קצת על הרבה – מוצ"ש מַטּוֹת

האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אלו הן הברירות היחידות שיש לנו? הברירה בין לקבל טילים, לסכן חיילים, או להרוג בעל כורחנו אנשים שהמנהיגים שלהם מחשיבים אותם כקליפת השום? האם אנחנו רוצים להתלבט לנצח בין כניסה קרקעית ובין הסתפקות בטיפול כירורגי מהאוויר, או לתהות מתי הם חצו את הקו האדום, בשדרות, ברחובות או בתל אביב? האם באמת אין לנו ברירה מלבד לשוב אל הסבבים האלו, פעם אחר פעם? האמת היא, שבגישה הנוכחית, נראה שבאמת אין ברירה אחרת.

וגם: מה עושים טוב האריות של הצל, ומה הם עושים רע? מה הבעיה עם חוק הכשרות של שטרן ואיזו אהבה אפשר למצוא באוטובוס?

קצת על עזה (1) | (2) | (3) | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על זחאלקה | קצת על האריות של הצל | קצת על חוק הכשרות | קצת על הטוב | קצת על מטות

קצת על עזה

1)

זה התחיל חמש דקות אחרי ש'צוק איתן' החל. "מתי להערכתך ייגמר המבצע?", שאלו בזה אחר זה טובי פרשני ערוצי הטלוויזיה את נבחרי הציבור שלנו. אם ישנו שיח מדיח, כפי שטבע את המונח ידידי מיכאל רבי, זו הייתה התגשמות מוחלטת שלו. במקום לדון במטרות המבצע, בהצלחתן, בתהייה המהותית, האם די בהן? או אולי לנסות להבין מה הלך כל כך גרוע בעזה ולנסות מכך הלאה – התקשורת הסיתה את הדיון לשאלה של זמן. "מתי זה ייגמר?", או 'כמה זמן עוד נצטרך לשדר באולפן פתוח?

שיח מדיח או סתם דמורליזציה? אולפן ערוץ 2
שיח מדיח או סתם דמורליזציה? אולפן ערוץ 2

מלבד זאת, סבורני שיש לשדר את 'האח הגדול' או כל תכנית אחרת שנמצאת בלוח השידורים. משום שכך הטרור לא מנצח, כאשר החיים ממשיכים כרגיל. במקום זאת, אנו מקבלים דברי רהב וסרק מאנשי ציבור, שאין להם ולא הייתה להם שום נגיעה בהחמרת המצב בעזה(ע"ע דב וייסגלס), וכך, התקשורת מנציחה את תחושת הפחד הקמאי מפני המלחמה, שלה – כאמור יהיה בעיקר תאריך תפוגה מהיר שיגרום לנו לתהות על הבעיה המהותית – למה לעזאזל נכנסנו לעזה אם התכוונו לצאת?

 

2)

שני בלילה, הדיווחים על הפסקת אש הולכים ומתחזקים. "מחר הקבינט יתכנס לאשר את היוזמה המצרית" דווח בחדשות. העיתוי נראה תמוה. ישראל עמדה כבר שבוע תחת התקפת טילים, מהדרום ועד לצפון, העם כולו דורש צדק, וההנהגה מחליטה לומר: "בואו נעצור כאן". לרגע, היה נראה ששוב נתניהו מתבצר ברצונו שלא להיכנס למלחמה, הרי לאורך שנותיו כראש ממשלה, מצד אחד היה הכי שקט בעשרים השנים האחרונות, מצד שני – גם בעמוד ענן הוא בלם את הכניסה הרגלית לעזה, ועצר את המבצע בשלב די דומה לשלב הנוכחי.

נתניהו ושר החוץ הגרמני, פרנק וולטר. הצליח לתמרן את הקהילה הבינלאומית לתת לגיטמציה למבצע.
נתניהו ושר החוץ הגרמני, פרנק וולטר. הצליח לתמרן את הקהילה הבינלאומית לתת לגיטמציה למבצע.

האמת, חשבתי, אין לנו מה לחפש בעזה. הרי אין לישראל שאיפה אסטרטגית לפתור את הבעיה. איש אינו רוצה לחסל את חמאס(גם לא ליברמן, שאישר דה פקטו את הפסקת האש כשהורה לאהרונוביץ' להצביע בעדה), איש אינו מחפש לכבוש את הרצועה או להשתלט על ציר פילדלפי. בסה"כ רוצים למגר את הטרור, ולדחות את הקץ – בעוד שנה, שנתיים, או אולי עשור. כך שאם ניתן להגיע להסכמה דיפלומטית על הפסק הירי לעבר ישראל, אולי מוטב כך.

