אליש: על השריטה

יום רביעי, כ"ה בתמוז ה'תשע"ד. אני בת 21 ושבועיים, עולה ללוויה של בחור שמעולם לא הכרתי בהר הרצל. זו הלוויה הראשונה שלי בהר הרצל, וכשאני ממלמלת את זה לעקיבא הוא לא שומע אותי כראוי. "לוויה ראשונה שלך?" "לא, מה פתאום. הראשונה שלי כאן." הוא העיר שזה לא כזה מובן מאליו, אין באמת סיבה שאהיה רוויית לוויות בגיל 21 ושבועיים.

*

יום שלישי, ב' באב התש"ע. אני בת 17 וזה קיץ משוגע. אני לקראת סיום ההדרכה שלי בתנועת נוער, עובדת בחנות לממכר כלים חד פעמיים, ומתכוננת לטיסה לארצות הברית. סיימתי את הבגרויות של השביעית בגבורה, והחופש הוא בסימן הכול אני יכול. הימים ימי מונדיאל, מדברים הרבה על הולנד וברזיל, אבל אותי זה לא מעניין.

אני עומדת על שרפרף ומנקה אבק מתבניות אלומיניום, וקולטת שאחותי הגדולה נכנסת לחנות. ביד אחת היא מחזיקה אייס קפה, ביד השניה חבילת עוגיות, ועל הפנים הבעה של עוד רגע יהיה כאן קשה.

"יש לי חדשות לא טובות," היא אומרת לי . "הייתה תאונה. תאונת… מטוס." היא ממשיכה ומספרת שריקי, נערה שלמדתי איתה ביסודי, עלתה על מטוס קל עם אחיה, אחותה, סבא שלה ובת-דודה. הייתה תקלה במנוע ממש תוך כדי ההמראה, ו… את רוצה שאקח אותך הביתה?

המשכתי לעבוד. אני וריקי לא היינו קרובות גם כשלמדנו ביחד, וכשהתפצלנו בחטיבת הביניים איבדנו קשר. כשהגעתי הביתה, התחלתי לקרוא באינטרנט כל מה שנכתב על התאונה. קוראת ובוכה, בוכה ומתבלבלת.

*

מוצ"ש מטות-מסעי, ב' באב ה'תשע"ב. אני בת 19 וזה סוף השנה הראשונה שלי בשירות. רבע שעה אחרי ההבדלה מגיע הטלפון. היא בכלל לא התכוונה לבשר לי, היא רצתה שאעביר את המידע למישהי שהיא לא מצליחה להשיג. "את יודעת למה ש' לא זמינה? את יכולה להגיד לה להתקשר אליי?" אין בעיה, אני אנסה אותה בבית. הכול בסדר? "כן, לא. חברה שלנו נהרגה השבת". מה?

תאונת דרכים. אביטל למדה מחזור אחד מעליי באולפנה. היא התארסה כמה ימים לפני כן, ואמא שלה הייתה המורה שלי. ללוויה למחרת לא יכולתי להגיע, היה יום חשוב בשירות. חברה שהייתה שם אמרה שטוב לא שבאתי. שזה היה קשה מידי.

*

אבא שלי איבד את שני ההורים שלו כשהיה צעיר, וזה הפך אותו למעין מומחה להתמודדות עם מוות עבורי. אני זוכרת שפעם אמרתי לו שזה פשוט לא הגיוני. שאותו הדבר שהוא קשה מידי בכל קנה מידה, לכל אדם, קשה מידי וזהו, בלתי אפשרי — הוא גם הדבר הכי בסיסי שקיים בעולם הזה. לידה בצד אחד, חיים באמצע, ומוות בצד השני. הדבר הזה שאנחנו לעולם לא ננצח. אי-אפשר איתו, ואי-אפשר בלעדיו. השריטה הגדולה של האנושות. זה הרגע הזה שהבכי מסתיר לך את כל שאר העולם ואתה לא יודע, אתה פשוט לא יודע איך חיים יותר.

בכ"ה בתמוז ה'תשע"ד מקס שטיינברג, גיבור ישראל, נטמן באדמת אהבתו. עמדתי בשמש והקשבתי להספדים, והעיניים מתחילות לדקור. את מתחילה לחשוב על זה ולא מסיימת, כל הדברים ההגיוניים שלך מתנגשים אחד בשני, כל הדברים היפים מתנדנדים על הצד ונופלים, למרות שכולם מדברים כל-כך יפה וכולם מנסים לנחם. כי את יודעת מה קורה אחר-כך. אחר-כך זה בכי בימים ובכי בלילות וגעגוע בצורה של מקס שלא נגמר. זה להמשיך ולחיות בלי לב. זאת השריטה הגדולה והבלתי-אפשרית של האנושות.

אני יודעת שאמורה להיות לי מסקנה, אמורה להיות פואנטה, אני אמורה להגיד משהו עכשיו. ההורים של מקס, האחים שלו, החברים, נציגי הצבא והמדינה, כולם דיברו באמת יפה. הם דיברו על כל הדברים הטובים, הם ניסו לא להרוג אותנו מדמעות. הם ניסו לחבק אותנו בחזרה. הורים שזו הפעם הראשונה שלהם בארץ, והם מספרים לנו בסבלנות על הבן שלהם, על מי שהוא היה ועל מה שהוא אהב. לא, הם לא מתחרטים על שנתנו לו ללכת. הם החליטו לקבור אותו כאן, ולא קרוב אליהם בקליפורניה, כי זה היה הדבר הנכון. בחורה צעירה שמודה לנו על האהבה והתמיכה, ונפרדת איתנו מהמלאך השומר שלה. בחור שמשלב גם שתי בדיחות בדברי ההספד שלו לאחיו, כדי שנרגיש בנוח. חבר הכנסת דב ליפמן הודה למקס על שהציל את חייהם של מאות אלפי יהודים, על שהזכיר לנו איך חיים חיים של משמעות. הם עשו הכול כדי שלא אעזוב ואחשוב על מה שחשבתי.

אבל המוות הזה מטייל ביננו. עובר ומכבה אורות בבתים, מנתק את החשמל. אז אני אסיים במשפט שכתבה שרית אריאל לפני כמעט חודש, עם הישמע דבר מציאת הגופות.

עכשיו בוכים.