קצת על הרבה – מוצ"ש בָּלָק

שום דבר לא מכין את ההורים שלך לכך שהבן שלהם בן 16 וצריך להתמודד עם מוות. שום דבר לא מכין את המורים שלך לזה שהתלמידים שלהם עומדים להתפרק. הם יביאו פסיכולוגים, הם יצרו מעגלי שיח, אבל שום דבר לא מכין אותם לזה. שום דבר לא מכין את ההורים של המשפחות של הילדים שנרצחו, שהילדים שלהם כבר לא יחזרו. שום דבר לא מכין אותם לרצון הזה להמשיך את דרך בנם. שום דבר לא מכין אותך, נער בן 16, לכך שיש הורים שכל כך מתגעגעים לבן שלהם והם פשוט רוצים לחוות את ההורות הזו דרכך. שום דבר לא מכין אף אחד לזה שהכתפיים שלך יכולות להיות הכי רחבות בעולם, אבל הן יקרסו תחת זה. כי זה פשוט יותר מדי.

קצת על התסכול  | קצת על הכיכר | קצת על משטרת המחשבות | קצת על פייגלין | קצת על אסטרטגיה | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על בלק  

קצת על התסכול

אמרתי לעצמי שעם צאת השבת בטח אשמע על ההסלמה, אתעדכן בהדרדרות המצב, ובמהרה, בחדשות תופיע הכותרת שמדווחת על כניסת צה"ל לעזה. ישראל אמורה להיות מדינה מובילה, העם היהודי אמור להוליך את העולם, זו לא תפיסה, מבחינתי. זו אידאה. כי מציון תצא תורה. זה נכון בכל דבר, זה נכון גם בלוחמה בטרור. אך ישראל ממאנת להיכנס למלחמה בחמאס. "שקט ייענה בשקט", הם אומרים. זה מה שמחפשים, שקט. לא טילים, לא אינתיפאדה, שקט. בינתיים, כך נראה מהדיווחים – תושבי הדרום שומעים בעיקר רעש. אם נסעתם בשבת באיזור הכפרים הערביים-ישראליים, כנראה שתעדיפו לא לעשות זאת שוב. אם אתם תושבי ירושלים, כנראה ששמעתם הרבה רעש, ראיתם הרבה צמיגים, ספגתם מעט אבנים. אבל אנחנו מחפשים שקט.

שקט הוא רפש.

וזה קשה, כי אני יודע באמת ובתמים, שאין לישראל מה לחפש בעזה. אין לנו עניין בעוד לבנון, אין לנו עניין בעוד מלחמה מיותרת שהיא רק עוד סבב בסדרת סבבים בלתי נגמרים. זה מתסכל, כי אני באמת חושב שזה לא הוגן שתושבי הדרום סופגים את האש כדי שאני(שחי במרכז) לא אסבול.

זה מתסכל, כי אני יודע שהיום אלו אבנים ומהומות, היום זו הרכבת הקלה בירושלים שנפגעת, היום אלו צמיגים, היום אלו טילים על שדרות ובאר שבע. מחר? מחר זה תחייתו של העיקרון הפלשתינאי, כפי שהגדיר אותו נתניהו. מחר הם ידרשו עצמאות כאן. מחר הם לא יזרקו נהגים מהרכבים שלהם כי הם יהודים, הם יעשו יותר מזה. מחר הטילים יגיעו גם למרכז. מחר נבין שאין ברירה אחרת, כי אנחנו מסרבים להתמודד עם המצב.

כמו במלחמת השחרור, כמו במלחמת ששת הימים, כמו במלחמת יום כיפור, בסוף לא תהיה לנו ברירה. השאלה היא מתי יגיע אותו מחר, כמה ישראלים יצטרכו להיפגע עד שנבין שזו מלחמת אין ברירה.

