המרובע: על רצח הנערים – פוסט מיוחד

הם הרגו את הבנים שלנו. מתוך האינסטגרם של מורן אטיאס
הם הרגו את הבנים שלנו. מתוך האינסטגרם של מורן אטיאס

הלב דואב. אחרי שמונה עשר ימים של תקוות, הכל התנפץ. אשר יגורנו בא, והדם רותח. עצב, כעס, חוסר אונים. תמונות של שלושה בחורים שמלוות אותנו שבועיים וחצי, הפכו להיות חלק מהתודעה שלנו.

"נמצאו גופות הנערים". הדמעות כבר זולגות מעצמן.

אתמול בערב, בשמונה וחצי, הכל נעצר. אסון שותת דם הונח לפתחינו, והוא גדול מכדי לכתוב עליו אבל גם גדול מכדי להתעלם. מאמר המערכת הזה הוא לא מספיק, והוא לא מחזיק, אבל הוא מה שרצינו לומר.

 קצת על חוסר האונים | קצת על כוחן של מילים | קצת על הנרות | קצת על החמאס

הדם עולה לראש/ מיכאל רבי

באופן כללי, הכתיבה היא חטא. היא מצמצמת מחשבות, תחושות, ודמיונות והופכת אותם למוגבלים, למוחשיים מדי- לכן אני מעדיף לכתוב שירים, כי בשיר אפשר להעביר רעיון, מסר שהוא גדול יותר ממה שמשתקף מהמילים עצמם. בשירה או פואמה אני מכריח את הקורא לחשוב, להסתכל אל מעבר לשורות וליצור אצלו כיווני חשיבה חדשים.

אך יש ימים שבהם אין לי מסר להעביר. יש ימים שבהם העברת מסר עקיף כלשהו במקום לעסוק במהות העניין מהווה חטא בפני עצמו.

ברגעים הראשונים אחרי שראיתי את החדשות הרגשתי עצב, אותו העצב נמהל מהר מאוד בזעם, ההרגשה שהדם משתחרר לכיוון הראש, משהו בך מתעורר, זאת תחושה מוכרת ואלימה, באותו רגע נשכחים ממך האידיאלים והרציונליות הקרה שאתה מורגל אליה. אתה רוצה דם. אתה רוצה לראות מישהו סובל. כי מישהו חייב לשלם. יש בתחושה הזו משהו שמזכיר לי את סיפורו של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון על ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. יש בכולנו במינונים שונים את שני האנשים האלה שהם למעשה אחד, וישנה תרופה המעוררת את אותו מיסטר הייד- כשאתה רואה שבעולם יש כל כך הרבה הייד ומשהו בך מכיר את זה ויודע שצריך להתגונן, ואת זאת אפשר לעשות רק דרך הכנסת ההייד שלך לפעולה.

לאן אני מנסה להגיע עם כל זה?

אולי אני מנסה להסביר לעצמי את התחושות שלי. למה משהו בתוכי בוער לראות משהו קורה, שמשהו ישתנה. אולי כי אני מאמין שהצידוק הראשוני לקיומה של מדינה- לפני רווחה, לפני השכלה, לפני איכות חיים, הוא לספק הגנה על אזרחיה ואם היא אינה עומדת בכך יש כאן בעיה חמורה.

כן, עכשיו אנחנו יושבים ומחבקים אחד את השני- כולם גם יודעים ששבוע יעבור, שבועיים יעברו ואנחנו נשכח, כי אנחנו תמיד שוכחים. התרגלנו באופן מחליא לכך שחיינו אינם שווי ערך, שזה לגיטימי לירות על אזרחי המדינה רקטות. בתקשורת שלנו מכנים את זה "טפטופים" משל היה מדובר בטיפות נעימות שמרעננות אותנו ולא במתכת מלאה בחומר נפץ שמטרתה להרוג.

אז נכון, לא מקבלים החלטות על סמך רגש ורצון לנקום ותודה לאל שלא.

ובכל זאת- הדברים צריכים להיות מונחים על השולחן בצורה גלויה: אני מאשים!

אני מאשים את פושעי אוסלו שמכרו לשני עמים אשליות והכניסו את הטרור מהדלת הקדמית.

