכזיות 'מרוויחות' הון פוליטי רב מהלחימה בעזה. הליכוד מגיע ל-30 מנדטים, הבית היהודי יכול לפנטז על ח"י חכים, אך יש מפלגה אחת שנותרת מאחור. ישראל ביתנו. האיחוד עם הליכוד, כתבתי פה מספר פעמים, פגע במפלגה של ליברמן בצורה אנושה וביטל את הייחוד שלה כמפלגת לוויין של הליכוד. אין לה ייחוד או זהות עצמית, ואמינותו של ליברמן מתערערת כל העת. המותג ישראל ביתנו נשחק, גם המלחמה לא משנה את זה. ואז צה"ל החל לסגת מעזה, חכו. גם הליכוד יישחק.

 

קצת על האו"ם

מסתבר שאחת ממועצות האו"ם מגנה את ישראל ואת ארצות הברית על כך שלא שיתפו את החמאס בכיפת ברזל. אני חושב שהגיע הזמן לעזוב את הארגון המטופש הזה, ולהקים ארגון שאנחנו נוביל אותו, בינלאומי והכל. פדרציית המוסר נקרא לה, סתם, רעיון.

 

קצת על זועבי

"היכנס בבקשה למשרד שלי", אומרת לך הבוסית. היא לא נשמעת מרוצה במיוחד, אולי קצת כועסת. איחרת הרבה בזמן האחרון, הביצועים שלך לא משהו, ובכלל אתה די ממורמר ממקום העבודה שלך. "שב", היא מורה לך, בעודה יושבת מאחורי השולחן שלה. ככה, אתה מרגיש, היא מגדירה את עמדת הכח שלה. אתה מתיישב, סוקר את המשרד. היית בו רק ביום בו התקבלת לעבודה, ומאז לא דרכת בו. מצד ימין שלך אתה רואה על הקיר את התעודות של הבוסית, כל מה שהיא למדה וכל מיני תמונות מכל מיני כנסים. על השולחן כמה תיקים שהיא עובדת עליהם, תמונות משפחתיות ומולה תיק העובד שלך.

"אני רוצה לדבר איתך על משהו", היא אמרה. כאילו לא ידעת את זה כבר קודם. "בזמן האחרון אני שומעת הרבה ביקורת מצידך, כאילו מאוד קשה לך פה", אתה מהנהן בהקשבה. פתאום, אתה מבין שאתה לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלך, וכמה שאתה נהנה לבקר את מקום העבודה שלך – אתה די נהנה ממנו. "אתה גורם לאווירה לא טובה בקרב העובדים", היא אומרת. מותירה אותך המום. הרי בשיחה הראשונה היא דיברה איתך על הצורך והמחויבות ליצור לכידות במשרד. "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" הוא המוטו שכתוב על המשקוף מעל דלת הכניסה למשרד שלה. "על זה אני לא אתפשר", היא אמרה כבר אז. אתה מבין שזו האשמה חמורה, ובראש שלך אתה כבר מנסה להבין כמה זמן ייקח לך לארוז את הכל.

"אני רוצה שתפסיק לעבוד", היא אמרה. "אני מצטער, אבל לא נראה לי שזה מצדיק פיטורים", אתה מנסה לומר. "אני רוצה שתצא לחופשה", היא ממשיכה. "תחזור לפה בעוד שישה חודשים, ונראה איך ממשיכים משם". אתה לא מבין. מפוטר או לא מפוטר. "כמובן, תקבל את המשכורת שלך, כרגיל". מה הולך פה? חופשה ללא תשלום? האישה תשמח לראות אותך יותר בבית. אתה רוצה לומר משהו, אבל לא מוצא את המילים.

חנין זועבי איור: מושיק לין
חנין זועבי איור: מושיק לין

כשאתה יוצא מהמשרד אתה קצת מדלג מאושר, כי בכל זאת – אין עבודה, יש כסף. אין דד ליין, אין דאגות, אין ישיבות מיותרות אל תוך הלילה, רק טייטל, משכורת ורכב צמוד.