קצת על הכיכר

אחרי הלוויה, נראה כאילו הכל התפרץ. כל הזעם והכעס שהיה אצור בתוכנו, השתחרר הרסן. אין אחדות יותר, אלא סכסוך קשה ונוקב. אחרי שבועיים וחצי שאתה נושך את הלשון כדי לא להיכנס למקומות האלו, כדי לומר שרק כמה קיצוניים מאשימים את הנערים ברצח שלהם, שרק הרדיקליים ביותר אומרים שההורים שלהם אשמים בכך שהם היו בשטחים, שרק משוגעים באמת לא עצובים על הרצח. כי האימהות האלו נתנו לנו כל כך הרבה כך, והמשפחות המדהימות האלו עשו מה שאפשר כדי לשנות את התודעה שלנו. מהכח שלהן למדנו שאפשר אחרת.

בלי כאב, בלי דמעות, האם אפשר ככה לחיות? האם רק אויב חיצוני מאחד אותנו? זו השאלה שניצבה בפני, עת הצטרפתי אחרי שמאסתי בתחושת המועקה והתסכול שתיארתי לעיל אל נוער הנרות 2014 בכיכר רבין. נסעתי לשם בהמלצת חברה טובה וביחד עם איתי, חבר מהלימודים. הקשר ביני ובין איתי משונה מעט, כי חברים של שנינו נרצחו באותו פיגוע, מספר ימים זה לאחר זה. אחרי המעגל, התיישבנו במעגל השירה. הרוב בשלב הזה היו דתיים, אבל היה בלתי אפשרי לפספס את המקו"חניקים(תלמידי ישיבת 'מקור חיים', בה למדו גיל-עד ונפתלי). אני ואיתי ישר התחלנו להיזכר, איך זה.

לוי. כשהתמונה הזו צולמה, הוא כבר פיזר רמזים.
לוי. כשהתמונה הזו צולמה, הוא כבר פיזר רמזים.

ואתה יודע איך זה. אתה זוכר את ההלוויה כל החיים. אתה זוכר את השבעה, איפה היית ומה עשית. אתה זוכר איך הרגשת לבד. אתה זוכר איך אצרת את הכל במשך כל הזמן, ואיך ההתנתקות החזיקה אותך במתח אחר – חושב על משהו גדול הרבה יותר ממך. אתה תמיד תזכור את הקיץ המחורבן הזה, כנראה הקיץ הכי גרוע אי פעם.

אתה תזכור תמיד את הפנים שלו, את החיוך שלו. אתה תמיד תזכור איך הוא דרש מאיתנו לשמור על קשר זה עם זה, גם עם מי שלא חבר ישיר שלנו, אתה תמיד תזכור איך הוא הבטיח "בקיץ הזה כולם יהיו אצלי בבית", ואיך יומיים אחרי זה – כולם היו שם, בבית שלו. אז הבטנו בהם.

"כמה מהם נראה לך יחזרו בשאלה?", איתי שאל. כמה מהם היו עם פיאות, הן עתידות להיעלם. חלקן יישארו. שום דבר לא מכין אותך למוות. שום דבר לא מכין אותך לרצח. שום דבר לא מכין אותך להתמודד עם כל כך הרבה רוע. שום דבר לא מכין  אותך למצב בו חבר שלך נמצא יום אחד, ויום אחר הוא כבר לא. פשוט לא. לא תוכל להתקשר אליו, לא תוכל לדבר איתו. הוא לא עבר דירה, הוא לא עבר לחו"ל, הוא לא יחזור. ושום דבר לא מכין אותך לזה.

שום דבר לא מכין את ההורים שלך לכך שהבן שלהם בן 16 וצריך להתמודד עם מוות. שום דבר לא מכין את המורים שלך לזה שהתלמידים שלהם עומדים להתפרק. הם יביאו פסיכולוגים, הם יצרו מעגלי שיח, אבל שום דבר לא מכין אותם לזה. שום דבר לא מכין את ההורים של המשפחות של הילדים שנרצחו, שהילדים שלהם כבר לא יחזרו. שום דבר לא מכין אותם לרצון הזה להמשיך את דרך בנם. שום דבר לא מכין אותך, נער בן 16, לכך שיש הורים שכל כך מתגעגעים לבן שלהם והם פשוט רוצים לחוות את ההורות הזו דרכך. שום דבר לא מכין אף אחד לזה שהכתפיים שלך יכולות להיות הכי רחבות בעולם, אבל הן יקרסו תחת זה. כי זה פשוט יותר מדי.