הסכמים שהכניסו את הטרור בדלת הקדמית.
הסכמים שהכניסו את הטרור בדלת הקדמית.

אני מאשים את התקשורת העלובה, הפאתטית, המגוייסת והרקובה בישראל שלא נתנה פתחון פה לאוכלוסיות שלמות בישראל, שיצרה דמוניזציה, שיקרה בלי סוף, הכפישה, ליבתה קרעים בחברה, בדתה וסילפה נתונים- הכול עבור בצע וקידום אג'נדה משיחית-אזרחית שהם מאמינים בה.

אני מאשים  את ארגוני זכויות האדם. אנשים עצובים שעיוותו את המוסר עבור הצורך האנוכי שלהם בקונפורמיות מערבית שהם "עושים את זה נכון" תוך התנשאות בלתי נסבלת על "ישראל השנייה" ועל האנשים שמשמשים להם מגן אנושי על גבולותיה הצרים של המדינה.

אני מאשים את אלו שלא השתחררו מהמנטליות הגלותית ונבהלים מכל רבע גינוי רופף של הוסל התורן מהאיחוד האירופי לגבי סגירה של איזו מרפסת בירושלים.

ובעיקר- אני מאשים את עצמי ואת כולנו, על כך שאנחנו לא נאבקים ולא מוחים. ועד שאנחנו עושים את זה- אנחנו מבקשים מהממשלה להתערב לנו בחיים יותר. לא לומדים מטעויות, הבעיה היא לא שהממשלה לא עושה מספיק אלא שהיא עושה יותר מדי. היא עושה נזק. רק תביטו על האופן בו היא מבצעת את התפקיד הראשי שלה- הגנה על חייהם של נערים, ותבינו על מה אני מדבר.

והאו"ם? טוב עבורם שמרתי במיוחד את המילים החמות של Tupac:

I'm seeing it clearer
Hating the picture in the mirror
They claim we inferior
So why the fuck these devils fear ya?
I'm watching my nation die genocide the cause
Expect a blood bath
The aftermath is y'alls
I told ya last album, we need help cause we dying
Give us a chance, help us advance cause we trying
Ignore my whole plea, watching us in disgust
And then they beg when my guns bust
They don't give a fuck about us

(Tupac Shakur, "They don't give a fuck about us")

 

איפה כוחן של מילים/ אלישבע בן-דוד

לאנשים שכותבים יש בעיה. גם אם אתה כותב בטיימס, או בידיעות, או שיש לך עשרת-אלפים עוקבים בפייסבוק, או שלוש-מאות חברים שקראו ואהבו את, אתה עדיין רק כותב. במקרה הטוב החכמת כמה אנשים, אולי ריגשת כמה אנשים, אולי הגדרת ממש טוב את מה שהם הרגישו. יש שיר של Fall Out Boy שאומר I can write it better than you ever felt it. בדרך-כלל זה הישג נחמד, בדרך-כלל זאת הסיבה שאני כותבת, אבל רבאק. יש עכשיו שלוש משפחות ש…

אז למי בכלל אכפת ממשהו. למי אכפת ממילים. למי אכפת מטור. אם בשגרה אנחנו קטנים, אחרי אתמול אנחנו כל-כך זעירים שאפילו מיקרוסקופ לא מוצא אותנו. הדבר היחיד שאפשר לראות זה אותם. אז אנחנו מנסים, כותבים ומוחקים, וזה כל-כך לא עוזר. כאילו, וואו. מדהים כמה שלא.

היו שבועיים של אנשים שכותבים למרות שזה לא יעזור. בפייסבוק, בווצאפ. פתאום כל הקבוצות הרדומות שלך מתעוררות לחיים. ובתוך כל העיסה הדביקה הזאת של לא-עוזר, העדפתי לעשות את הדבר היחיד שעשוי לעזור. העדפתי להתפלל. לא התמדתי בזה כמו שהייתי רוצה להגיד שהתמדתי, אבל התפללתי.

