קצת על הרבה – מוצ"ש פנחס

אחרי אלפיים שנה בהם היינו מושפלים ונדכאים על ידי הנוצרים והמוסלמים, איכשהו חזרנו לארץ. החזרנו לעצמנו מדינה. ובסוף מה נהיה? עם ככל העמים? פשוט ככה? את אומות העולם זה מאכזב כמעט כמו שאותנו מאכזבת ההבנה שיהודים הם אלו שעשו את המעשה השפל והבזוי הזה, שהוא שריפת מוחמד אבו ח'דיר בחיים. זה מאכזב, כי יש לנו איזשהו משהו אחר. וגם: קדמה טכנולוגית ופשיטת רגל מוסרית מובילים להשמדה עצמית, מה הבעיה המוסרית בהתמודדות מול החמאס, ואיך השתנה היחס שלי אל 'שביעי'. קצת על אהבת ישראל | קצת על עזה | קצת על המונדיאל | קצת על שביעי | קצת על שדרות | קצת על חירות | קצת על השמאל | קצת על בנט | קצת על השבת | קצת על פנחס קצת על האהבה

יש תופעה כזאת בעולם שאני נוהג לקרוא לה תיאוריית המלאכים. זו תופעה שאומרת בעצם שבכל נקודה בה אדם צריך משהו או זקוק למשהו, העולם ישלח לו אותו. לפעמים הם ישלחו לנו איזה מסר שאנחנו צריכים לשמוע ומסרבים להבין. ישנה מדינה אחת שעומדת לביקורת מתמדת בעולם, היחידה שניצבת בפני השאלה 'למה אתם קיימים', היחידה שעומדת בפני מסע דה-לגיטימציה. כמובן, אלו ששואלים למה ישראל קיימת לא הלכו ובדקו מהי הסיבה המצדיקה את קיומן של שאר המדינות, אבל בכל זאת – מעל ישראל מרחף סימן שאלה. למה? אחרי אלפיים שנה בהם היינו מושפלים ונדכאים על ידי הנוצרים והמוסלמים, איכשהו חזרנו לארץ. החזרנו לעצמנו מדינה. ובסוף מה נהיה? עם ככל העמים? פשוט ככה? את אומות העולם זה מאכזב כמעט כמו שאותנו מאכזבת ההבנה שיהודים הם אלו שעשו את המעשה השפל והבזוי הזה, שהוא שריפת מוחמד אבו ח'דיר בחיים. זה מאכזב, כי יש לנו איזשהו משהו אחר.

נרות בכיכר רבין. צילום: איתי שרמר
נרות בכיכר רבין. צילום: איתי שרמר

המשהו הזה הוא אהבה. זו אותה סיבה בגללה את תאהבי את אחים שלך ואת המשפחה שלך יותר משאת אוהבת את הסובבים אותך כאן הערב, ואת תאהבי אותנו יותר משתאהבי את שאר בני האדם. כי אנחנו המשפחה המורחבת שלך. זה מה שיש לנו לתת לעולם. לא אהבה שדומה בין כולם, אלא אהבה שמבדילה בינינו ובין אחרים, וזו העוצמה שלנו וזה מה שמחבר בינינו – גם כאן הערב. כי אנחנו אמורים להוביל את העולם בדרך הזו, להיות אור לגויים, דווקא בדרך האהבה.

'אור לגויים' ו'תיקון עולם' זו לא תפיסה גזענית, או מתנשאת. אדרבה, לכל עם יש את התפקיד שלו בעולם. אנחנו אמורים להיות המצפן המוסרי לעולם, לכן שוב ושוב מציבים כלפינו דרישות גבוהות הרבה יותר משאר העולם.

