קצת על הרבה – מוצ"ש מסעי

יש פעמים ואנשים חוטאים בהעריכן את כוחן של המילה. לפעמים גם אני טוען שמילים הן רק מילים, ולא מעשים. אך האמת היא שיש חשיבות למילים. מהרגעים הגדולים והנצורים הללו, שאתה תזכור את הרגע בו שמעת את המילים: "אני מכריז בזאת…" של דוד בן גוריון, או "Yes we can" של ברק אובמה, או אפילו "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" – למרות שהייתי רק בן חמש אז. מילים, מילים, מילים. כמה הן משנות ברגע המתאים.

ראשית יש לומר, כי באתר "המקום הכי חם בגיהנום" ישנו פוסט מתגלגל אליו מצטרפים עיתונאים וכותבים, בעקבות מסע הדה-לגיטימציה שעורך הימין לשמאל בעת הזו. ובכן, קראתי מעט ממה שהכותבים כתבו, וביקשתי להגיב. את הקטע הזה שלחתי אליהם. אם יפרסמו, מה טוב. אם לא – אדע כי לא טעיתי.

קצת על המקום החם בגיהנום | קצת על הר הבית | קצת על המסר | קצת על אל על | קצת על הטוב | קצת על צוק איתן | קצת על מכתב האמנים | קצת על מקס שטיינברג | קצת על הדגל | קצת על ריבלין | קצת על מסעי

קצת על המקום החם בגיהנום

ראשית יש לומר, כי באתר "המקום הכי חם בגיהנום" ישנו פוסט מתגלגל אליו מצטרפים עיתונאים וכותבים, בעקבות מסע הדה-לגיטימציה שעורך הימין לשמאל בעת הזו. ובכן, קראתי מעט ממה שהכותבים כתבו, וביקשתי להגיב. את הקטע הזה שלחתי אליהם. אם יפרסמו, מה טוב. אם לא – אדע כי לא טעיתי.

יש איזו תחושה איומה ונוראה, שפתאום אסור לומר כל מיני דברים שתמיד היה מותר. פתאום אסור לומר שמתביישים במדינת ישראל, פתאום אסור לצאת נגד החברה הישראלית, פתאום אסור לשחוט את כל הפרות הקדושות שאהבנו לשחוט עד לא מזמן. כי האספסוף גואה, משתלח, בועט, ולשם שינוי – זה באמת כואב.

"סכנה ברורה ומידית לדמוקרטיה", "סתימת פיות", "פגיעה בחופש הביטוי". קראו לזה איך שתקראו לזה, אבל לפני שתטענו למקרתיזם, כדאי שתחשבו טוב טוב איך הגעתם לפה. איך אתם נאבקים על זכותו של גדעון לוי להסית ולהדיח כנגד טייסי חיל האוויר, איך אתם מצדדים במישהי שכותבת טורים שבהם היא קוראת לפלסטינים להרוג מתנחלים ביידוי אבנים, איך הגעתם למדינה שבה אתם מתביישים. יכול להיות שכל הדברים הללו קשורים? יכול להיות שהתלהמות הימין היא לא רק כי הוא 'אספסוף', אלא כי הוא באמת חווה משהו?

הרי אין שום מיעוט שהייתם מסקרים ככה, ופשוט זורקים עליו את האשמה ואומרים 'ככה הוא, אין מה לעשות'. הייתם מחפשים צידוק, הייתם מנסים להבין. אתם מדברים על רוממות הדמוקרטיה, אבל לפני עשרים שנה יצאה פה קבוצה למרי אזרחי בלתי אלים, סגנון מאבק מאתגר מאוד אך בתוך תחומי הדמוקרטיה. אדרבה, אין דבר דמוקרטי ממנה. המשטרה פירקה את הקבוצה הזאת, התקשורת עשתה מה שיכלה להתעלם ואם לא – להכפיש. זה חזר על עצמו גם לפני תשע שנים, כששרשרת אנושית של אלפי בני אדם יצאה מגוש קטיף עד לכותל המערבי, אבל עדיין העדיפו להתייחס לכך שהמתנחלים… יפרקו את הדמוקרטיה.