ואתה שומע את המשפחות, ויודע ששמעת כמעט הכל בעבר. את האחות הקטנה שמתמוטטת כי היא איבדה את המצפן האנושי שלה, את הדוגמה למופת שלה. אחרי שנה אתה כבר קולט איך כולם מתמודדים עם ההתמוטטות הזאת. אחד ייקח את הגיטרה של האח, אחד יתחיל לכתוב, אחד יטוס לחו"ל וישתחרר שם, כי בארץ אין אוויר. ואיך ההורים יתמודדו עם זה.

ואז אתה שומע את רחלי, אמא של נפתלי, שאומרת שאין מעשה של אהבה או תפילה שנעשה לשווא. אתה שומע את שיר-אל, אחות של גיל-עד, מבקשת מעם ישראל ש"תהיו אחים טובים". ואתה שומע את אורי, אבא של אייל, מדבר על סוד נצח ישראל – האהבה. שמעת כמעט הכל, אבל את זה עוד לא שמעת. יש בנו אהבה, והיא תנצח.

 

  קצת על משטרת המחשבות

19 שנה חלפו מרצח רבין ושום דבר לא השתנה. ההשתקה, הרדיפה הפוליטית, ההסתה והדה-לגיטימציה נמשכים כל העת. נגד מחנה אחד. קראו לזה טרמפים, קראו לזה קריאה לנקמה, קראו לזה אספסוף. המצב הזה לא יכול להימשך. משרד המשפטים החליט להקים קו חם על מנת לנתר פוסטים עצבניים בפייסבוק שקוראים להסתה. זה משגע, כי הצביעות חוגגת. שלושה נערים יהודים נחטפים ונרצחים, ואת כולם מעניין מי טעה. איך המשטרה טעתה. איך הצבא טעה. איך השב"כ טעה. וכשזו המציאות – אתה מגיע למסקנה שבאמת, גם במדינה שקמה כדי להגן עליך, אין מי שיגן עליך. ואז אותה תקשורת שהוליכה אותך למסקנה המתבקשת הזאת, תשתמש בזעם ובכעס שהיא עצמה בנתה אצלך – כדי להסית את דעת הקהל נגדך. אז יספרו לנו שאנחנו חיים בדמוקרטיה, אבל השבוע משרד ממשלתי החליט לנתר את דפי הפייסבוק של כולנו, הציע לנו להלשין אלו על אלו, ובעצם ביקש דריסת רגל למקום בו אנו מביעים את דעותינו.

זה לא רק עניין תועלתני, בו מי שמדבר מוציא את הקיטור שלו ולא פועל – שזה מה שקרה עם 99.99% מהיהודים שקראו לנקמה. אותם תשעים ותשעה אחוזים הם אלו שמצפים מהממשלה שתפדה את דם הנערים. לכן, כשהממשלה והצבא מדברים במונחים של "שקט" ולא של רעש, מרביתנו מתאכזבים. ושוב, זו תהיה אותה תקשורת שתוליך את הממשלה אל מקום בו ידיה כבולות ואין לה כרטיס יציאה.

