אליש: יש מלחמות זיגזג

"כשהימים
לא חמים ולא קרים, יושבים,
מדברים על ההרים, אבל
מסתתרים בחדרים.
מקלט זמני מפחד דמיוני, אני
אבנה חומות של אבנים
אני אזהיר את השכנים,
זמנים משוגעים."
(קרן פלס)

יש לי אחיינית בת תשעה חודשים. קשה להכיר אותי בלי להכיר גם אותה, על שלל הכינויים והתמונות שהיא צוברת. בכל מקרה, היא בת תשעה חודשים, ואני בת 21, ועבור שתינו האזעקה של שבוע שעבר בגוש דן הייתה האזעקה הראשונה שלנו. היא זריזה, אחיינית שלי. אזעקה ראשונה עוד לפני הצעד הראשון שלה על שתי רגליים יציבות.

אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי וזה נראה כמו התחלה של פוסט טילים מתבכיין, וזו ממש לא הכוונה שלי. אני לא יושבת וחושבת על הילדות נטולת האזעקות שאמורה להיות לתותי, או על תקופת המבחנים הנורמלית שמגיעה לי. זה פשוט פוסט טילים. הרבה זמן לא חוויתי משהו בפעם הראשונה, והופ- אזעקה.

דברים שאעזקה מורכבת מהם:

• צליל חלקלק שמתחיל לטפס במעלה הר דמיוני
• חלון שדרכו הוא נכנס לחדר במעונות
• גוף שלם שמתעורר מכל מצב שהוא לא היה בו עד עכשיו. רגע האמת הגיע.
• הערכת מצב: עד כמה אני לבושה כרגע? באזעקה הראשונה שלי, התשובה הייתה "לבושה מספיק". בשניה, ממש לא.
• צעדים מהירים בתוך חדר שלא מורגל אליהם. מי לעזאזל הולך מהר בתוך חדר שינה?
• דלת
• מסדרון. מלאמלאמלא בנות לחוצות ממשהו שביננו לא באמת מסכן אותנו, כולן זורמות במורד המדרגות אל המקלט. רקמה אנושית אחת חיה שרצה למרחב מוגן.
• מקלט. אפשר לעצור לרוץ, אפשר לצחוק על איך שכולן נראות. סליחה, מאיך שכולם נראים- בעתות מלחמה המקלט שלנו מיועד גם לבחורים הצעירים מהבניין הסמוך. להגיד שחמאס האלה חיים בסרט, לחיות בסרט בעצמינו.
• סוף. חוזרים לחדר, חוזרים ללמוד.

להיות סטודנטית במרכז בשבוע האחרון היה מוזר מאוד. האמת האמיתית היא שאני בסדר גמור, ואני מאמינה שגם רובם המוחץ של חבריי למרכז מרגיש ככה. אז מידי פעם יש נוהל אזעקה, אבל אנחנו ילדים גדולים… אולי אני לא מספיק רגישה, אולי אני אדישה מידי, אבל הפרעה אמיתית בחיים שלי עוד לא נוצרה בעקבות הטילים.

מצד שני, מלחמה ראשונה! במלחמת המפרץ עוד לא הייתי בתכנון, המתקפה הכימית של עיראק בכיתה ד' הבריזה למרות שקישטנו נורא יפה את קופסאות הקרטון של מסכות האב"כ, לבנון השניה פרצה כשהייתי בחו"ל. בעופרת יצוקה לא זכינו להיכלל בטווח, בעמוד ענן דווקא הייתה איזו אזעקת שווא או שתיים באזור מגוריי אבל שוב הייתי בחו"ל. הדפוס הזה של חו"ל הוביל אותי לחשוב שהמלחמה הבאה תפרוץ רק בספטמבר, כשאהיה, ובכן, בחו"ל, אבל היא הקדימה. המלחמה הראשונה שלי. נשמע כמו שם של רומן נעורים דפוק שיש רק בישראל.

פעם ראשונה בטווח ואני חווה אותה מאוד פרווה. דרך הפייסבוק ימ"ש, דרך סיפורים שצריך להתלבט אם להאמין להם, דרך הווטסאפ שכבר מזמן הפסקנו להאמין לו. דרך שמאל וימין ויונית והצל, מלחמת הסברה והאשטג גאזה אנדר אטאק. להיכנס קרקעית, או לא? לכאוב את החפים מפשע, או לא? להתקלח עכשיו, או לא? לרוץ למקלט או שמספיק להיכנס מתחת לשולחן? לספר להורים? פרופורציות, אליש. מי שישמע כמה מסוכן לך פה במרכז. תשתי כוס מים ותירגעי, החיים שלך לא באמת מורכבים משאלות הרות גורל.

סיפרתי השבוע לחבר בדרך אגב שזו בעצם המלחמה הראשונה שלי, והוא צחק עליי שאני כזו צעירה. שאני לא באמת ישראלית עד שחוויתי כמה אזעקות טובות. אנשים בכל הארץ, בכל הגילאים, אשכרה מגדירים את עצמם השבוע לפי צליל חלקלק ושניות ודקות וסלפים בממ"ד. יש שיר ששרים עם ילדי הגנים בזמן הריצה למקלט, יש התמקחות על הקלות באוניברסיטה, יש תמונות פרופיל וקאבר. מלחמה בכל מקום, אבל בעדינות. עדיין באיזושהי עדינות.

להיות סטודנטית במרכז בשבוע האחרון זה להיות באמצע. בין מלחמה לשגרה, בין התנדבות בשדרות למבחנים, בין בדיחות עזה לבדיחות מונדיאל (בדיחות ממש רגילות כבר אין), בין יירוטים לעזבו אותי באמאשכם. שבוע שבו התקשקשו לנו ההגדרות, שבו אנחנו מתבקשים לשבת יפה באמצע, בין משהו לכלום. לחכות שם עשר דקות, עד שהסכנה חולפת.