זה נורא קל, וכל כך מסתדר שהימין הוא נגד דמוקרטיה, נכון? כי פשיזם, כי לאומנות, כי תג מחיר. אבל חשבתם פעם על האפשרות שגם הימין זכאי לחופש הביטוי? עבר לכם בראש שאולי, באיזשהו מקום דחקתם את הימין לפינה בה הוא נאלץ להתמודד עם תקשורת שמתעלמת ממנו או מחפשת רק את הצדדים האלימים שלו. ובכלל, מה אתם הייתם בוחרים? לעשות כמה שיותר רעש, או להשתתק, בתקווה שיגיע עיתונאי אובייקטיבי?

ואז נולד הכלי המדהים הזה שנקרא פייסבוק, וכולנו שווים פתאום. אין דבר דמוקרטי מזה. אז אנחנו יודעים מה אתם כותבים, אנחנו יודעים מה אתם באמת חושבים, ואנחנו מוכנים להתווכח אתכם על זה. אחרי שנים בהם היה לגיטימי לקרוא לחרם על מוצרים שנוצרו מעבר לקו הירוק, זה לגיטימי לחלוטין לגרום לאדם לאבד את מקום העבודה שלו בגלל הדעות שלו. אם שתקתם למנהל הגימנסיה בהרצליה, רם כהן, כשהסביר שלא יוכל לאפשר למורה מיצהר ללמד את המקצוע אזרחות – רק משום שהוא גר שם, אתם אפשרתם לנו לגרום לחברת מנו ספנות להתנער מאורנה בנאי.

אם רוממות הדמוקרטיה באמת מדברת מגרונכם, אם הליברליזם הוא שחשוב לכם, אם חופש הביטוי קדוש בעיניכם, איפה הייתם כל הזמן הזה? למה התעסקתם בהשתקת צד אחד ובמתן פתרון פה רק עבור מי שדעתו הייתה כדעתכם? אם אתם רוצים להפסיק את ההתלהמות כנגדכם תפתחו, תשחררו, תעזבו. תפתחו את השוק, תשחררו את מטען הדעות ותעזבו את הגישה הזאת של אדוני הארץ. ברוכים הבאים לשוק החופשי של עולם הדעות. ככה זה כשיש תחרות.

 

קצת על הר הבית

ביום חמישי האחרון, פרצו כוחות ערביים אל תוך תחנת המשטרה בהר הבית, שרפו אותה ובזזו אותה. זהו, המשפט הזה מספיק דפוק ככה, יבש, בלי ניתוחים, בלי תוספות, בלי פרשנויות.

אלא שדווקא בעת הזו, בין אם תביטו בלוח השנה העברי ובין אם לא, בלתי אפשרי לנתק את התחושה הקשה. ישראל נמצאת בחודשים האחרונים במלחמה של ממש מול הציבור הערבי, בין אם הוא נוכח בשטחי יהודה ושומרון ובין אם הוא נמצא בשטחי מדינת ישראל. פה תשמעו על ניסיון דקירה, שם על חטיפה ורצח של שלושה נערים, מדי פעם יבזיק פיגוע דריסה, או אולי אפילו יידוי אבנים והריסת התשתיות של הרכבת הקלה בירושלים, השיא כמובן מגיע במטחי הטילים מרצועת עזה.

לאן שלא תלך, תראה שיש מקום בו הריבונות הישראלית נעצרת, וזה לא רק ביהודה ושומרון. במשולש יש את האיזורים האלו, בירושלים יש שכונות שלמות שאתה יודע לא להסתובב בהן אחרי שעות החשיכה, באיזור עומר בנגב יש איזורים מסוכנים לא פחות, וכמובן – הטילים מעזה מוודאים שאין איזור בו נשמר השקט בצורה מוחלטת.