אוגרת מידע במסווה של בטחון הציבור. לבני
אוגרת מידע במסווה של בטחון הציבור. לבני

כי מה יקרה אם ישראל תיכנס לצה"ל? ההתנתקות הייתה טעות, אבל מי רוצה לחזור היום לעזה? מי רוצה לשים חיילים שם? מי מוכן לשחזור של השהות הישראלית בלבנון? ברור לכולם שישובים ישראליים בעזה זה משהו שכבר לא יחזור. ואם אין תפיסה אסטרטגי שתגרום לישראל להיכנס לעזה, אם אנחנו לא מחפשים מוצא שממנו לא יירו טילים יותר אי פעם על ישראל, אין טעם ממשי בכניסה ויציאה. הדרך היחידה בה זה יקרה, היא אם נציב את חיילי צה"ל כברווזים בעזה. ואז נחזור שוב לתסריטי מלחמת לבנון ואל אותן ארבע אמהות שידרשו לצאת, כי זה מוות מיותר, ואז נצא – כי זה מיותר, ואז שוב טילים על שדרות, ושוב טילים על תל אביב. בסרט הזה כבר היינו. והכל, הכל, נובע מכך שאנחנו חיים באשליה של דמוקרטיה. וכל השיח הזה, מדיח אותנו למחוזות לא רלוונטיים. כי יש דבר אחד משותף לשריפות בירושלים, למהומות בשועפט, לטילים מעזה ולרצח הנערים. משהו לא דמוקרטי, לא 'פוליטיקלי קורקט' במיוחד. המיעוט, שהדמוקרטיה נועדה לכאורה לשמור עליו מפני עריצות הרוב, מנצל את רפיסות הרוב על מנת לנגח אותו. יש מספר מצומצם של אנשים שאשמים ברצח. יש מספר מצומצם של אנשים שאשמים בכך שהרי ירושלים עלו באש. יש מספר מצומצם של אנשים שאשמים במהומות בשועפט. אבל במשטרת המחשבות הישראלית אסור להגיד מה הקשר ביניהם.

קצת על פייגלין

זה כבר כמה חודשים שבלשכתו של פייגלין מנסים לעשות קפיצת מדרגה, מחטיבה בתוך הליכוד אל הובלה שלו. ברחוב בלפור מביטים קדימה אל עבר הבחירות. כמובן, החטיפה והפיגוע הכניסו את המערכת הפוליטית לירידת מתח מסוימת, אבל בכל זאת – בתוך הליכוד נערכים לבחירות. אחת מנקודות היתרון שיש לפייגלין על שאר מתחריו בימין(נתניהו, בנט) היא שהוא אינו נושא באחריות שילוחית כלל, אין לו כח בממשלה, הוא לא מצביע על החלטות, הוא חבר בסיעה קואליציונית ובה בעת נתפס כאובייקטיבי ומדי פעם תראו אותו מצדד באופוזיציה. אך עדיין משהו חסר. השבוע הזה היה מעניין לראות איך מנצל – פוליטית – פייגלין את היחס של ממשלת ישראל כלפי הפיגוע. בכל סבך ההמולה, בין האיפוק של נתניהו, העמידה של בנט כאוהד כורסה ודיבורי הסרק של לבני על פרטנר, היה ברור שחסר מנהיג. כמו במיונים קבוצתיים, בהם ניתנת לקבוצה בעיה מורכבת שעליהם לפתור איכשהו, יש את השלב הראשוני של ההמולה והויכוחים עד שקם מישהו ואומר: "סתמו. בואו נעשה סדר", זה המנהיג. את הנקודה הזאת, הצליח פייגלין ליצור בפוסט אחד קטן.

"חברים אל תדאגו.

אני אדבר. בקרוב.

ועוד איך אדבר.

אבל לא כשמתינו מוטלים לפנינו."

כך הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו. באמירה זו הוא אומר – כולם מסביב מדברים שטויות, אני יודע מה נכון, ואני מספיק ממלכתי לומר לכם שזה לא הרגע לדבר. הציפייה הייתה עצומה, חיכיתי למשהו שיסביר בדיוק מה הולך פה, שינתח את הבעיות ואת הכל, שייגרום לי לומר לשם שינוי, שפייגלין יכול להוביל את המדינה.

ואז זה הגיע:

סרטון בו פייגלין מדבר אל "אזרחי ישראל", בטון ממלכתי, מאופק, בשפה גבוהה. האמת? התאכזבתי. כי בנקודה הזאת, דווקא בנקודה הזאת, מנסים ליצור סרטון שמדמה מיצג של הנהגה. הוא מדבר אלינו. אין בסרטון הזה תשוקה, אלא טקסט כתוב ומנוסח היטב, שאם היינו קוראים אותו – בוודאי היינו משתכנעים יותר. יונית לוי יכולה הייתה לקרוא את הטקסט וליצור אפקט דומה. לא רוך היה צריך להיות כאן, אלא כעס, זעם, עצבים. כן, מתוך מקום של הנהגה. אך הפארסה, שהיא ניצול המצב הזה – על מנת לקדם תדמית של הנהגה, נמשכת. ביום שישי יצאו פעילים תומכי פייגלין עם שלטים עליהם כתוב: "משה פייגלין לראשות הממשלה". כל ההתנהגות הזו, כל הנאום הארוך והמפרך הזה, חסר התשוקה וגדוש החזון רק מראה כמה רחוק פייגלין מעמדת הנהגה. זו לא הכריזמה, זו החשיבה הפשוטה ולא המופשטת. הוא אינו מתחיל מהמהות, אלא מהתכלית, וידוע שהתכלית אינה מרתקת את האדם דיה.  