אלא שנתניהו חשב אחרת. את הסיכון הפוליטי הוא היה מוכן לקחת, כי חמאס יכול היה להסכים ולקבל את הפסקת האש. תיאורטית. יכול להיות שהוא הניח שהחמאס יאמר לא. לצד הסרבנות הערבית(כתמיד, אגב), הגילוי על כך שחמאס מורה לתושבי הרצועה שלא להישמע לאיומי צה"ל וחשיפת הטילים בבית הספר של אונר"א, הצליח נתניהו לעשות את מה שכתבתי פה לפני שבוע שהוא לא אפשרי – לקבל אשראי של לגיטימציה מבנק הקהילה הבינלאומית, כך שאתמול, כשהוא הורה על כניסה קרקעית, הקהילה הבינלאומית(בניגוד לתקשורת הבינלאומית) מבינה ותומכת, כשמצרים(!) מצדדת בישראל.

אך בעיה אחת ישנה בכל הטקטיקה המבריקה הזאת. בין שרצינו בכך ובין אם לא, ביקשנו מהעולם רשות להגן על עצמנו. ברגע שאנו דורשים מהעולם את הרשות להגן על עצמנו, אנו מקבלים את מרותו עלינו, ולמדינה ריבונית אין צורך בכך. ובכל זאת, ליהודים יש. למה?

3)

יום אחרי תחילת הכניסה הקרקעית, התחושה היא של מלחמה. האווירה נעה בין חשש גדול למען החיילים ובין גאווה לאומית, שהנה – סוף סוף, קם היהודי ומגן על עצמו. אחרי שבוע של כתישה אווירית ולחץ דיפלומטי להפסקת האש, נראה שהחליטו להתייחס אל כדור השלג ולעצור את הגלגול שלו בעצמנו. כאילו שיש מישהו אחר שיטפל בזה, כאילו שיש ברירה אחרת.

דיברו רבות על ההצלחה הדיפלומטית של נתניהו לגבש לגיטימציה בינלאומית למבצע הזה, ובאמת דבריהם של שרי החוץ שביקרו בארץ נשמעו כאילו הוכתבו על ידי דף המסרים הישראלי. יש לישראל זכות להגן על עצמה, החמאס משתמש בתושבי עזה כמגן אנושי, לא הייתה ברירה אחרת.

הבעיה היא שגם כעת, כשהמבצע 'מתגלגל', נראה כי המטרות, היעדים, אינם מחפשים לשנות את המציאות באמת, אלא רק לדחות את הבעיה אל העתיד. לכן מדברים על השבת השקט לתושבי הארץ לתקופה ממושכת, תוך פגיעה משמעותית בתשתיות ארגוני הטרור בעזה. כלומר, הרעש – הטילים, הרעישו יותר מדי, ואנו מחפשים שקט. כבר אין יעד להשיב את השלום או את הביטחון, אלא רק את השקט. אין ברירה אחרת.

צה"ל עושה בכל יכולתו שלא לפגוע באזרחי עזה – מפיץ כרוזים, מצלצל לטלפונים, שולח הודעות, מקיש בגג. אבל לחמאס לא אכפת מהאנשים האלו, הוא דורש מהם להישאר, גם במחיר חייהם. אז יוצא שחמאס מאלץ אותנו להיכנס רגלית, כי גם הירי הכירורגי האווירי שלנו אינו מספיק, חייבים לסכן חיילים על מנת להימנע מפגיעה בחפים מפשע. אין ברירה אחרת.

זו מלחמה שלא אנחנו רצינו, הרי אנחנו אומה שוחרת שלום, אנו מקדשים את החיים ואת האהבה. והם, הם לא מוסריים, והם מונעים משנאה, אפילו זה את זה הם לא אוהבים. הצדק לצידנו, המוסר הוא רענו, האמת היא דרכנו. אין ברירה אחרת.

לפני תשע שנים חשבנו שאין ברירה אחרת. חשבנו שאם נצא מרצועת עזה, אז הרג החיילים ייפסק. חשבנו שאם נסיים את הכיבוש ברצועת עזה, לא יאמרו שאנחנו עושים משהו לא מוסרי. חשבנו שאם הם יתקפו אחרי שעקרנו, נקבל לגיטימציה מהעולם לעשות את מה שצריך. תשע שנים חלפו, ואנחנו נאלצים לשלוח לשם אחת לכמה שנים עוד ועוד חיילים, נאלץ לכבוש את הרצועה ואנחנו רודפים אחרי לגיטימציה כמו עבד שמחפש אחר מחמאה מהאדון.

גוש קטיף. מי שרצה בחורבן היישוב היהודי ברצועת עזה הביא בעל כורחו לחורבן רצועת עזה.
גוש קטיף. מי שרצה בחורבן היישוב היהודי ברצועת עזה הביא בעל כורחו לחורבן רצועת עזה.

האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אלו הן הברירות היחידות שיש לנו? הברירה בין לקבל טילים, לסכן חיילים, או להרוג בעל כורחנו אנשים שהמנהיגים שלהם מחשיבים אותם כקליפת השום? האם אנחנו רוצים להתלבט לנצח בין כניסה קרקעית ובין הסתפקות בטיפול כירורגי מהאוויר, או לתהות מתי הם חצו את הקו האדום, בשדרות, ברחובות או בתל אביב? האם באמת אין לנו ברירה מלבד לשוב אל הסבבים האלו, פעם אחר פעם? האמת היא, שבגישה הנוכחית, נראה שבאמת אין ברירה אחרת.

אבל יש ברירה אחרת. לא לחיות על פי התכתיבים של ארגון טרור כזה או אחר. לא להתפלל לאלוקי הלגיטימציה שהשנה תהיה 'גשומה' יותר. לא להעביר את תפוח האדמה הלוהט אל הדורות הבאים, אלא לקחת אחריות על זה בעצמנו.

יעדי המבצע הזה לא יכולים להיות שקט, לתקופה ממושכת, או פגיעה משמעותית בארגוני הטרור. לא די בכך, משום שכולנו יודעים שרק נשוב לסבב נוסף מתישהו בהמשך. עלינו להכריע את המערכה, לנצח בה, בלי להותיר בידי החמאס ושאר ארגוני הטרור תקווה לשוב לדרכם או רצון לעשות כן. עלינו ליטול אחריות לביטחוננו, לא להפקיר אותו לגחמות החמאס. עלינו להשתלט מחדש על הרצועה, ולישבה. אין ברירה אחרת.

 

קצת על אנטי-פרגמטיזם

"ומה אם מישהו ממשיך לנסות במשהו שהוא לא מצליח בו?", היא שאלה, פוגעת בנקודת התורפה של האנטי-פרגמטיזם. זה היה אחרי שהסברתי לה את הצורך החיוני של האדם להימנע מכניעה לשיקולים פרגמטיים של סדר והיגיון, של יכולת ושל מכשולים המונעים בדרך. על הלחי השמאלית שלי חשבתי צריבה, כאילו היכתה היא בה בידה שלה ממש. היא הציגה את הצלחתי בתחום הכתיבה, כבסיס לכך שזה תחום שהצלחתי בו, ועל כן על האדם להימנע מלדרוך במקומות בהם הוא כושל.

אלא ששוב, לצערי, נראה כי היא לא הבינה את האנטי-פרגמטיזם עד תום. הדרך להצלחה אינה רצופה בשושנים ובדלתות פתוחות. אם זו המציאות, אין זו הצלחה כלל וכלל. כי הצלחה ניכרת ככזאת רק אם היא רצופה מכשולים, קשיים ומאמץ. "אין ברירה אלא להצליח", סיכמתי בפניה את הגישה. זה פשוט דורש צורך להבין שיהיו מכשולים בדרך, לפעמים יהיה מאוד קשה ונהיה חייבים להתאמץ – אבל בסוף נצליח.

 

קצת על זחאלקה

"זאת ארץ פלסטינית", אמר זחאלקה בעימות עם ינון מגל, והגדיר בתמצית את הסכסוך הערבי-ישראלי, או הציוני-פלסטיני. אחד אומר כולה שלי ואחד אומר כולה שלי. כמו האימהות במשפט שלמה, מי שרוצה לקחת רק חלק מהארץ מראה כמה הוא אינו קשור אליה. מי שמקבל את הנרטיב הפלסטיני כשווה ערך לנרטיב הציוני, אינו ציוני ומפקפק בזהותו שלו. אם אנחנו אי פעם רוצים לנצח, צריך לעקור את הנרטיב הזה מהשורש.

 

קצת על הימין

"האריות של הצל", כפי שמתקראת חבורת הבריונים שאסף יואב אליאסי להילחם בהפגנות השמאל עושה דבר אדיר. היא מסרבת להותיר את הבמה ריקה לאנשי השמאל, שמפגינים כל הזמן ובכל נושא. לראשונה, אולי מזה שנים, אנשי ימין מבינים את הצורך להשמיע את קולם ברחובות תל אביב. רק בעיה אחת יש איתם. הם מפרקים את אנשי השמאל, במכות. זה נכנס שוב ושוב אל אותה הנישה שאנשי השמאל אוהבים להציב את אנשי הימין מאז פרישת הרוויזיוניסטים מן ההגנה – אלימים, פרימיטיביים, ברבריים.