ואז, דווקא בעת הזו, בהר הבית – בו ישראל עושה הכל כדי לא לעורר שדים מרבצם – הם בוחרים להתעלל במקום, לבזות אותו, לטשטש לחלוטין את הריבונות הישראלית בו. הם שרפו את תחנת המשטרה שקיימה בקושי את קריאתו האלמותית של מוטה גור – "הר הבית בידינו". ובכן, הוא לא. היחידים שמבינים את המשמעות של הריבונות בהר הם אלו שאיתם אנו נמצאים במלחמה. מי שרוצה לנצח את המלחמה הזאת, בלי עוד סבבים, בלי עוד מלחמות, בלי עוד הפסקות אש(שאחריהן תשוב האש), עליו לדרוש את הנוכחות שלנו בהר. אם ישנו מסר כלשהו ללמוד מהתזמון בו כבשו את תחנת המשטרה – אזי זה המסר.

 

קצת על המסר

תהייה כללית: אם בחודשים האחרונים איבדתי שתי זוגות אוזניות שהיו יקרות לי(גם בגלל המחיר וגם כי הן היו טובות) וקיבלתי ומצאתי נעליים(תוך כדי חיסכון הצורך בקנייה), מה היקום מנסה לומר לי?

 

קצת על אל על

אתה יושב ותוהה לעצמך מי טועה יותר, הציבור הישראלי שציפה שחברה עסקית לא תנסה לגרוף הון כלכלי מכך שהיא הפכה דה פקטו להיות מונופול בשוק או היח"צ של אל על שלא זיהה את ההזדמנות לתפוס נתח שוק גדול יותר כתוצאה מהחרם האווירי שהוטל על ישראל. הציבור אמור להבין שמטרתה הראשונה של חברה היא להרוויח יותר כסף, וכשחברות זרות מדירות עצמן מנמל התעופה בן-גוריון הביקוש לטיסות לא פוחת, ונותרות רק החברות הישראליות, שצריכות להתמודד עם כך שההיצע שלהן נותר כשהיה. מנגד, אל על תמיד מנסה לשמר איזשהו סממן של לאומיות, גם אם כולם יודעים שהיא מזויפת. מדי פעם תשמעו על כך שאל על נרתמה לסייע לישראלים שנתקעו באיזור אסון. כמובן, ממשלת ישראל משלמת לחברה הזאת כסף טוב על מנת לעשות זאת, אבל ברור שמדובר גם אז ביחסי ציבור טובים.

כעת, במקום לנצל את העובדה שמדובר בחברה היחידה במשק עם המטען הלאומי שהם סוחבים מימי טרום ההפרטה ולקבע את מעמדם כחברה שתעשה הכל למען ישראלים – העדיפו באל על לשחק על הרווח המיידי שנוצר מכשל השוק על פני הפיכה אסטרטגית וגריפת הון עתידי גדול יותר. האם יכלו לשכור מטוסים נוספים, לנסות להתמודד עם נתח שוק גדול יותר מזה שהתרגלו אליו? אני לא יודע, אבל נראה שהתדמית של אל על נסדקה, דווקא על רקע מצב מצוקה שבו כולם דורשים להתאחד.

 

קצת על הטוב

יש פעמים ואנשים חוטאים בהעריכן את כוחן של המילה. לפעמים גם אני טוען שמילים הן רק מילים, ולא מעשים. אך האמת היא שיש חשיבות למילים. מהרגעים הגדולים והנצורים הללו, שאתה תזכור את הרגע בו שמעת את המילים: "אני מכריז בזאת…" של דוד בן גוריון, או "Yes we can" של ברק אובמה, או אפילו "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" – למרות שהייתי רק בן חמש אז. מילים, מילים, מילים. כמה הן משנות ברגע המתאים.

 

קצת על צוק איתן

איכשהו, במהלך החודש האחרון, כמעט ולא יצאתי מעצמי. בזמן 'שובו בנים' אמנם הלכתי פעמיים לכיכר רבין, למעגלי שיח והידברות, אך מאז החל 'צוק איתן' כאילו לקחתי צעד אחורה, חזרה אל תוך עצמי. השבוע החלטתי לנסות ולהיכנס חזרה אל תוך מעגל השותפות. הרגשתי שאני לא עושה די, כי בין לא ללמוד למבחן, לנסות להיאחז בקרנות מזבח האהבה, בין לכתוב ל'שביעי', לא עשיתי יותר מדי. ואז התחלתי לחשוב, איפה אני חסר ובמה אני באמת יכול לתרום.