מי שגנב לנו את התפקיד של המצפן המוסרי הוא שוודיה. כן, שוודיה, שמחלקת פרסי נובל לעולם. אנחנו מתגאים בכך שאנו מקבלים יותר מכל אומה אחרת את פרסי הנובל, אבל האמת היא שאנחנו אמורים להיות אלו שמחלקים אותם. אנחנו מביטים אל אמריקה כאילו היא זו שיודעת איך להילחם בטרור, כשאנחנו בחזית הטרור כל הזמן. הם מביטים אלינו ולומדים מאיתנו כל העת, ואנחנו מביטים בהם, כאילו הם המצפן.

לכן, כשאנחנו טועים – תוהים לא על מעשינו, אלא על עצם קיומנו. אם אמשיל את העולם למטוס, אז אומר שיש לכל אחד את התפקיד שלו. יש שאמורים להיות דיילים, יש שאמורים לשבת במחלקת עסקים, יש שמובילים את תא הטייס. כל עוד אנחנו יושבים במחלקת תיירים, ישאלו אותנו 'מה אתם עושים פה'.".

קצת על עזה

במסכת בבא מציעא, מובאית סוגיית מים לשניים: "שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך". אומר רבי עקיבא, האיש שנושא את דגל 'ואהבת לרעך כמוך', שחיי אדם קודמים לחיי חבירו, ולכן, במצב שמדובר בין אדם ובין חבירו – מוטל על אדם לבחור בעצמו.

שני עמים אבודים במדבר החיים.
שני עמים אבודים במדבר החיים.

ישנו שקר שמסתובב לו בינינו הישראלים. "צה"ל צבא מוסרי" אנחנו אומרים. "המבצע הזה הוא מבצע צודק", אנחנו מספרים. "הם יורים עלינו כבר שבע שנים", אנחנו מסבירים. "אנחנו מעבירים אליהם סיוע הומניטירי כל הזמן", אנחנו מצטדקים. וכך, מלאי רגשות של צידוק עצמי, תחושת התעלות מוסרית ותפיסה של שליחות, אנו תומכים ללא סייג ב'צוק איתן', או ב'עמוד ענן', או ב'עופרת יצוקה'.

אבל האמת היא, שבכל המציאות הזו, אין דבר מוסרי אחד. אין דבר מוסרי בכך שכמדינה, הפקרנו את תושבי הדרום. אני נמצא שלושה ימים תחת מטווח הטילים, שזה אומר אזעקה אחת בשמונה בבוקר, עוד איזה מטח בצהריים ובין לבין מתח דומם, שמחכה להתפרץ. זו המציאות, מסתבר, של תושבי הדרום ב-13 השנים האחרונות, ואין חכם כבעל ניסיון.

"ואהבת לרעך כמוך", הוא צו מוסרי ראשון במעלה. הוא הצו המוסרי היהודי בשמו אנו מיוחדים. אנחנו עוברים עליו כל העת. אנו עוברים עליו כשאנו מאפשרים את הירי המתמשך לעבר תושבי הדרום לאורך השנים. אנו מפירים אותו כשאנחנו מתחשבים בשמירה על חיים של בלתי מעורבים על חשבון חייהם של אזרחי ישראל. אנו מבזים אותו כשאנו מסרבים להפציץ את קן הצרעות ממנו הם פועלים ולו משום שהוא נראה כמו בית חולים, או כמו בית ספר כשבפועל הם משמשים כקן שיגור לטילים וכבית מחסה למנהיגי החמאס.

וזו הבעיה, ההומניות היתירה הזאת, שמשווה את הסבל שלנו והסבל שלהם. לאובייקטיביות אין שיקול כאן, אין שוויון בין הפגיעות שלנו ובין הפגיעות שלהם. כי צד אחד הוא שלנו, והצד השני הוא שלהם. כשאתה מונע מאהבה, אז אכפת לך יותר מעצמך ומאלו שאתה אוהב. המעגל הראשון הוא המשפחה והחברים, וזה מתרחב עד שלבסוף זה מגיע אל כל אדם באשר הוא, שניתן להזדהות איתו מתוקף היותו אדם. אז אנשי ההסברה הישראלית ישאלו איזו מדינה נורמלית הייתה מוכנה לאפשר מצב כזה, בו באופן מתמשך 'מטפטפים' על תושבי הדרום טילים. אך בעצם ההשתהות, בעצם ההיסוס, בעצם ההפקרה המתמשכת שללנו את הלגיטימציה של הטיעון הזה.

