אליש: שבעה ימים

אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את השבוע הרע הזה. היו לוויות, והייתה שבעה, והיה כיכר, והדרום, וירושלים, ויש תקשורת, ואלוהים עדיין לא החריב את הפייסבוק, ואני בכלל אמורה להיות בלימודים. על מי אני עובדת, אני מאוד בלימודים. יש לי מבחנים ועוד דברים לא חשובים לדאוג להם. וזה שוב מתסכל.

1.

אני כבר לא בוכה בקלות. אני בוכה כשאני מתוסכלת כי שוב הלכתי לאיבוד בתל-אביב, ואני בוכה כשאני מבינה שעשיתי טעות מטומטמת ואין לי דרך לתקן. תסכול, חרטה וחוסר אונים, אלו הטריגרים שלי בזמן האחרון. אגואיזם.

אז כשהתיישבנו בשמונה בערב מול יונית לוי וקיווינו שהווטסאפ שוב משקר, העיניים שלי היו יבשות, בנוהל. למרות שאני מכירה את אחות של נפתלי, למרות שנוף איילון היה הבית שלי במשך כמה שנים טובות.
זה הלך והדרדר עד שמונה ורבע, שמונה ועשרים, הראיות נגדינו הלכו והצטברו. כשהשעון הורה שמונה וחצי, הכיתוב הופיע בבירור על המסך: נמצאו גופות שלושת הנערים החטופים. ופתאום דמעות. מטשטשות את הראיה, מחליקות החוצה, שוטפות את הלחיים בשקט. מטפטפות על החולצה. ממשיכות וממשיכות כמו זרם חלש מברז פתוח שאף אחד לא טורח לסגור. ואני נזכרת בעוד דבר שהוא טריגר שלי- דברים שלא יהיו יותר.

2.

כשאני מנחמת את עצמי, או את מי מהחברים שלי, על הדברים המטופשים שפעם קראנו להם בעיות, אני אוהבת להסתכל על העתיד. להגיד לי ולהם שזה לא לתמיד, זה רק לעכשיו. שזה כואב, ויכאב, אבל באמת שבסוף זה ישתחרר. שיום אחד אנחנו נצחק על זה. שכל מה שמכאיב לנו, מחזק אותנו במקביל. שהכול בסוף עובר.
אבל אלוהים אדירים. מה יש להגיד למשפחות שעומדות להתגעגע עכשיו לנצח? לגברים ונשים וילדים שגנבו להם את הלב ורצחו אותו? איזה מן היגיון מעוות זה לדרוש מהם להמשיך בלי הלב שלהם?

אני שונאת את תעשיית הפורנוגרפיה-של-הצער שחוגגת אחרי כל אסון כזה, אז אני משתדלת לא ליפול לשם. אני לא אכתוב על כל הרגעים הקטנים והאיומים ועל החור. אבל בכל מפגש שהיה לי עם המוות, השאלה הזאת מהדהדת בי.

איך

אפשר

להתגעגע

לנצח.

 

3.

כיכר רבין. מעגלי שיח ושירה כל ערב עד סוף השבעה. הלכנו.
ישבתי במעגל מגוון למדי: ארבעה גברים בגיל של אבא שלי, זוג צעיר שמורכב מבחורה מדברת ובחור שותק, שתי נערות בגיל תיכון, מרכזניק וסטודנט לפיזיקה עם מבטא. הם אמרו דברים מאוד רגילים, בסיסיים. הבחורה המדברת אמרה שהיא מאוד דואגת מהאלימות שמתעוררות בעם שלנו, ומה אנחנו בכלל שווים אם בזמנים קשים אנחנו מתנהגים בדיוק כמוהם.
הגברים המבוגרים דיברו על זה שחייבים להיות מאוחדים עכשיו, שזה הייחוד של עם ישראל.
הפיזיקאי אמר שאם נזכור שאנחנו משפחה, ושאנחנו קשורים זה לזה, נוכל לשמור על האחדות הזאת גם בהמשך.
אמרו מילים כמו הקשבה, סבלנות, ביחד. מדברים לאט, מדברים בשקט, מדברים מעט. בפשטות. בלי פאנצ'ים, בלי מטאפורות ובלי דימויים. קצת הפסקה מכל הפייסבוק הזה. מהמלחמה על דעת הקהל ועל דעת עצמינו.

4.

כתלמידת תיכון למדתי באולפנת שעלבים שבנוף איילון, וחזרתי לשם כבת שירות. נוף איילון היה הבית שלי בהרבה מובנים, והיישוב על שביליו ומשפחותיו קרוב מאוד לליבי.
בקיץ 2012, בתחילת שנת השירות שלי, איבדה האולפנה שתי בוגרות. אחת נהרגה בתאונה ואחת נפטרה בשנתה. אחרי כמה שבועות, היישוב איבד את רב"ט נתנאל יהלומי בפיגוע בגבול מצרים. באמצע השנה תאונה נוספת לקחה בוגרת שהייתה כבר לאמא. ערב פסח השנה, תלמידה שלנו איבדה את אבא שלה, סנ"צ ברוך מזרחי. והשבוע היישוב איבד, בקול שבר גדול, את נפתלי.

אני כבר שנה מחוץ לאולפנה, אבל נזכרתי השבוע במה שראש האולפנה היה מאחל לנו מדי פעם. הוא היה מאחל לנו שגרה. הוא היה מאחל לנו שעמום. אנחנו לא מבקשים הרבה, עזוב אותנו מדברים טובים ומבונוסים, רק שיהיה לנו קצת משעמם. שנתלונן על דברים בנאליים וטפשיים ושגרתיים. שינויי מערכת, גשם בטיול השנתי.

וכשאני חושבת על זה, אני מוותרת על האחדות המהוללת הזאת שגילינו בעם שלנו. אם אנחנו צריכים כזה אסון כדי לגלות אותה, אולי לא מגיע לנו להיות מאוחדים. אני מוותרת על האחדות, מוותרת על המורשת, מוותרת על הסיפורים היפים. מוכנה למסור את כל האחדות הזאת בתמורה לקצת שעמום עבור המשפחות האלה. שום דבר לא שווה את השבר הזה.