 

קצת על מכתב האמנים

ביום רביעי, לפני כשבועיים פורסמה ב"הארץ" ידיעה על כך שמספר אמנים ואנשי רוח הנפיקו עצומה הקוראת לפתיחת וועדת חקירה ממלכתית כנגד ממשלת ישראל על פשעי ההסתה שהובילה לרציחתו של מוחמד אבו ח'דיר. הזדעזעתי מהמהירות בה הצליחו לארגן דבר שכזה, ונדהמתי לראות איך הם מסלפים את המציאות בכזאת קלות. אך יותר מכל, היממה אותי העובדה שלאורך הכתבה היו רק שתי שמות מוכרים: יגאל סרנה ו…מוחמד אבו ח'דיר. כל השאר? מעולם לא שמעתי עליהם.

יום לפני כן, פרסמה בזחיחות הסופרת אבירמה גולן בעמוד הפייסבוק שלה כי היא דחתה את הזמנתה של איילת שקד להגיע להשקת השדולה למען הסופרים בכנסת ישראל. את החלטתה היא נימקה כך:

"הספרות העברית יקרה ללבי מאוד, אבל בימים אלה חשוב לי יותר מאי-פעם לסמן את גבולות הברית החברתית-תרבותית שלי. מי שיגיד לי עכשיו "מה את מכניסה פוליטיקה לספרות" אשיב לו שאין דבר כזה, ספרות בלי פוליטיקה, כי ספרות טובה לא פוחדת מאמירה פוליטית (לא מפלגתית. פוליטית, במובן הכי עמוק של המלה), ואי-אפשר להגיד "בואו נדבר ספרות לא פוליטית" כשהיא, הספרות, משמשת כלי לשדולה בכנסת בראשות הסמל הכי מובהק של "הבית היהודי"."

וכך, ראיתי לנגד עיניי כיצד עולם הרוח והאקדמיה, הנפוח כל כך בעיניי עצמו, מנסה לשמר ולקבע את מעמדו כשליט על התרבות. מכתב האמנים ההוא רק חידד את הכלי. הוא נשמע ארכאי מעט, 'מכתב אמנים', וכביכול אינו משפיע כלל. אך האמת היא, שכשאתה רואה אחת לכמה זמן עצומה כזאת, עם שמות חדשים ועם עמדות דומות, מתקבעת אצלך התודעה כי עולם הרוח והאמנות מורכב מאנשים מסוג מאוד מסוים, עם דעות מאוד מסוימות. הבעיה בתודעה הזאת היא שהיא יוצרת משוואה כפולה: מחד, אין אנשי רוח שחושבים אחרת, ומאידך, שאם אתה חושב אחרת, אזי אינך בן תרבות. בעיניי, זו פיקציה, זה לא ייתכן וזה לא הגיוני שכך מחולק העולם, והגרוע מכל, הוא שאנשי הימין(לא הקיצוניים) מקבלים את המציאות הזאת כפשוטה.

לכן החלטתי ליצור רשימה נגדית, עם אנשי רוח מצידנו. כמובן, בלי שירית זה לא היה קורה. האמת, לא יצא הכי מוצלח ולא הגענו לכמות מרשימה מדי של אנשים, אבל הכלי חשוב. עולם הרוח לא יכול להיות מופקר פעם אחר פעם לטובת אג'נדה מרקסיסטית. אם יש ימנים מצחיקים, יש גם ימנים אומנים.

 

קצת על מקס שטיינברג

בוב מארלי פעם אמר: "חיה למען עצמך, וחיה לשווא. חיה למען אחרים – ותחיה שוב". את הציטוט הזה הקריאו כמה סופדים של מקס שטיינברג. מדהים לראות כמה מילותיו של אדם יכולות להאיר דרכו של אדם אחר, ובוב מארלי, מסתבר, הצליח להאיר למקס את הדרך.