אולי תאמרו שהזכות להגנה עצמית לעולם עומדת, אך האמת היא שכשאתה מהסס מלהגן על עצמך, כולם תוהים אם יש צורך להגן עליך בכלל, כי בעצם חוסר ההגנה שלך עליך, אתה אומר שאתה חושב בעצמך שאתה לא ראוי להגנה. ואז בכל פעם, אנחנו מנסים ליצור הסכמה בינלאומית, כאילו איפוק זה המשכורת שלנו בבנק הלגיטימציה.

למרבה הצער, זה לא עובד ככה. כי הקהילה הבינלאומית מתחשבת עד רמה מסוימת, תמיד, והחמאס ושאר ארגוני הטרור לא מתחשבים בכך אף פעם. הם יודעים שאנחנו לא נתקוף את בתי החולים, את בתי הספר, ואת בתי הבלתי מעורבים ומנצלים זאת עד תום. וככה, עם הרבה הומניות, הרבה מאיתנו סובלים מהרבה טילים. יש קיתון אחד של מים, והוא החיים. אנו מקדשים את החיים, והם מקדשים את המוות. אם נחלוק איתם בקדושת החיים – שנינו נמות. אנו, משום שנוותר על חיינו, והם מתוקף ערכיהם. עלינו לקחת את ערכי האהבה וקדושת החיים, ולשים אותם בראש סדר העדיפויות.

 

קצת על המונדיאל

"ראית אתמול את המשחק?", שאל אותי חבר, בתקווה לפתח שיחת מונדיאל. "לא", עניתי. זה ככה לאורך כל החודש האחרון. "וואו, חמש אפס לגרמניה על ברזיל!", התרגשו הקבוצות בוואטסאפ. לא יודע, לא ראיתי. לא   עניין אותי. כלומר, ראיתי את התקציר של גרמניה-ברזיל, בלתי אפשרי שלא. אבל עדיין – ככלל, אני עוד מסופק אם אראה את הגמר.

למה? יצא לי לתהות ביני ובין עצמי. זה לא שאני לא אוהב כדורגל. אני עוקב אחרי מכבי כבר 18 שנים, את ליברפול אני אוהד מאז 2002 או משהו כזה, ובשנה האחרונה ראיתי משחקים שלה בקביעות. אז למה החגיגה הגדולה ביותר של הכדורגל לא מעניינת אותי? כשאני חושב על זה, זה ליווה אותי גם בגמר ליגת האלופות. לא מעניין אותי.

ניימאר. לא מעניין
ניימאר. לא מעניין

תמיד אמרתי שמתישהו אני אתבגר ויעבור לי, הקטע הזה של הכדורגל. אך ככל שהתבגרתי, דווקא התעמקתי במכבי  יותר, ואולי זה בגלל ההצלחות וזה יותר פשוט, אבל זה לא קרה. עד עכשיו. כדורגל, כמכלול, לא מעניין אותי. רק קבוצות שאני אוהב. מדי פעם אראה תקציר של משחק שאני יודע שהיה טוב, אבל כמכלול – אם אני לא אוהב את הקבוצה, אין לי סיבה לעשות את זה, ויש מעט מאוד דברים שגורמים לי לאהוב קבוצה. זה לא כדורגל טוב, כי הניצחון חשוב יותר. זה גם לא הצלחה, כי גם כשיש הצלחה, אני סופר את כמות שחקני הבית בקבוצה. זה משהו שאפשר להזדהות איתו באמת. כרגע זה עוד נכון לגבי מכבי, מעניין מתי גם זה יסתיים.