קצת על אסטרטגיה

דו"ח וילר. איפה זה ואיפה היום?
דו"ח וילר. איפה זה ואיפה היום?

שבועים לאחר שישראל ניצחה את מלחמת שש הימים, התבקש יו"ר המטות המשולבים, הגנרל ארל וילר להציג בפני הפנטגון והממשל האמריקאי את הגבולות המינימליים ברי-ההגנה שחיוניים לבטחונה של ישראל. מדובר במפה שכיום נראית מנותקת לחלוטין מהמציאות. הגבולות המתוארים במפה שונים לחלוטין מהמפה המוכרת לנו כיום, אך יותר חשוב מכך הוא האיזורים אותם מגדירים האמריקנים כחיוניים לשמירה על ישראל: חלקים נרחבים מיהודה ושומרון, רמת הגולן, רצועת עזה, דרומית לאילת ואף שארם א שייח', כולן נקודות חיוניות עבור ישראל לשמירה על הביטחון שלה.

הדו"ח נגנז מסיבות פוליטיות מאז, ולכן אינו מדובר רבות. אך בדו"ח זה יש הבנה אסטרטגית מלאה שממחיש מהי נחיצות שמירה על שטח.

מאז, עברו הרבה מים בירדן ובנילוס, שטחים החליפו ידיים. ויתרנו ב-82' על שארם א' שייח ועל סיני.ב-94' ויתרנו על חלקים נרחבים מיהודה ושומרון. ב-2000 כמעט ויתרנו על הגולן, ב-2005 ויתרנו על רצועת עזה. כל זה חשוב, משום שכיום ישראל ניצבת על סף מה שנראה כסבב אלימות נוסף מול ארגון החמאס ורצועת עזה. אני כואב את רצח הנערים. כל פעם שאני חושב על זה יותר מדקה, העיניים שלי מתחילות לדמוע. אני קורא לזה אפקט פוגל, או אולי בעצם זה אפקט סחיווסחורדר. פיגוע אחד שהותיר יותר מדי רושם ופשוט מפרק אותי מבפנים. אני כועס, אני רוצה באמת ובתמים שישראל תיקום את דמם. כשאני רואה את הקריאות ל'שטח את עזה', או להפוך אותה לחניון, אני מזדהה לחלוטין. אבל יש בעיה מהותית אחת. אני מביט בקבינט הבטחוני, ורואה שאין שם תפיסה של אסטרטגיה, אלא רק טקטיקה. וזה נכון, כי מי שהפך את ארגון הטרור בראשות ערפאת לארגון לגיטימי, לא יכול היה להיות בר תפיסה אסטרטגית. גם צה"ל, שמתנהל כמו כח שיטור כבר עשרים שנה – נע בין ניסיון להרגיע את השטח ובין רצון למנוע הפרות סדר, מתנהל כמו בכיבוי אש. זה מסביר גם את ההתנגדות שלו לתקיפה באיראן לפני מספר שנים(לא השתנה יותר מדי, ככל הנראה), ואת ההיסוס שלו ממבצע בעזה כעת. מי שוויתר על עזה, לא הגיוני שהייתה לו ראייה אסטרטגית, כי אתה לא מפקיר שטח מלא לארגון טרור. אתה פשוט לא עושה את זה. אבל יש נתון נוסף שחשוב לצרף כאן.

