כה אמר קופל: מוסר איתן

על השבוע

פס לו השבוע השני למבצע 'צוק איתן' והחמאס הטיל מצור אווירי על ישראל, האו"ם "מגלה" במתקניו, של אונר"א, אמצעי לחימה בעבור החמאס, בתחבולות עושה החמאס מלחמה, בתחבולות ובגופות אזרחיו.

פס לו השבוע השני למבצע 'צוק איתן' ואיתו מחיר דמים נורא לצה"ל – צבא ההגנה ליהודים(ושותפיהם הדרוזים, הנוצרים והמוסלמים לאהבת החיים). מחיר בחיי קצינים, חיילים ואזרחים. אזהרתי מן הטור הקודם לא נקראה ולא השפיעה וחייהם של 'אנחנו' הוקרבו על מזבח "האדם" המופשט – זה שמדברים עליו אך איננו נראה, האדם נטול ההקשר הזהותי – הבדיה הגדולה של עידננו.

על ההמון | על שפת הכוח | על 'מוסר המלחמה' | על האידאל | על ההכרעה | על רשות השידור

על ההמון

"ההמון דומה במשהו לאדם ישן, שהגיונו פסק לרגע מלפעול, המעלה בדמיונו תמונות בעלות אינטנסיביות קיצונית, המתפזרות חיש בבואן עם החשיבה…משום כך הדבר המרשים את ההמון הוא צידם המופלא והאגדי של המאורעות…ההמון מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות. רק הן מפחידות אותו או כובשות את לבו ונעשות למניעי פעולותיו."

מתוך ההקדמה לספר 'ההמון' מאת גוסטב לה-בון, אבי הפסיכולוגיה החברתית.

לעתים אנו נוטים לזלזל ולרדד את המסה האנושית הערבית בעזה(או בכלל) לידי 'המון' ואותנו לרומם לידי 'אינדיבידואל'. אני טוען אחרת, ההמון הוא נקודת המוצא של כולנו – ערבים כיהודים – מרגע שצורת חיינו הפכה לעירונית או כמו-עירונית. אנו והערבים שסביבנו משולים לשתי מראות שונות של ההמון, אני מעדיף ומוקיר את 'ההמון' שלי כמוסרי יותר וצודק יותר, אני אישית טוען שהדבר נכון אמפירית אולם אין זה מבטל את היותנו 'המון יהודי', הלוויית החייל הבודד ניסים שון כרמלי הי"ד היא דוגמה לתמונה גדולה של סולידריות, איחוד וכאב שכולו אהבת החיים.

החמאס מבין ומשתמש במכניזם הפסיכולוגי שחשף לה-בון, הדבר קיים בנו כבני אנוש והאסלאם משתמש בו מאז ראשיתו. החמאס משדר להמון הסובל בעזה תמונות חדות וקיצוניות; מגופות מרוטשות המפחידות אותו מפני 'צבא הכיבוש של הכופרים היהודים' ועד סרטוני ירי רקטות או פגיעה של יחידות קומנדו-טרור בחיילים או משוריינים של צה"ל. החמאס רוכש את אנשי עזה באמצעות הדמיון – לפי האידאל שהחמאס בונה כל עזתי צריך להרגיש כקצה להב חרבו של צלאח א-דין. הנצחון בידיו וכל טענת האליטה הפוליטית בישראל ש"העם יפיל את חמאס" יוכחו כשגויות כפי שרעיון השמדת הדאחייה כמנוף להפלת חיזבאללה ייכשל. טענתי היא שבעזה אין 'יונים' ובכלל, 'יונים' הן ציפור נכחדת בתרבות ערב ותרבות האסלאם (כפי שטענתי במאמרי הקודם) לכן עלינו לנקוט בשפה אחרת: שפת הכוח.

על שפת הכוח

"ככל שניתן לחשוב את תליית שני הסארג'נטים למעשה מעורר שאט-נפש מבחינה מוסרית, מנקודת המבט הבריטית, הרי אין כל ספק, כי מעשה זה כשלעצמו היה היעיל ביותר מסגרת המרי היהודי נגד ממשלת-המנדאט"

מתוך מאמר של פרופסור מיכאל כהן, מומחה במדיניות בריטית ופוליטיקה בארץ ישראל 1939-1936, מובא בספרו של פרופסור יוסף נדבה מי גרש את הבריטים מארץ ישראל.

רבים נוטים לשייך את רעיון שפת הכוח לתפיסה גזענית. רבים נוטים לראות באלו הטוענים בעד שימוש בכוח (ככלי פסיכולוגי) כרידוד. לרוב, אותם המקלסים מקללים את הדובר בשפת הכוח בקללה הגרועה ביותר בעולם הפוסט מודרני, גזען. אולם אני מציב מראה אמפירית מולם וטוען שהם-הם המתנשאים, אלו שעולמם חד ממדי, בדמותם. הם, אתם, ה'גזענים'(הביטוי המדוייק הוא 'מתנשאים תרבותיים') והם לא מבינים את תשתית התודעה הקולקטיבית והאינדיבידואלית של הערבי בן עזה או יו"ש. הוא מבין את שפת הכוח ודובר בה איתנו – ואנו? דוממים!