יש סעיף קטן בהלכות תפילה שאני זוכרת מבית-הספר היסודי. אסור להתפלל תפילת שווא. אסור להתפלל על משהו שכבר קיים, כמו מין של תינוק או דיוק בתשובות במבחן. ובמשך שבועיים, ים של אנשים התפללו תפילת שווא. לא בכוונה. התפללנו המון, ניסינו להכניע אותו בכוח התפילה. בכוח זה שנתפלל כל-כך הרבה שאי אפשר, פשוט אי אפשר יהיה להתעלם מאיתנו. הקופסה הזו שיש לו עם התוית "הם" היא בגודל מסויים, נכון? אחלה, אז נתפלל עד שהיא תעלה על גדותיה ותעשה בלאגן שם למעלה ויהיה צריך לשים שלט של רצפה רטובה. וכל המלאכים יגידו, טוב חלאס, אי אפשר ככה. אנחנו צריכים להתנהל כאן. ניסינו להשתלט על השמיים.

עצרת התפילה בכותל. לאן הולכות התפילות האלו? צילום: שלומי כהן, כיכר השבת
עצרת התפילה בכותל. לאן הולכות התפילות האלו? צילום: שלומי כהן, כיכר השבת

אבל הקופסא לא הייתה שם. התפילות שלנו, בכל הסוגים והצבעים והמרקמים שלהן, נשפכו וזרמו ולא הייתה קופסא. אפילו לא נפתח תיק, ככל הנראה. בחדשות אמרו שזה נגמר זמן קצר אחרי שזה התחיל.

אני עדיין מאמינה בכוחן של תפילות. הן כל מה שיש לנו במצבים האלה. ואני יודעת שהן לא מתבזבזות. אני יודעת שהמון אסונות גם לא קורים, המון אסונות נמנעים, המון דברים ממש טובים קורים כל יום. אני יודעת שהתפילות שלנו בסדר. אני יודעת שהוא טוב אלינו. אבל זה כל-כך מוזר. מאות אלפי אנשים התפללו דווקא על זה, רק על זה, עליהם ועליהם ועליהם ולא הייתה קופסא.

אז מה אני מנסה להגיד? לא יודעת. לא הרבה. אתמול בלילה הסתובבתי סביב עצמי וקיללתי הרבה. אני מקווה את מה שכולם מקווים, אני כועסת את מה שאתם. אני רוצה מוות בייסורים קשים מאוד בשביל כל תתי-האדם הללו, בשביל רוצחי המשפחות ומרסקי הלבבות. אני רוצה שהכול ייעלם.

אנחנו כל-כך זעירים. מאיפה שאני עומדת, אפשר לראות רק אותם.

 

שובו של דור הנרות/ עקיבה לם

מאז שנות ה-80', יש אחת לעשור איזה אירוע שקורע אותנו לרצף, מחלק אותנו בין ימין ושמאל, בין הרצון להיות תקיף בעוצמתנו ובין הצורך להיות אנושי. ב-82' זה היה החיבור בין הנסיגה מסיני והמלחמה בלבנון, שילדה את תנועת 'שלום עכשיו', בשנות ה-90' היו אלו הסכמי אוסלו שהתגלגלו עד לרצח רבין. באמצע שנות האלפיים היה זה שוב השילוב בין נסיגה מדרום ומלחמה מצפון שפילגו את העם.

אתמול התנפצה תקווה גדולה בפנינו, גילינו שמה שחששנו לחשוב הוא מה שאכן קרה. שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל אינם בין החיים. דווקא דרך האסון הזה, גילינו הרבה עוצמות בעם ישראל. באותה כיכר ממש, שהייתה במשך שנים סימן לפילוג ואיבה הדדית בין המחנות, הפכה להיות סמל עבור נוער הנרות החדש. כמו מלאך המוות, כמו השנאה הערבית כלפינו, כך גם הנרות אינן מבדילות בין דתיים וחילונים, בין ימנים ושמאלנים, לערב אחד – בערה האש של כולנו יחד. כדמעתו של כלל ישראל על מותם של בניו.