 

קצת על שביעי

בשבועות האחרונים הכתבות שאני עובד עליהן ל'שביעי' מותירות אותי נדהם. בשיחות עם המרואיינים אני מוצא את עצמי מזדהה באמת ובתמים עם מה שהם עושים ועם מה שהם עוברים. זה התחיל בכתבה עם כתבי גל"צ בוגרי ישיבת מקור חיים, נמשך דרך הכתבה על תושבי שדרות שלא התאפשר להם להכניס את ילדיהם למעונות היום של משרד הכלכלה(השבוע נפתלי בנט התערב ונוצר פתרון זמני לסוגיה) והשבוע שוב עם תושבי שדרות – הפעם אלו שעברו לשם בשנה האחרונה

 

. קצת על שדרות

"כשאתה עובר את גבול יכולת הקסאמים, אתה פתאום קולט שיש אנשים שחיים בצורה נורמלית", אומר רם באבאי (38), אב לארבעה משדרות. "אתה נוסע בירושלים, ולא מצליח להבין איך זה שאנשים לא חווים את זה. בשדרות, לא משנה איפה תלך, תמיד תראה מיגוניות, זה כבר חלק מהנוף של העיר. תמיד תהיה לך דריכות קלה מחשש ל'צבע אדום'".

יורם בבאי ומשפחתו
יורם בבאי ומשפחתו

באבאי הגיע אל העיר יחד עם המשפחה לפני כשנה. "שמענו דברים טובים על הקהילה והחינוך. ידענו על המצב הביטחוני, מן הסתם, אבל זה לא הפריע לנו". באבאי ניהל את הפנימייה באור עציון במשך חמש שנים, עד שהחליט לשנות כיוון תעסוקתי. "שנינו דרומיים במקור, כך שאנחנו מכירים את המציאות הזו מקרוב. הילדים חוו בפעם הראשונה את האזעקות והקאסמים בעמוד ענן עוד שהיינו במרכז שפירא". למרות המצב ההורים משדרים לילדים עסקים כרגיל, ביום ראשון הם אכלו בחומוסיה בעיר, ואת המצב בו כל הילדים ישנים ביחד בממ"ד הם הפכו "לגיבוש משפחתי".

"אין בשדרות אווירת נכאים", אומר בבאי. "התושבים מתנהגים כרגיל. ככל תושבי הדרום, אנחנו מוכנים לחטוף אם צריך, רק שישלימו את העבודה במידת האפשר ויחזירו את השקט לאזור כפי שהיה בשנתיים האחרונות מאז מבצע "עמוד ענן". אנחנו לא מוכנים שיגדירו את המצב הנוכחי "כשגרה"".

רעות ונדב שיף, זוג צעיר, הורים לתינוקת בת חודשיים, עברו לשדרות לפני פחות משנה בעקבות לימודיו של נדב בישיבה הגבוהה. "פתאום עכשיו אני קולטת את הבחירה שלנו לגור פה ואני ממש גאה בנו", אומרת רעות ל'שביעי'. "אם לא היינו גרים פה, הקסאמים היו נופלים במקום בשדרות- בתל אביב".

"זו סערת רגשות", מתאר נדב. "זה לא נעים להתכופף מעל העגלה של התינוקת כשיש צבע אדם, ואם המצב ימשיך כפי שהוא כמובן שננקוט בזהירות וניקח אותה לסבא וסבתא, אבל אנחנו לא זזים מכאן", הוא פוסק. "בזמן האחרון זה יותר מלחיץ", משתפת רעות. "התינוקת קופצת מהבומים החזקים ועברנו לישון בממ"ד למרות שזה לא נח ולא קל אבל זה עדיף מאשר לקום ולרוץ כל הזמן. גם ההורים מאוד לחוצים, ואנחנו משתדלים להרגיע אותם. חברות מתקשרות כל הזמן ודואגות לשלומנו, מזמינות אותנו אליהם. יש הרבה תמיכה".