בעת המאבק בקולוניאליזם הבריטי הנהגת היישוב בראשות בן גוריון גם היא הסתייגה משפת הכוח בעת בואה להלחם בבריטים, עם התגברות התקפות האצ"ל והלח"י נאם בן גוריון נאום ידוע ובו הציב ארבע דרישות לחיסול פעולות המחתרת, הנאום נקרא "נאום התביעות" וכך הוא התחיל:
"עומדות לפנינו שתי שאלות…שאין מנוס מהן. הראשונה: טירור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא – זה או זה, שניהם יחד לא יתכנו…או ציונות-או טירור; או כנופיות טרוריסטיות –  או ישוב מאורגן."
פרופסור מיכאל כהן אומר בחדות את טענתו של פרופסור נדבה: בן גוריון שגה.
אין מדובר בטרור כאסטרטגיה(כפי שהפת"ח הציג באמנה שלו) אלא טרור כחלק משפת הכוח הנדרשת לשם עצמאות מכובש אימפריאליסטי, בן גוריון שגה ולא הבין שללא שפת הכוח לא נוכל לגרש. בן גוריון, באירוניה מהולה בציניות, טען נגד 'מוסר המלחמה' של האצ"ל והלח"י ואימץ 'מוסר מלחמה'  ; לדידו אתיקה מוסרית לשם עצמאות מדינית חייבת להיות בציונות המדינית – אל מול האימפריאליזם הבריטי זהו 'מוסר המלחמה'.

על מוסר המלחמה

וישלח בנימין בן בן-ציון מן החמן(חיל המודיעין) שנים עשר מרגלים חרש לאמר לכו ורא את הרצועה ואת עזה. מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב? וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה? וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים?; ויחזורו ויראו כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד חמאס יוֹשֵׁב במבואות עזה; והג'יאהד וועדות ההתנגדות יוֹשֵׁב ברפיח בואך מצרימה, ויאמרו כי רצועה אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ ותוקפיה"

מתוך ספר הבוץ, פרשת הבוץ העזתי, ערוץ 2-10

עם ישראל משלם את מחיר "המלחמה המוסרית" – ותרדוף תקרית התקרית. ויהפוכו חומות העיר למכשולהמגינים – ושריון הפך למלכודת. וישאלו תותחני הצבא וטייסי הצבא "לפתוח באש?"; והאש – נצורה. תקפנו  יותר מאלף מטרות וחיסלנו יותר מחמש מאות עזתים;
גם היהודים שהגנו על ירושלים מול המצביא הרומאי פומפיוס "עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כחותיהם" לפי יוספוס פלוואיוס. אולם כמו מספר חודשי המצור כך גם מספרי הנפגעים בצד הערבי משקרים –  אנו לכודים בצבת "המלחמה המוסרית" ממנה אין בורח ואין מנצח – 'במלחמה המוסרית' רק קורבנות טרגיים של 'מצב נטול הכרעה'.

וישאל הזך את הטמא מהי "מלחמה מוסרית"?
מלחמה לפי קוד מוסרי טהור מטהור. קוד לפיו אין אוייב אלא 'אחר'. קוד לפיו הפלסטיני חף מפשע למרות שהוכחה אשמתו, אתיקה המעניקה לאזרחים מעמד של שקי חול בכך שהיא מתגמלת את הנוהגים כך בגבורה ונצחון. לצד חיסול ההקשר של הקורבן יחוסל גם מעמדו של הגיבור, הלוחם המנצח איננו עטוף תהילה כאותו ספרטני; האפשרות של "חזרה עם המגן או על המגן" בשם העיר, המשפחה, העם בטלה ערכית – מוסר 'פוסט הירואי' – המוסר שאחרי הגבורה. "מוסר המלחמה" הפוסט מודרני הוא הסיבה בגינה אנו לא פועלים באגרסיביות תו"כ יישום מלוא ייתרונותינו, כפי שהיה פועל כל צבא ועם שפוי לשם נצחון התוקפן.

איננו פועלים לפי מוסר תנ"כי אלא מוסר 'הומני' ו'נוצרי' – מוסר המקדש חיים באשר הם חיים ולא בכפוף למה שעושה בעל החיים. ולא ישאלו בעלי "מוסר המלחמה" אם בעל אותם החיים פעל באופן מודע, ישיר או עקיף, לחיסולי או חיסולו, בעולמם הפרט סביל ולא פעיל, משועבד לנסיבות הטרגיות של חייו ולא בן חורין לבחור בין זהב וגחל, בין טוב ורע. מוסר מלחמה שמוביל שוב ושוב ל'טרגדיה שבאלימות'." מוסר המלחמה" הפוסט מודרני ועולם "זכויות האדם" שהוליד את אותו עיוות מוסרי הם רעיון אבסטרקטי של אמת מוחלטת המתעלה על הארצי, או בקיצור נמרץ "הראוי", כאן אנו רואים מה קורה כשהוא מבטל את "הקיים\מצוי". – זהו עולם המושתת על "קפיצה חופשית" מן הקרקע\המציאות אל השמיים\האידאל.