נוער הנרות 2014. צילום: לב סולודקין
נוער הנרות 2014. צילום: לב סולודקין

וזה היה יכול להיות אחרת. הרי הרצח של תומר חזן, הרצח של שלי דדון, הרצח של עדן אטיאס, הרצח של ברוך מזרחי – הם כולם עוד דיווח בחדשות, עוד משהו להתעלם ממנו. זו לא אינתיפאדה, או אולי זאת כן. ואם זאת אינתפיאדה – אז מוטב שלא ניכנס לזה יותר מדי. באינתיפאדה, זאת יודע כל מי שגר בישראל בשנות ה-90' וה-2000, יש הרבה שמות לזכור. יש הרבה הרוגים. ואם זו לא אינתיפאדה אז מה הביג דיל, עדיף לא להתעסק בזה יותר מדי. אבל לא הפעם, הפעם הכל היה אחרת. זה יכול היה להסתיים בלילה אחד, או בבוקר שאחרי, אבל זה נמשך ונמתח, מפיח תקווה ובו זמנית ומפרק אותה מבפנים. ככל שהלבבות נמתחו, הם נפתחו. הוסרו המחיצות, ירדו דמעות. אנחנו לא צריכים להיות ההורים של אייל, נפתלי או גיל-עד כדי לכאוב את הרצח שלהם. אנחנו לא צריכים להכיר אותם. אבל אנחנו אוהבים אותם בכל זאת.

הנרות הללו, שדלקו בכיכר רבין, שדלקו בכיכר ציון, שדלקו בצומת גוש עציון, מזכירות לי את תקופת המשנה. אז, בתחילת כל חודש, היה יוצא בית הדין ומדליק אבוקה בפסגת ההר – ומבשר את הבשורה שהייתה עוברת בין כל קהילות הקודש, הגיע ראש החודש. כעת, הנרות הללו שאנו מדליקים מבשרות בשורה אחרת, שמפלחת את הלב ומבעירה אותו בכעס וזעם. הנרות הללו שעשרות יצאו להדליק נושאות איתן בשורה חדשה אולי. לא עוד פילוג, לא עוד סכסוך פנים-ישראלי, אלא הבנה ממשית מול מה אנו מתמודדים ומה נדרש מאיתנו לשם כך.

נדרשים מאיתנו תעצומות נפש. תעצומות שמצאנו בליבן של רחלי, איריס ובת-גלים. נדרש מאיתנו להתאחד סביב אמונה בצדקת הדרך, כפי שעשו מאות אלפים בשבועיים וחצי שחלפו – אם זה בעצרות תפילה, אם זה באירוח חיילים כפי שעשו באפרת, בגוש עציון ובקרית ארבע, וכפי שעשו בכיכר רבין רק ערב אחד לפני החדשה האיומה. נדרשת מאיתנו ההבנה מול איזה אויב שפל אנו מתמודדים.

ודרכי האל הפתלתלות והעקלקלות שניערו מאיתנו תפילות שוקקות ורמות, בתקווה שהנערים יהיו בסדר, הרי הן נסתרות. "ה' לא עובד אצלנו", אמרה רחל (פרנקל) ומנעה קולה מבכי. "שלא תישברו אם יקרה משהו אחר, בסדר? תישארו ביחד!". השאירו את הנרות דולקים בכיכר, כי את הקרע הזה ניתן לאחות, כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן.

 

נגד מי דיבר החמאס?/ טל קופל

נגד שלושה בנים דיבר החמאס? נגד עם שלם?
את שאת הנפש לא נמדוד, הנפש צרה מלהכיל את הזעם והכעס, ובתוך נפש צרה שכזאת לא רק כעס כי אם גם מחשבה והבנה נוסיף. תנחומיי למשפחות הכואבות והאמיצות, איחוליי מוות אשלח לרוצחים השפלים מכל שפל, רוצחי נערים תמים וחפים מפשע. אבין ביקורת על טענתי אולם אני עומד על חובתי להביאה ועל החובה המוטלת עלינו להביט במבט עמוק וכואב אל המקרה בפרספקטיבה נכונה, מפיסגת ההר ולא מבין הסבך שבוואדי בו נקברו גופות הנערים.
המפעל הציוני, פרויקט תחייה לאומית בן קרוב ל-120 שנות קיום, רצוף במקרים שכאלה: מרצח רופאי שיירת הדסה, שחיטת חמשת בני גרעין קיבוץ בית הערבה ועוד מאות מקרים של רצח ספורדי על בסיס אתני של יהודים בידי ערבים-מוסלמים. החטיפה כמו הקאסם, הרצח כמו בקבוק התבערה – כולם מכוונים נגד מטרה אחת בעלת שתי פנים: היהודי והיהודים, הציוני והציונים, הפרט והמפעל הציוני. אל לנו לתת לשאון המתחסדים המדמים עצמם למצפון הקולקטיבי שלנו לנצח בלשונם המלטפת אלימות כל-חלש כביטוי טהור של הצדק – אין החטיפה תוצר של 'כיבוש' דמיוני. אין זה תוצר טרגי של "תופעת טבע" לפיה חלש-שקרי מתמרד בחזק.