קצת על חירות

nad124_tadmor-575
שטרית. קדמה טכנולוגית בשילוב מסוכן עם פשיטת רגל מוסרית

מאיר שטרית לא עוצר. הוא פועל כעת על מנת לקדם חוק שירכיב מאגר גנטי של כל התינוקות שלנו. רבים ציטטו את המשפט שלו, לאחר שהצטרף אל קדימה, בו דיבר על כך שבוטלו האידיאולוגיות – "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". ובעתיד הזה, על פי שטרית, יש רק כוח. למדינה יש כוח בלתי מוגבל.

הוא האיש שרוצה שלמדינה יהיה את כל הידע על האזרחים שלה, וכל חבר כנסת שתומך ביוזמה הזאת מקדם את האג'נדה הזאת – נגד החירות. משפט שראיתי בלוח השנה שלנו השבוע מתאר את המציאות כך: "כשיש לך קדמה טכנולוגית ופשיטת רגל מוסרית, בהכרח תגיע להשמדה עצמית". לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

 

קצת על השמאל

רציתי לכתוב כאן על האופן הדוחה בו אבירמה גולן דחתה את הזמנתה של איילת שקד להשקת שדולת הסופרים בישראל, על כמה ששוב השמאל מנסה לדחוק את הימין ממקום האליטות השלטוניות שאינן נתונות לבחירת הציבור, אבל אז ראיתי שיריב לוין נכנס בערוץ 10 במלוא הכח, ונרגעתי. יש מי שמבין את חשיבות הדבר, והוא אחד האנשים שמבינים את השיח המשפטי ואת החשיבות הדיון הזה בצורה הטובה ביותר והוא איש המחנה הלאומי. הימין מנצח בזירה הפוליטית לרוב כבר כמעט ארבעים שנה, אבל את אותות השלטון החל לנכס לעצמו רק לפני כמעט עשרים שנה. עכשיו הגיע הזמן לקחת אותו. סוף סוף.

 

קצת על בנט

בנט בוועידת 'הארץ' לשלום. הברקה פוליטית
בנט בוועידת 'הארץ' לשלום. הברקה פוליטית

כמה ציניות דרושה לפוליטיקאי כדי להגיע לוועידה של אנשים שלא סובלים אותך, בעוד אתה חבר קבינט בטחוני כשהמדינה שלך נמצאת תחת מתקפת טילים? ומצד שני, ברמה הכי קרה – המהלכים של בנט בזמן האחרון מצטיירים כמבריקים. השמאל, בהשתיקו את בנט, לא רק חשף את פניו האמיתיות והלא סובלניות, אלא גם הוסיף לבנט עוד מנדט או שניים בתוקפו אותו פיזית, ובנט, יודע לנצל את ההזדמנות. שאפו. 

 

קצת על השבת

כמה פסטורלי היה בקריית ארבע השבת. באמת. כמעט שכחתי שיש מלחמה שם בחוץ. מזג האוויר היה נוח, ילדים ציחקקו בזמן ששיחקו, משפחות טיילו והכל היה רגיל, שקט, נוח. הסיבוב הרגיע אותי, למרות שכבר הייתי רגוע. ולפתע, אזעקה. עמדתי שם, על פסגת ההר ביישוב, מביט מערבה מנסה לזהות אם משהו באמת מגיע. זה היה שטח די פתוח ולא היה מחסה של ממש, או מקלט. פיצוץ עם הדף אחד, עוד שלושה או ארבעה קטנים יותר. זהו. המלחמה חזרה. עם צאת השבת מיהרתי לבדוק איפה נחת הטיל. חברון, בית של ערבים. לפחות זה.