על האידאל

"וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם נזהרים היהודים מכל מלאכה…וצווה להגביה בימים האלה את הסוללה…והנה נסתם פי העמק…"

מתוך מלחמות היהודים, יוספוס פלאוויוס, ספר א' פרק ז', ג'.

יוספוס פלאוויוס מתאר בעבורנו איך אידיאל השבת פגע ביהודי ירושלים, הנצורים בהר הבית למול הרומאים. כמו היהודים על חומות הר הבית אנו מקריבים ליטרת בשר מבשרנו, דם מדמנו, את מערכי ההגנה שלנו כמו את תוכניות ההתקפה שלנו בשם אידאל, בשם רעיון אבסטרקטי של אמת מוחלטת המתעלה על הארצי. בשם בבואתנו המוסרית במראה נקריב את בשרנו כפי שיהודי ירושלים הקריבו בשם קדושת פולחנם בנפשם את חייהם.

הדבר מתבטא בדוגמאות רבות מספור:
ויאמרו כוהני דת הזכויות אל אלילם "הב לנו מידתיות" –  מספר הרוגים אזרחיים בשביל שנוכל לצאת למבצע הגנה עצמית – כה אמר 'מוסר המלחמה'.
ויאמרו כוהני דת הזכויות אל אלילם "הב לנו קורבנות במדים בשביל שנוכל לעבור ממגננה להתקפה" – כה אמר 'מוסר המלחמה'.
ויאמרו כוהני דת הזכויות אל אלילם "הב לנו 'פרופורציה' בדמות מספרי הרקטות שינחתו ברחובות ערינו" – כה אמר 'מוסר המלחמה'.
ויאמרו כוהני דת הזכויות אל המון העם "לא נמנע את החיסול של חיינו – אנו מגיבים לאחריו"
כה אמר 'מוסר המלחמה'.

לצערי אין אנו מסוגלים לשאת את הדימוי האתי, את בבואתנו המוסרית, את שונתנו התרבותית. אנו מתיישרים בעבדות שאין שניה לה בעולם המערבי אחר אידאל דת הזכויות – "אנו הומניים" נכה בחזנו בגאווה השמורה לגנרלים – גנרלים של זכויות הם קורבנותיהן בעולם האמיתי: בעזה.
כל עוד אין מהלך להכרעה מות החיילים לא מוביל ליעד אסטרטגי מלא.
כל עוד לא תהיה קריאה ציבורית רחבה להכרעה אנו גוזרים על עצמנו תבוסה תדמיתית מחרידה. כפי שהנסיגה מלבנון הביאה לאינתיפדה, אם לא נוכיח כוחנו מי יכול לשער איזה רעה נביא על עצמנו בעידן דאע"ש.
אין טעם בלא הכרעה.

על ההכרעה

הכרעה מלשון כ.ר.ע. משמעותה היא כריעת ברך של יריבינו ותחינתם לכניעה. את ההכרעה משיגים בכוח לא מעודן ובלא חוק רודף חוק ואישור בג"ץ. הלה בא לאחר שאנו מיישמים את הכלל העקרוני לפיו זה המורד באופן פעיל, ובצלילות דעת, בזכותי הטבעית לחיות ראוי מיתה וזהו ה-מ-ו-ס-ר. כל עוד נחפ'ש 'קורבנות בשני הצדדים' כל שנעשה הוא עיוות מציאות ממצב קלאסי של תוקף ומותקף למעגל טרגי לפיו אין התחלה וסוף.

כל עוד לא נוכל להביט במראה ולחבק את הדמות הטוענת שחיי קודמים לחיי אחר. שכתישת יכולת הלחימה של החמאס-איראן קודמת לחיי המגנים האנושיים שלו, אינני מבין כיצד ניתן להשיג הכרעה. אם לא הכרעה אין טעם במהלכים קרקעיים, אם לא הכרעה אין טעם גם בכתישה ארטילרית ואווירית.

אין רצון או צורך בהרג מכוון, עלינו לנהוג לפנים משורת הדין בכל הנוגע לאזרחי עזה, אולם אין חייהם מחסום מפני שמירה על חיי וזאת האמת הכואבת של המציאות שאנשי 'מוסר זכויות האדם' לא מסוגלים לקבל: את ההבחנה בין 'אני' ובין 'אוייב'.

1.ללא חיים אין מוסר
2.ללא אלימות נגד התוקפן אין חיים
מ-1. ו-2. נובע בהכרח כי ללא אלימות נגד התוקפן אין מוסר
זאת תורת מוסר ואין מלבדה.

על רשות השידור

ומלבד זאת אני סבור שיש להרוס את רשות השידור.