חמאס

החטיפה ומאות פיגועי הטרור ביו"ש, החטיפה ואלפי הקאסמים, כולם אחד. מדובר בהמשך סיסטמטי של אסטרטגיה:
"המאבק המזויין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין ולכן, הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה."
זהו ציטוט פתיחתו של הסעיף התשיעי באמנה הפלסטינית – לא אמנת החמאס כי אם אמנת פת"ח.
ואם פת"ח מולידו הרעיוני של רעיון המאבק האלים כתכלית-מתמשכת החמאס השלים אותו בהצהרה ברורה: "אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג'יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות- רוח. העם הפלסטיני מכובד מכדי שעתידו, זכויותיו וגורלו יהיו כלי-משחק"(מתוך סעיף 13 באמנת החמאס)

עלינו לעמוד בנקודת התצפית הנכונה, על פיסגתו של ההר ולהביט אל המרחק הרב ביותר, לגמוע את מירב האופק המחשבתי ולהבין, מתוך נקודת המבט של יריביינו הערבים-פלסטינים, מול מה אנו נאבקים, היכן אנו עומדים בתוך המאבק ומה עלינו לעשות. זהו שורש טענתי: המאבק מתנהל בשני מעגלים. ביהודי כאדם וביהודים כעם חי ונושם בהיסטוריה.

מה עלינו לעשות?

המעגל הפרטי – תרבותנו לרועץ בעיני איש החמאס או פעיל הג'יאהד, וכוחנו בשונות שאנו מפגינים בעוצמה כלפי חוץ. עלינו לשריין ולשמור על מה שאנחנו – אוהבי החיים, להזהר מלהפוך וללמוד משכנינו-יריביינו את אהבת המוות. אנו רואים בחיי היחיד כנקדות המוצא לדיון המוסרי, לא במותו. קדושה בתרבותנו נרכשת בפעולות של אחווה, של גאווה ושל אהבת החיים בעוד קדושה בתרבות שכנינו הפכה להיות תוצר של מוות על מזבח המאבק ב'כופרים היהודים'. כל אחד ואחד מאיתנו חייב לעמוד משמר על זהותו שכן היא-היא מה שמתקיף כל 'לוחם חופש' בלשון הארסית של 'אנשי המוסר' שלנו.
המעגל הכללי – התגבשותנו לידי עם חי, פעולה פוליטית בהיסטוריה, הייתה מימיו הראשונים של המפעל הציוני לידי מניע רצח. היותנו קולקטיב חי-מיישב-בונה משמע איום תיאולוגי על כל אדם הרואה בעצמו כמוסלמי אדוק לפי פרשנות פונדמנטליסטית. תחייתו של העם היהודי משמע חשיפת שקר טענת האיסלאם להחליפנו 'כדת האמת'. אם היותנו קולקטיב חי-מיישב-בונה משמע סיבה והרצח המתועב הוא דוגמה למְסוֹבֵב אזי המצווה שלנו, כאוהבי החיים, היא להמשיך לבנות-ליישב-לחיות. פעולת התמורה הנדרשת היא בניית שלוש התיישבויות חדשות, ע"ש כל אחד מקורבנות תחייתנו: גיל-עד, נפתלי ואייל הי"ד. במותם ציוו לנו את החיים, במותם ציוו לנו את ההתיישבות, במותם ציוו לנו את הבנייה.

כל פעולה אחרת, לדעתי, מהווה לא שגיאה כי אם בורות בכל הנוגע למהותו של המאבק בינינו ובין הציבליזציה המוסלמית ונציגיה המקומיים. כל פעולה 'מדודה' מהווה התנשאות תרבותית על פני תרבות החרב, הפגיון, הרימון והמקלע. כל פעולה של מוות מטעם האסלאם ראויה למענה בדמות פעולה של חיים. טוב לחיות בעד ארצנו, והמוות לא ירתיענו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s