אלישבע הציעה שניסע ואחרי מחשבה והתלבטות החלטתי שכן. בדרך דיברנו על מה שאנחנו תמיד מדברים, אך כשהגענו לירושלים התחושה השתנתה. לא עוד נסיעה של חברים, אלא נסיעה שהיא באמת שליחות. אתה שומע על כך שעם ישראל סירב לחייל הבודד שון כרמלי להיות בודד במותו ומתקשה לתפוס את זה. אך כשעלינו לרכבת הקלה מול התחנה המרכזית וברור שאין שום סיבה שהיא תהיה מלאה באנשים עד אפס מקום ביום רביעי בעשר וחצי בבוקר, מלבד מקס. אתה אוצר את הרגע הזה, ומנסה להבין כמה עמוק הגיע מקס שטיינברג לליבותיהם של אנשים, וכל מה שנשאר הוא להקשיב למילים שלהם. "הייתי חייבת לבוא", אמרה אישה מבוגרת שישבה סמוך אלינו. "אין על עם ישראל", אמר גבר מבוגר שניסה להידחק אל הרכבת בתחנת קרית משה, בעודו מצטופף פנימה עוד ועוד אל תוך הרכבת.

איכשהו הצלחנו להשתחל פנימה, אל ממש מעל לקבר. או לפחות למדשאה שמעל לטכס הקבורה. עינת, שהצטרפה אחר כך, תזכיר לנו בדרך חזרה שהדשא שעמדנו עליו, עתיד להיעלם יום אחד לטובת חייל אחר. אין מחשבה מצמררת מזה.

"אל מלא רחמים", והוא רק בן 24. "יתגדל ויתקדש שמי רבא" בעברית שבורה ורצוצה של אב ובנו שבקושי מצליחים לקרוא, כי הם לא דוברים את השפה ואז בסוף, כאילו אף אחד לא יישמע אחד אומר לשני: "היית טוב". זוג הורים מתארים ילד טוב, אוהב, וחייכן, שאפתן בצורה בלתי רגילה, מעבירים תורות בין פסקה לפסקה. וכל כמה משפטים היא נשנקת ובוכה, והוא מחזק אותה ותומך בה בעת צרה. צרה שלה, צרה שלו, ולפתע זו הצרה של כולנו. ואתה רואה שהם השקיעו בזה את כל מרצם וכושר הביטוי שלהם, כי זה מה שמגיע למקס. והאחות המתייפחת, והאח הקרוע, המשפחה המארחת והחבר הכי טוב, ובוב מארלי.

"אנחנו נצטרך להעלות את הרף", אומרת לי אלישבע אחרי ההלוויה. "הרי לא יכול להיות שלכל חייל בודד יגיעו עשרות אלפי אנשים, אנחנו נצטרך לעשות משהו גדול יותר". אבל, אליש, אין יותר מזה. אין יותר מללכת למקום בו נקברו חללי מערכות ישראל לאורך הדורות, ולעמוד שם, ממש סמוך אל החייל הבודד, מייקל לוין, אותו העריץ שטיינברג, ולומר "גם אתה לא לבד".

 

קצת על הדגל

ביום חמישי האחרון התחלתי להבין מה ההנאה של אותן אלו שעומדות בצמתים, ומחכות ליחס ותשומת לב מעוברי אורח. יחד עם חבריי לתא, זהר ובר, חברים מהלימודים ועוד שני בחורים שנתנו יד, הלכנו לעשות משהו מאוד פשוט אך חשוב בעת הזאת: לנופף בדגל. צומת גהה בשעות בין הערביים עמוס לעייפה, עשרות אלפי אנשים חולפים על פנינו בדרכם הביתה. עייפים מיום העבודה, מותשים מהשבוע, מודאגים אולי מהמלחמה, ושם באנו לקבל את פניהם. בידינו, כאמור – דגלי ישראל.