זה מה שקרה השבוע לחנין זועבי, פחות או יותר, כשוועדת האתיקה החליטה להשעות אותה ממליאת הכנסת לשישה חודשים. היא יצאה לחופשה בתשלום.

 

 

קצת על ההתנתקות

זה קרה אמנם לפני חצי שנה, או משהו כזה, אך נראה לי ראוי להביא את הסיפור כעת, בשבוע בו אנו מציינים תשע להתנתקות. התקלות אקראית בחברתי לספסל הלימודים שהולידה את הסיפור הזה. זה תהליך הדרגתי שקורה, בו בשנה א' אתה נמצא עם חבורה מסוימת כל הזמן באותם שיעורים וככל שהשנים חולפות, אתם מתראים פחות, כל אחד בוחר את השיעורים שמעניינים אותו ומבואות כבר לא רלוונטיים. מ"היי, מה נשמע?" הרגיל איכשהו השיחה התגלגלה לכך שהצעתי לה להצטרף לשידורי הרדיו.

"אני לא יכולה", היא אמרה. ניסיתי להבין למה. "אין לי דעה", היא אמרה. זה היה די מוזר. מדובר בבחורה מוכשרת, שכותבת ועושה ופועלת, לא ייתכן שהיא פועלת בלי דעת. אמרתי לה את זה. "אין לי משהו להגיד שהוא חשוב במיוחד", היא ניסתה לפטור אותי מלהמשיך, אך לא יכולתי. "ומה נראה לך איתי? נראה לך שהדעות שלי מלומדות במיוחד? אני סתם אוהב לכתוב", אמרתי. "גם אני אוהבת לכתוב. אני כותבת כל הזמן בשביל העמותות בהן אני מתנדבת ופועלת", היא אמרה. "אבל אף אחת מהן היא לא משהו שאת בעצמך חושבת. אף אחד מהדברים האלו הוא לא משהו שחשוב לך עצמך לומר". מיד היא העמידה אותי על טעותי. "אלו דברים שחשובים לי, אני מאמינה במה שאני עושה", היא הדגישה.

ניסיתי כיוון אחר. "אבל אף אחד מהדברים האלו הוא לא את. את עוזרת להם, אבל מה איתך, איפה את?", שאלתי. "אני… אני לא משנה. אני לא חשובה". הדברים היכו בי בעוצמה. איך ייתכן שאדם פועל לעשות כל כך הרבה טוב, בלי להחשיב את עצמו כלל? הרי כל עניין האהבה מתחיל מאהבת העצמי וצומח משם. "ממתי את מרגישה ככה?", היה כל מה שנותר לי לשאול.

קשה מאוד, מסתבר, להביע דעה על משהו שחשוב לך כשנאבקת על הדבר הכי חשוב שיש לך – הבית, ואף אחד לא טרח להקשיב. יצאת, צעקת, נלחמת, התפללת, ואף אחד לא הקשיב. "אני לא מסוגלת להביע את הדעה שלי אחרי זה. אני עוזרת להרבה אנשים משם, נלחמת בשבילם. אנחנו ברוך ה' יחסית הסתדרנו אחרי זה, אבל יש אנשים שלא, ובשבילם אני מוכנה להילחם כמה שאפשר, אבל על מה באמת קרה שם, אני לא יכולה".

לא משנה כמה מחו, הדעה שלהם לא חשובה. מפגינים נגד ההתנתקות
לא משנה כמה מחו, הדעה שלהם לא חשובה. מפגינים נגד ההתנתקות

כשאני מדבר על אנטי-פרגמטיזם, אני מזכיר הורים שהשתיקו את ילדיהם שרצו לשיר ואמרו להם שהם לעולם לא יצליחו, ושלא שווה לנסות. כשאני מדבר על אנטי-פרגמטיזם, אני מציין את קטני האמונה שגרמו לנו לפקפק בעצמנו. כשאני מדבר על אנטי-פרגמטיזם, אני טוען שיש בכך גרם של פשע נגד האנושות. כשאני מדבר על אנטי-פרגמטיזם, מעולם לא חשבתי שאדבר על מדינת ישראל כגוף שגרם למישהי לידום.

