אליש: על שלושה דברים

1530587_10202654361937802_1167768595_nאנשים אוהבים תיאוריות. הם אוהבים סכמות, "מילים לחיות לפיהן". יש בזה משהו מאוד נוח, בלא לחשוב יותר מידי ופשוט להזין את הנתונים לתוך משוואה. במתמטיקה אין יותר מידי מקום להתלבט. איקס פלוס אמ שווה וויי. אמיתות חד-משמעיות, כיפיות כאלה, נוחות להדהים! והכי כיף, זה לחלק אותן לאחרים.

מה שליבך הפנימי אומר, זו האמת שלך: מכניסים מצד אחד אמירה, מחכים בסבלנות, ומהצד השני יוצאת אמת.

במקום שיש אמת, שם הלב שקט: מכניסים את האמת מהמשוואה הקודמת, מכניסים לתוך זו החדשה, ומקבלים שקט.

תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיעשה לך טוב: כל השאר יסתדר מעצמו.

כשזה זה, יודעים: וגם כשזה לא זה, יודעים. לא עוד לבטים בשום נושא לעולם ועד.

לכי אחרי החלומות שלך: תמשיכי ישר, ישר, ישר, ישר, ואז תשאלי מישהו.

את חושבת יותר מידי: אוקי, אני כבר מפסיקה.

כשאוהבים מישהו באמת, לא פוגעים בו.

אנשים אוהבים גם לחבר תיאוריות. להתבונן בעולם במשך כמה דקות או שעות או ימים, או אפילו שנה, ולרשום מסקנות ביומן. את המסקנות הם מפרקים לגורמים, משנים את הסדר ומחברים מחדש. תמות, סכמות, דילמות. מילים שנגמרות באיזם. זה נותן להם להרגיש ממש טוב עם עצמם. הם אולי מרגישים שהם גילו איזה סוד, מצאו איזו אמת. כמו למצוא פתק שנפל מהמחברת של אלוהים עם אחת מהוראות ההפעלה של העולם.

תמונהההה

בינינו? פחות מתחברת. לעולם הזה שלנו אין הוראות הפעלה,אין משוואות, כמעט ואין אמיתות. אלה שיש משתנות כל הזמן, קופצות ממקום למקום ולך תשים עליהן יד עכשיו. כל משפט, כל מפגש, כל מבט הוא עולם קטן בפני עצמו, עם אמיתות שמיוחדות רק לו.

בחקר התקשורת קוראים לזה מסגור: פעולה אובייקטיבית אחת יכולה להיות מוגדרת במגוון של הגדרות, מסגרות. גירוש-התנתקות-פינוי. אזרח-לוחם חופש-מחבל. תקרית-קטטה-תקיפה. צעיר-גבר-אב לשניים. בחקר התקשורת אומרים שזו מניפולציה, שזו עוד דרך לשרת את האג'נדה של העיתון, אבל אני קוראת לזה אמת. אולי האמת היחידה שישנה: It’s Complicated.

הרב אהרן ליכטנשטיין כותב בהקדמה ל"מבקשי פניך" משהו מאוד לא-רבני: "ארבע שנים למדתי באוניברסיטת הארוורד. ואילו שאלתי אותי, מה למדתי שם? היית משיב: למדתי, שהעולם מורכב והאדם מורכב." ואני לא מבינה איך זה לא ברור לכולם, שאם משהו אחד ויחיד שנכון לגבי העולם שלנו והחיים שלנו זה שהם מורכבים. כל היצירות הכי טובות הן כאלה.

למרות כל המניפסט האנטי-תיאורטי ששטחתי כאן בפניכם, אני עומדת לחטוא עכשיו בתיאורטיקניות. לכבוד טור הבכורה שלי על הבמה הזו, אני מרשה לעצמי לכתוב כאן תיאוריה אחת שלי, קטנה קטנה. נכונה לפעמים. נכונה להיום.

התיאוריה הזאת היא על שלושה דברים שצריך. יש המון דברים שצריך, אבל זאת השלישיה שלי:

צריך אומץ, צריך סבלנות, וצריך חברים.

אומץ בשביל הצעדים שעוד תתבקש לבצע. בשביל כל הדברים שנמצאים במרחב שאני מכנה "דברים שכן"- דברים שבשליטתך. דברים שאתה מסוגל לשנות, דברים שאתה מסוגל לחולל. צעדים ענקיים לאדם וקטנים לאנושות ולהפך. צעדים שבשביל מישהו אחר הם פשוטים, אבל את הרגל שלך הם ממסמרים לארץ. צעדים שמרוקנים לך את הבטן מרוב פחד, שמקפלים אותך מרוב חולשה. אומץ כדי לארוז את הגוף הרועד והבוגדני שלך ולעשות את מה שאתה יודע שחייבים.

סבלנות בשביל המדבר העצום של דברים שלא. דברים שאתה לא יכול לגעת בהם. בשביל כל מה שמתרחש מעבר לקיר הזכוכית שלך, בטווח ראייתך אך מחוץ להישג ידך. סבלנות לספור עד אלף ולחכות שפני הדברים ישתנו. שדברים יזוזו מהמרחב שלא אל המרחב שכן. ומי כמוך יודע שהם זזים לאט. לאט. לאט. יש להם את כל היום ואת כל מחר. ואתה רוצה ללכת לישון ושיעירו אותך כשכבר משהו מתקדם, אבל זה לא באפשרויות. אתה צריך לצפות בסרט הקולנוע המשעמם ביותר בעולם, ואף אחד לא אומר לך מתי הוא ייגמר.

וחברים. כדי לתת לך כוח בזמן שאתה סופר.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s