לאורך חמש שנות שלטונו של נתניהו כעת, ואף שלוש השנים הראשונות שלו, באופן יחסי – היו השקטות ביותר. אולי זה קשור לעובדה שהוא לא נכנס יותר מדי למו"מ המדיני(והנה, דווקא עכשיו כשהוא נכנס, אנחנו סובלים), אולי זה קשור לעובדה שהוא מבין איך להתמודד מול ארגוני הטרור. כמובן, עסקת שליט הייתה טעות אסטרטגית איומה שלו, ואין ספק שהוא כבאי שריפות ביותר מדי מזמן ההתנהלות שלו. אבל בואו נחזור אל הרגש הזה שכולנו חשים. התחושה האמיתית והצודקת שרוצחיהם של נפתלי, גיל-עד ואייל ראויים למוות איום ונורא, ואכזרי. לא לכלא, לא למעצר, לא למשפט הוגן. פשוט להשמדה אכזרית. אבל אין לנו מושג איפה הם. ולהוציא עצבים על עזה זה נחמד, אבל כולנו יודעים איך זה מסתיים. בעוד סבב. זה צריך להסתיים.

לא עוד תגובות מידתיות, לא עוד איפוק, לא עוד פרופורציות. לא כי אנחנו כועסים, לא כי אנחנו זועמים, לא כי הכבוד הלאומי שלנו הופך לסמרטוט, אלא כי הם צריכים להבין שיש דברים שאתה לא עושה. אתה לא יורה טילים על ישראל, נקודה. אתה לא חוטף ישראלים, נקודה. אתה לא הורג אותם, נקודה. אתה לא משאיר אותם מוטלים באמצע הדרך, נקודה. אתה לא מאיים על ישראל, נקודה. אבל בעצם, אולי היעדר התפיסה האסטרטגית נובע ממשהו עמוק יותר. "אני מאמין שמדינה פלסטינית יכולה לקום ולהיות לצידה של ישראל". לפני מספר שבועות סיימתי לכתוב סמינריון על הלאומיות הערבית בארץ ישראל, המתקראת פלסטינית. המסקנה פשוטה. החברה הערבית בישראל היא שבטית ומורכבת חמולות חמולות. אין עם פלסטיני, משום שאין דבר כזה עם ערבי. זה למה ארגון דעא"ש, למשל הוא כל כך מסוכן. הם פועלים מתוך הבנה מוחלטת שמדינות לאום ערביות אינן אלא פיקציה, והסכם סייקס-פיקו נבע מאי-הבנה מוחלטת של המזרח התיכון. הערבי, ובייחוד המוסלמי, יישאף להיות חלק מאימפריה גדולה, הוא ישאף להיות חלק מח'ליפות מחד, או חלק משבט ומשפחה – אין מקום ללאומיות הקטנה באמצע. פלסטיניות(עם שורוק בסוף) היא כמו הציונות – תנועה לאומית. כשם שאין עם ציוני, אין עם פלסטיני.

הסכסוך הזה הוא בין שתי תנועות לאומיות, אחת אותנטית, שקשורה בחבל הטבור אל הארץ הזאת והשנייה מבוססת מתחילתה ועד סופה על התנגדות לכל שלטון שאינו נוח להם. הפלסטיניות היא ביזת הציונות ותו לא. כשאנחנו מקבלים את זכותם למדינה, אנחנו מבצעים טעות אסטרגית ומתרפסים בפני קבוצה ששואפת בעומק ליבה להתחבר לשאר עמי ערב. כשאנו מקבלים את זהותם של הערבים כפלסטינים, אנו חותרים תחת זהותנו שלנו כאן. מה הפלא שאף אחד לא רוצה לכבוש את עזה, מה הפלא שאיש אינו מוכן להתמודד באמת מול החמאס ולהשמיד כל אלמנט שלטוני בעזה?

 

קצת על אנטי-פרגמטיזם

לכל כותב יש את הרגע הזה שהוא מרגיש שהוא כתב משהו באמת יפה וטוב. ריסוס קל של דמגוגיה, קמצוץ של רגש, כפית של ציניות, קורטוב של רציונל – והופה, טקסט מוצלח שמנער את דלתות הלב של הקוראים. לפעמים זה פשוט רעיון נשגב שאתה מרגיש שהצלחת לנסח. לפעמים זה סתם, מה שאתה מרגיש. אמרו לי פעם, שיש ציטוט שמנסח את ההבדלים בין כותב טוב וכותב גדול כך: "כותב טוב יגרום לקורא להבין שהכותב הוא גאון, אך כותב גדול יגרום לקורא להבין שהגאונות היא מנת חלקו של הקורא".