 

קצת על השיח

אלו ימים של מלחמה, עבור כולנו. אלו ימים של אחדות, עבור רובנו. אלו ימים של צדקת הדרך, עבור חלקנו. אולי נכון יהיה לומר שצדקת הדרך היא נקודת המחלוקת בינינו. ביום רביעי האחרון יצאתי עם חברים למפגש תחת הכותרת "גבולות השיח בעת מלחמה", במתחם של ארגון פלוגתא בתל אביב. בדרך כלל אני נהנה מהמפגשים האלו, אני מוצא בהם נקודת חידוד של העמדות של כולם, כי יש איזשהו איזון מיוחד בין הרצון להיות ביחד ובין הרצון לשמור על הייחוד שלי כמי שאני ויוצאים מזה דברים יפים.

אבל הפעם היה אחרת. "יש שם חבר'ה שהיו בהפגנות במוצאי שבת נגד המלחמה", אמר לי חבר שדיבר עם המארגנים לפני המפגש. במחאה הזאת נכחו בעיקר פעילי חד"ש שטענו כי "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". ההפגנה הצביעה על הניתוק של מחנה השלום הקיקיוני מהמציאות, אך לצערי בסופה של המחאה התלוננו רבים מפעילי השמאל הרדיקלי על כך שפעילי ימין רדיקלי לא פחות הכו אותם ואיימו עליהם.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על תחושת הנרדפות המזויפת של השמאל ועל כך שהימין מרגיש על הגל וכעת חופש הביטוי מוכיח כי ידו על העליונה, אך לעיתים נדמה כי אותו ימין קצת נסחף עם הגל. כי כשבא פעיל שמאל ומספר לי שהוא חש מאוים, אני יודע שהגבול הפשוט של חופש הביטוי – והוא שלכל אדם יש זכות לומר כל דבר – אינו מספיק.

הפעם היה אחרת כי במקום לבוא ולהידבר, מצאתי את עצמי יושב מול תרכיז אנושי מזוקק של Imagine. הוא אמר שמבחינתו, אין הבדל בין הטרוריסטים שנלחמים על חירות העם הפלסטיני ובין ראשי ממשלות רבים שלנו שהיו במחתרות קודם למדינה. הוא אמר שהוא כואב על מותם של ילדים, פלסטינים וחיילים ישראלים כאחד. הוא אמר שמבחינתו כל קונפליקט מונע מאינטרסים וכל מוות הוא מיותר.

"אין לך עם", אמרתי לו. הרגשתי רע עם עצמי, שאני זה שאומר לו את זה, מי אני שאומר לו דבר כזה. "הרי אתה לא ערבי, אתה לא פלסטיני. אתה ישראלי! כמו שאתה אוהב את המשפחה שלך ואת אחים שלך יותר משאתה אוהב אותי – אדם שהכרת לפני שעה וחצי ובינתיים אתה לא מסכים איתו על שום דבר – כך אתה אמור לאהוב אותי יותר, מישהו מהמשפחה המורחבת שלך, יותר משאתה אוהב איזה נער פלסטיני שנהרג במלחמה האיומה הזאת".

אך לא רק אני הזדעזעתי מדבריו. היו שניסו להסביר לו כי ההשוואה בין השניים אינה נכונה, כי למרות הכל לכולנו יש חבר, אח, גיס, בן-דוד, או מישהו שנמצא שם בעזה ואנו דואגים לו, ומרגע שהוא נמצא שם אז כל אחד שנהרג הוא קצת חלק ממי שקרוב אלינו. הדאגה שלנו לקרובים שלנו הופכת לדאגה לשותפי הגורל שלהם.