 

קצת על פנחס

1) משה מתקרב לסוף חייו, ועל האופן בו דברים יתנהלו אחריו – יש תהייה של ממש. מעשהו של פנחס, שלוקח את החוק לידיים והורג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור המדיינית על מנת להפסיק את המגיפה ומקבל את תמיכתו של אלוקים. ה' מעניק לפנחס ברית שלום – דווקא בשל קנאותו. בשבוע זה, שהחל בסימן רצח הנער הערבי מוחמד אבו ח'דיר על ידי יהודים, במעשה שגרם לאנשים לתהות – מה ההבדל בין קנאותו של פנחס וקנאותם של הנערים הרוצחים. האם קנאות יכולה להיות נכונה במקרים מסוימים? האם יש להשליך מקנאותו של פנחס אל מעשה ה'נקם' שלהם?

התשובה, בעיניי היא ברורה – לא. לא, משום שבזמן פנחס, קנאותו הופנתה אל טוהר המחנה ואל פנים המחנה. הוא עוצר את המגיפה ואת מה שהתחיל אותה – מסע של גילוי עריות ואובדן הערכים שהיהדות מחייבת אותנו אליהם. אגב, בנקודה זו חשוב להזכיר, שחוקי העריות היהודיים בעיקר מחייבים אותנו להמשיך את שרשרת הדורות – בעצם קיום המצוות כפי שהן.

ובאשר לנערים? אין שום טוהר במה שעשו. אין כאן אפילו נקמה. אני רק יכול לתהות כמה התגובות היו אחרות כלפיהם אם היו תופסים למשל את רוצחיהם של אייל, נפתלי וגיל-עד ושורפים אותם בחיים. אז זו הייתה שיחה אחרת לחלוטין, אבל הם חיפשו את "הערבי שהכי קל להרוג", כולל אחיו בן ה-9 של מוחמד.

2) כשאלכס דה-טוקוויל מגיע לאמריקה, הוא נדהם מחוקי הירושה שם. הוא מסביר כי בניגוד ליבשת הישנה, באמריקה הירושה מחולקת שווה בשווה בין הילדים, מה שאומר שבכל דור שמתחלף, מתבצעת דה פקטו חלוקת ההון ומעמדות אינם משתמרים בהכרח – כך שהמשחק נפתח מחדש בכל דור.כשקראתי את דבריו, הבנתי לראשונה מהי חשיבותה של הירושה וכיצד היא יכולה להשפיע על המבנה החברתי. בנות צלופחד חיות בעולם פטריארכי בהרבה משלנו, ועדיין דורשות חלוקה שווה. אביהן שנפטר לא הביא ילדים(זכרים) לעולם, ועל כן דרשו לקבל לעצמן את נחלתו ובכך לאפשר לעצמן מקום לגור בו – בייחוד לאור חלוקת הנחלות הקרבה ובאה – שגם עליה משה מקבל הנחיות מהקב"ה.

3) משה עומד להיפרד מן העולם, ומחפש לו מחליף. לכאורה לתפקיד אמורים להיות רודפים רבים, כפי שקורח אך לא מזמן דרש לשנות את המנהיגות. אולי אחד משבעים הזקנים יכול היה להיות מועמד ראוי, או כלב בן יפונה, או עתניאל בן קנז שהגמרא אומרת עליו שתיקן תקנות רבות לאחר פטירת משה, או אפילו פנחס שזכה לברית שלום מהקב"ה. אך על גב כל אלו נבחר יהושע בן נון. ולמה דווקא הוא? משום שהוא ראה את משה והיה איתו לאורך הדרך. הוא ידע איך להנהיג משום שראה את המנהיג בשעותיו הקשות והטובות ביותר, הוא למד דרך הניסיון, וללימוד זה אין שני. יהושע בן נון הוא שיוביל את ישראל ארצה, בעוד משה ייאלץ לראות את העם ממשיך את הדרך בלעדיו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s