האריות של הצל בפעולה
האריות של הצל בפעולה

זו אותה סיבה בגללה אנשי רוח, אנשי קולנוע, אנשי אקדמיה יכולים להפליץ מכתב אחר מכתב הנוגד את המבצע בעזה – זוהי רשותם, זוהי נחלתם, הם הרי האליטה התרבותית. תמיד היו. והימין? הימין הוא נאלח, צ'חצ'ח. האריות של הצל מראים גבורה, אך צריכים הם להתגבר על ייצרם ועל הימין שמתנגד לאלימות ללמוד מהם דבר אחד – להימנע מהפרת חופש הביטוי. אין לנו צורך להחליף דיקטטורה רעיונית אחת ברעותה. לא צריך לסתום לאיש את הפה, אלא לפתוח כמה שיותר פיות והשוק החופשי של הדעות יכריע מי ינצח.

 

קצת על כשרות

הצעת החוק של אלעזר שטרן לאפשר לעסקים שפתוחים בשבת לקבל תעודת כשרות מיוחדת היא בעייתית מסיבה אחת, כפי שבדומה לה בעייתית החקיקה שלו בתחום הגיור. על אף שעקרונית אני שותף לרעיונות אלו, שכן מוטב לה ליהדות לסייע לעסקים להיות מותאמים למידותיה ולבתי הדין לגיור להיות פתוחים ומקרבים כמה שיותר, מדובר במעורבות ממשלתית בוטה בענייניה של הדת, ומי שתומך בהפרדת דת ממדינה, ראוי לו שיפריד גם את המדינה מן המעורבות בדת.

 

קצת על הטוב

יש ומוצא אדם את מה שייחל לו כל החיים. הוא לא תמיד יודע שזה מה שחיפש, עד הרגע בו הוא מוצא. זה קרה ביום רביעי בצהריים. חוזר מביקור במשכן הכנסת לאוניברסיטה, ואז קלטתי אותה. המבט שלה בעיניים שידר משהו שכל גבר רוצה לראות כשהיא מסתכלת עליו. היא עמדה, כנועה מעט לתשוקותיה, נשענת בכיוון. היא לחשה בשקט. למרות שמילותיה נראו כעוסות, דבריה נאמרו ברוך. לא יכולתי שלא לחייך למראה הזה, של אהבה זכה.

הם היו שניים, והמרחב ביניהם נראה היה כלא קיים. המתח ביניהם יצר חשמל ממש באוויר, וממש כמוה, גם הוא היה שקוע לחלוטין בדבר אחד בלבד. בה. המרחק ביניהם היה כלא נראה. אם היו סביבם עוד אנשים, והיו – שכן אני הייתי – כלא היו. וזה משהו מדהים, האופן בו הקיום של אדם אחד בחיים שלך יכול לנקז את שאר העולם אל מחוץ למציאות בה אתה חי. פתאום הבנתי, שאהבה מעוורת לא רק לגבי התכונות של האדם שאתה איתו, אלא לגבי כל הסביבה. האוטובוס, הנוסעים שעליו, הנהג, כולם יכולים להיעלם בין רגע, ולזוג לא יהיה אכפת, כי יהיה לו שם את כל מה שהוא צריך. רק בלי אוכל ומים. אבל חוץ מזה? הכול.

 

קצת על מטות

יש שטוענים שאין קשר בין המציאות ובין התורה, יש שטוענים שאין לנו יכולת לדעת מהו רצון האל. אבל אז פורצת מלחמה, ישראל מתנהגת כאילו היא מצוטטת מבשורותיו של ישוע הנוצרי, ומציעה את לחייה השנייה ואז אתה חוזר אל פרשת השבוע לבדוק מה קורה שם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.   וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן.   אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה–לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא.   וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלֶף לַמַּטֶּה–שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף, חֲלוּצֵי צָבָא.  וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא:  אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ.   וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.   וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב

כששבים הלוחמים מן הקרב, משה מגלה כי יש מי שניצל בקרב.

וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה–לִקְרָאתָם:  אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה.   וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.   וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה.  הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת יְהוָה.   וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר–הֲרֹגוּ.   וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר–הַחֲיוּ, לָכֶם

יש שיאמרו שמדובר פה בחוקים לא הומניים, לא מוסריים, שאין להישמע לצו אלוקי, שאין להישמע לצו אלוקי שניתן לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנים ואי אפשר להבין ממנו איך להתמודד בעולם כיום. לרוב הם גם יאמרו שזו מלחמה שאי אפשר לנצח. הם מוזמנים להציע עזרה לקשישי עזה, שמאיימים על כוחותינו בתמימותם. במלחמה, כמו במלחמה, צריך לעשות את מה שצריך לעשות. פגיעה היקפית, היא פגיעה קשה, אך במלחמה המטרה היא לפגוע בצד השני.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – מוצ"ש מַטּוֹת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s