לא הבנתי את משמעות האימרה הזאת עד לאחרונה. מעבר לעובדה שאתה מבין שכשאתה כותב, אתה בעצם מדבר מול קהל של עשרות או מאות. מעבר לעובדה שאתה מבין שכשאתה כותב, אתה בעצם חושב שמה שיש לך לומר חשוב מספיק כדי שהקהל הזה יקשיב. וזו נקודה באמת אדירה. כשאתה מצליח לנסח משהו שיגרום לאנשים לומר לך תודה על זה שאתה מצליח לומר את מה שהם חושבים, אבל לא מצליחים להגות, ואז בעצם – הם הגאון. שמח שזכיתי לגעת במעמד הזה.

קצת על בלק

גילוי נאות שחשוב לי לומר. לעיתים אני מדפדף אחורה, אל דברים שכתבתי לחיילים שלי כשהייתי מפקד ב'נתיב' ורציתי לקשור את המתגיירים אל התורה ואל היהדות, שירגישו שפרשת השבוע מלווה גם אותם. כדי לעשות זאת, דיברתי על דברים שהיו קשורים אל אירועים שקרו באותו שבוע והיו רלוונטיים – הם קשרו בין התורה ובין המציאות. המפחיד הוא, שמדי פעם אני מגלה כמה הדברים שהיו רלוונטיים לפני מספר שנים, רלוונטיים באותה פרשה גם כמה שנים אחרי. את הטקסט הזה כתבתי לפני ארבע שנים.

*כיום כוח ההרתעה הישראלי נפגע עד למאד. ההפסדים התודעתיים במלחמות האחרונות ובמבצעים האחרונים הסירו לחלוטין את החשש של ארגוני הטרור השלוחים על ידי אירן למינימום, ובשילוב עם הכוחות ה"נאורים" של ארגוני זכויות האדם והשלום, הם מהווים סכנה קיומית לישראל. לא עוד חוששים הם להיכנס למלחמה בנו, כי כוחנו אינו עוד בכוח הפה כי עם בכח הזרוע, וישראל אינה אמורה להיות חזקה רק בכח הזרוע. יש שאומרים שאם הייתה מדינת ישראל מדינת הלכה, לאירן ולמוסלמים באשר הם לא הייתה בעיה עם "הישות הציונית" שכן  אחמדיניג'ד מגדיר את הבעיה עם הכופרים, והרי היהודים הם עם הספר-בתנאי שמקיימים הם את הספר. לדעתי מדיניותה החדשה של טורקיה כנגד ישראל רק מוכיחה כי אין הדבר תלוי בשמירתה של המדינה על המצוות אלא בכך שאין עוד פחד מישראל. ישראל אינה מהווה עוד גורם מרתיע ולכן אין איש מפחד להשתלח בה ולתקוף אותה, לא בפה-שם אמור להיות כוחנו העיקרי, ולא בזרוע.

*ומהיכן מנסה היה בלעם מנסה לפרוץ היום את הגדר האלוקית? במה היה מנסה לקלל את ישראל? הרי מברך הוא את ישראל על הצניעות ועל השכנות הטובה. האם כיום יכול היה לברך אותנו לו היה רואה את יחסינו זה אל זה? אני חושב שדווקא מכך שניסה לקלל אותנו בזה ניתן להבין כי יש לנו בעיה קשה. אמנם כיום אלו הספרדים והחרדים של העולם החרדי ,אך בתוך כך נמצא הקיטוב הגדול שבין העולם הדתי והחילוני בארצנו, היחס המפלה אל עולים חדשים מכל הארצות, ובכלל יש לנו הרבה מה לשפר בתחום הזה. כואב לי וקשה לי אישית לראות את המאבקים ולפעמים את השנאה ממש שקיימת בינינו.