פעילות מסוג זה מבוססת כמעט לחלוטין על תגובות הנהגים. אם הם לא יצפרו, תחושת הטיפשות תציף אותך במהרה. לשמחתנו, לא קיבלנו רק צפירות. קיבלנו חיוכים, אנשים צילמו אותנו מתוך המכוניות שלהם, וכאמור שני בחורים שראו אותנו פשוט הצטרפו אלינו לזמן מה, נעמדים איתנו מתחת לדבר היחיד שמשותף לכולנו – הדגל הלבן, עם שני פסי התכלת והמגן דוד בליבו. "אתם לא מבינים כמה אני מתרגשת", אמרה בר. "לחשוב שרק לפני עשרים שנה אמא שלי הייתה צריכה להגן על עצמה כי היא הייתה יהודייה, ופה אנחנו עומדים בצומת ומנופפים בדגל, ונוח לנו ויש מי ששומר עלינו".

 

קצת על ריבלין

בזמן שהיינו בפינת גהה ז'בוטינסקי, בכנסת ישראל התרחשה היסטוריה. מבית הנשיא יוצא אדם שתמך, קידם ופעל למען כינונה של מדינה ערבית בין הירדן לים, ונכנס אליה אדם שאינו מכיר בנרטיב הפלסטיני ודורש באמת ובתמים את ארץ ישראל השלמה. היה משהו סמלי בהנפת דגל ישראל ליד "ז'בוטינסקי", בזמן השבעת הנשיא. יחי הנשיא, יחי הנשיא, יחי הנשיא.

 

קצת על מסעי

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר.  נא דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן.  וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.  וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ… וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם–וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם–עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.  וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם–אֶעֱשֶׂה לָכֶם

קל לטעון כנגד הדת שהיא מביאה לסכסוכים, שהיא מקשה על המאמינים בה להשיג שלום, אך עבור המאמינים בה, באלוקים, נראה כי היא מנסה בסה"כ לסייע להם להגיע לחיים טובים יותר. במידה מסוימת, מי שמקפיד על המצוות, יכול לראות כיצד הוא נמנע מאותם צרות אליהן מגיעות ציוויליזציות בשעת גוויעתן, אפילו כפי שתיאר דייויד פלדמן(שפנגלר) בסיפרו. היהדות אוסרת על גילויי עריות, היא מטפחת הבאת ילדים לעולם, היא משרה תקווה תמידית להגיע לעולם טוב יותר ושיבת ציון רק העצימה את המחשבה הזאת. אך דבר אחד אנו מסרבים לעשות – להוריש את יושבי הארץ, והללו הופכים לצורר בארצנו. הוא אף מזהיר אותנו מכך שניגרר למלחמות בלתי פוסקות. לא תמיד נראה כי התורה היא רלוונטית לימינו, אך דווקא בעת הזו – בה ישראל נענית להפסקת אש בידיעה מוחלטת שהאש עוד תשוב – מוטב להביט במציאות ולומר שיש פיתרון אחר.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-אַתֶּם בָּאִים, אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן:  זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.  וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה.  וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה.  וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה.  וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם.  וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן:  מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר.  מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה.  וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן.  וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה.  וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.  וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב.  וַיְצַו מֹשֶׁה, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה.  כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי, לְבֵית אֲבֹתָם, וּמַטֵּה בְנֵי-הַגָּדִי, לְבֵית אֲבֹתָם; וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, לָקְחוּ נַחֲלָתָם.  שְׁנֵי הַמַּטּוֹת, וַחֲצִי הַמַּטֶּה:  לָקְחוּ נַחֲלָתָם, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ–קֵדְמָה מִזְרָחָה

הפסקה הזאת התווספה לכבודו של נשיא מדינת ישראל, ראובן (רובי) ריבלין, אשר מאמין בפתרון "שתי גדות לירדן, זו שלנו – זו גם כן".

שבוע טוב.