המפגש איתו עורר בי ייאוש. היש כאלו בינינו, שמאמינים שאין לנו במה להאמין, שחושבים באמת שאין חשיבות לזהות שלנו, שיודעים שאין טעם לדעת את העבר, אלא רק את העתיד? ביום שלישי נציין את תשעה באב, היום בו חרבו בתי המקדש ואיבדנו את מקומנו על הארץ הזאת. אלפיים שנה אחרי, חזרנו ארצה והתהייה הגדולה היא האם יש סיבה לצום כבר, כי חזרנו לארצנו ואנו יכולים שוב להגן על עצמנו. אז למה בכל זאת חשוב לזכור ולהיזכר בכל שנה ושנה באותו מקדש חרב, ולצום ולהתעצב על מה שאבד, במקום להביט על מה שנבנה בעתיד?

כשנפוליאון בונפרטה ראה את היהודים בוכים בתשעה באב על אותו מקדש שחרב, הוא אמר ש"עם ללא עבר, אין לו עתיד" וניבא כי אותם יהודים ישובו אל ארצם. אכן שבנו, אך משהו עדיין חסר.

 

קצת על תשעה באב

בית המקדש בעיניי אינו אלא הברומטר של עם ישראל. ומה כוונתי? בסנהדרין נכתב כי 'דור שלא נבנה בימיו בית מקדש כאילו נחרב בימיו'. טענה קשה, קטגוריה עצומה על אלפיים שנים, בהם חיו יהודים ולא קידמו את הבניין. ואנחנו? לנו ניתנה הזדמנות פז. ריבונות. יש לנו מדינה. קטנה, מזערית ממש. אך היא שלנו, והיא בארץ שהיו בה – גם לפני אלפיים שנה. ההזדמנות הזו לתיקון הגיעה לשיאה בתום מלחמת ששת הימים, עת צעק מוטה גור את הקריאה האלמותית: "הר הבית בידינו!". האמת העצובה היא שהר הבית רחוק מלהיות בידינו. קל לטעון כי מדובר בבעיות ריבונות – ואכן מדובר בהן, אך מדובר בדברים מורכבים יותר.

בית המקדש. ברומטר לאומי
בית המקדש. ברומטר לאומי

"מקדש ראשון מפני מה חרב? – מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? – מפני שהייתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. (מסכת יומא, ט' ע"ב).
בית מקדש הוא לא מטרה. הוא גם לא אמצעי. הוא מדד. הדברים שמסבירים מפני מה חרב בית המקדש אמורים להיות ביסודה של חברה יהודית מתוקנת, של עם ששואף להיות ממלכה של כוהנים, ששואף להיות גוי קדוש, שבפסגת שאיפותיו לעשות את מה שהוא אמור: לתקן עולם במלכות ש-די. כשמשה אומר לעמו "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" – האחריות מוטלת לפתחנו – האם נחכה שיבוא הבניין משמיים, שהגאולה תקרה מעצמה, או שמא נביא אותה אנו? ואני אומר: "לא בשמיים היא".

 

קצת על דברים

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם

לא נוריש? נובוריש.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש דברים(חזון)

  1. נתנאל, החבר הפסימי

    הרמב"ם מונה סיבה מעניינת לחורבן בית שני- "לא למדו מלחמה ואורחותיה", רמז דק לימינו…

    1. אהרן כהן

      שלום,
      איפה נמצא הרמבם שאומר: שסיבה רחבן בית שני בגלל שלא למדו מלחמה ואורחתיה ?

      תודה מראש על התשובה

  2. אהרן כהן

    שלום,
    איפה נמצא הרמבם שאומר: שסיבה רחבן בית שני בגלל שלא למדו מלחמה ואורחתיה ?

    תודה מראש על התשובה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s