*כאן קורה דבר מדהים. בא לקלל ויצא מברך. כוחו האמתי של בלעם אינו בפיו כי בידיעותיו. הוא יודע מתי ה' כועס על עמו, מתי ניתן לתקוף אותו. כשהוא מביט בעם ישראל הוא רואה שרק קצותיהם הם כצור, כסלע איתן, שאינו זקוק לאיש-"הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב". אין לעם צורך בגויים, הוא ישכון לבד. השאלה היא רק איך נתמודד עם זה. יש כאלה שזהו הסיוט גדול שלהם, לקום יום אחד בבוקר ולגלות שהעולם לא רק ששונא אותנו אלא השאיר אותנו לבד, מנותקים ממנו לחלוטין. אך כאן אומר זאת בלעם מפי ה', בא מקלל ויצא מברך, בלעם מברך את ישראל-בגויים לא יתחשב, אין צורך להתחשב באומות העולם השונאות לנו, אלא להבין שהבדידות שלנו כעם קדוש היא טובה שהרי זה כל עניין הקידוש: הבדלה-בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין טהרה לטומאה. אמנם הרע והטוב נאבקים בכוחם, ובכל רע יש טוב ובכל טוב יש רע, ואת הרע הזה יש לשנוא ממש. לבער אותו מקרבנו. לכן כיום אם העולם בוחר לשנוא את ישראל באמתלות שקר וגנאי על טענות מפוברקות של הפרת זכויות אדם בעזה ועל כיבוש אזורים שהם הם מהותה האמיתית של ישראל בארצו אין לנו אלא לברך על כך. אסור לנו להתחשב ברצון אומות העולם. אדרבא, בלעם אומר ש"עם לבדד ישכון" ואיך ניתן לשנות את הבדידות הזאת, שכן אמורים אנו להיות ממלכת גוי קדוש, להיות אור לגויים-"ובגויים לא יתחשב". דווקא באמצעות הגאווה הלאומית, הידיעה והאמונה בצדקת הדרך יובילו אותנו למקום הנכון. זכרו איזו גאווה חשו ישראלים בזמן מלחמת ששת הימים ולאחר מבצע אנטבה, הייתה זו תחושה שאנו אכן העם הנבחר. וכיום? אנו נאבקים בכל מקום על דעת הקהל שמופנית אוטומטית נגדנו ומנסים פעם אחר פעם לרצות את שליטי העולם כנגד רצוננו וטובתנו שלנו, ולא אחת נפגעים מכך.  

וארבע שנים לחטיפת גלעד שליט…דעתי אינה משנה דבר. הוא עדיין אי שם וזה לא מצב טוב. זה נורא. הוא סובל מצביעות העולם בכל הקשור לישראל. עם לבדד ישכון אומר בלעם, והוא מתכוון לזה. צאו וראו את מספר ההרוגים בשבוע בו הגיע המשט לתחומנו. באפגניסטן האמריקאים הרגו 50,בסודן עוד אלפים ממשיכים להיהרג, אבל ישראל הרגה תשעה טרוריסטים אז העולם עובר לדום, ומאשים.הפתרון נמצא בחציו השני של הפסוק-ובגויים לא יתחשב. אין טעם לנסות לרצות אותם. פתחנו את עזה מחדש ומה קיבלנו? שום דבר. גלעד עדיין שם, נמק לו, עוד יום עובר ועוד יום עובר. האם שליט קיבל ביקורים מהצלב האדום? האם קיבלנו מידע כלשהו אודותיו? לא. סתם פתחנו את הסגר.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש בָּלָק

  1. מסתכל מספסל הלימודים

    עד מתי תטפח לעצמך על הכתף? תחלק לעצמך מחמאות?
    בנתיים אין לך במה להתפאר בטח שלא להתיימר להיות מדינאי ולמתוח ביקורת על ימין ושמאל ובכל נושא.
    תגדל קצת, תלמד, תתפתח, בנתיים אתה סתם בחור חסר הישגים.

    1. משעשע אותי שאתה ממשיך לנסות לקטול אותי ועדיין ממשיך לעקוב אחרי הטורים שלי. זה הישג בפני עצמו. וכנראה שאני ואתה חלוקים על הישג מהו. יש לי עוד הרבה לאן לשאוף, אבל אני מאמין שבורכתי לא מעט עד כה, תודה לאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s