קצת על הרבה – מוצ"ש חֻקַּת

מי קובע מהי 'תרומה ייחודית לחברה הישראלית'? כיום זה שי פירון, פעם זו יולי תמיר. זו הבעיה של הציבור הדתי-לאומי, הראייה שלו את הפוליטיקה היא מעוותת. כי מי שמשתמש כיום בכלי בעדך, מכשיר את הכלי לשימוש בו כנגדך. אם בכל משרד בו ישלטו 'אנשינו' נדאג רק להם, מה לנו כי נלין עליהם ביום שאחרי? הרי שר ששולט במשרד עצום כמו משרד החינוך אמור לדאוג לכולם באופן שווה, כי הוא נציג הציבור כולו, מי שבחר בו ומי שלא, בין אם הוא רוצה בכך, ובין אם לא.

קצת על החינוך | קצת על מצנע |  קצת על ימנים מצחיקים | קצת על נעמי שמר | קצת על גל"צ | קצת על יפתי | קצת על חוקת

קצת על החינוך

השיח האליטיסטי קיים בכל קבוצה המתיימרת להיות קבוצת איכות. היא זו שחושבת שהיא יכולה לקבוע לאחרים את הסטנדרטים, היא זו שחשה פריווילגיה להשתמש במשאבי הציבור יותר משאר הציבורים – ולו משום שהיא טובה יותר. בשבועון 'בשבע' התקיים ראיון עם שר החינוך, הרב שי פירון. אחת השאלות(ותודה לחיים לוינסון) שהופנתה לשר נוסחה כדלקמן: "מה לגבי תרומתו הייחודית של הציבור הדתי-לאומי לחברה הישראלית? זה לא מצדיק תקצוב מיוחד של מערכת חינוך שאלו הן פירותיה?".

הציבור הדתי-לאומי זכאי לתקצוב עודף משום שהוא תורם תרומה מיוחדת לחברה הישראלית, זו האקסיומה ממנה יוצא עורך 'בשבע'. המציאות, היא כמובן קצת אחרת. אך לפני שבוע כתבתי על כמה המתנחלים חשים שהם מוכים בכל מקום ובכל פינה, והשאלה הזאת רק מוכיחה כמה מנותק הציבור הדתי-לאומי מהמציאות. הוא מאמין שאם יתרום לחברה, החברה תתייחס אליו אחרת. הוא מאמין במערכת ערכים של שכר ועונש, אך מפספס את מוקד השיח המהותי – לא מי תורם לחברה, אלא מי קובע מהי ערכיה. אני מניח בצד לחלוטין את הטענה המופרכת כי מערכת החינוך הדתית-לאומית(החצי פרטית) זכאית לתקצוב עודף בשל הישגיה. אדרבא – אתם מסתדרים יפה לבד, למה אתם צריכים עוד תקצוב מהמדינה? למה אתם רוצים לחיות על חשבון משלם המסים? למה אתם זכאים לתקצוב עודף על חשבון מי שאין לו? כל אלו הם טיעונים שרלוונטיים למערכת חינוך שקובעת לכולם מה הם הערכים. מי קובע מהי 'תרומה ייחודית לחברה הישראלית'? כיום זה שי פירון, פעם זו יולי תמיר. זו הבעיה של הציבור הדתי-לאומי, הראייה שלו את הפוליטיקה היא מעוותת. כי מי שמשתמש כיום בכלי בעדך, מכשיר את הכלי לשימוש בו כנגדך. אם בכל משרד בו ישלטו 'אנשינו' נדאג רק להם, מה לנו כי נלין עליהם ביום שאחרי? הרי שר ששולט במשרד עצום כמו משרד החינוך אמור לדאוג לכולם באופן שווה, כי הוא נציג הציבור כולו, מי שבחר בו ומי שלא, בין אם הוא רוצה בכך, ובין אם לא.

אם נניח ושר החינוך קובע שבעיניו יש מקום לתקצב גם את הזרמים הלא-אורתודוקסים של היהדות, או למשל להכניס את ה'קרן לידידות' לרשימת העמותות שמסייעות למשרד החינוך לקבוע תכנים בבתי הספר, מה יוכלו אלו שדורשים לתקצב באופן עודף את הציבור הדתי-לאומי, הרי בעיניי משרד החינוך, תרומתם הייחודית הרפורמים ליהדות היא גדולה ומשמעותית, היא תורמת לקשר עם התפוצות ויכולה לתת פנים חדשות ליהדות(ג.נ – אני תומך לחלוטין בתקצוב הזרמים השונים ביהדות בהתאם לגודלם באוכלוסייה). ומה יאמרו כשהקרן לידידות תלמד את ילדינו התמימים והאומללים תכנים מיסיונריים? שתרומתם אינה שווה? הפתרון לכל הבעיות הללו חד הוא. הפרטה. אין סיבה שהחינוך של הילדים שלנו ייקבע על ידי גחמה של פוליטיקאי. אין סיבה שאנחנו לא נישא באחריות לחינוך של ילדינו. אין סיבה שלא נהיה מרוצים ממערכת החינוך שלנו. וכך, אם אכן החינוך הדתי-לאומי הוא כל כך טוב, יהיה לו ביקוש רב – והוא יזכה לתקצוב תואם. וזה נכון גם לגבי רפורמים או הקרן לידידות.

 

קצת על מצנע

השבוע למדנו שיעור מיוחד על גבולות השיח. על דבר אחד כולנו מסכימים, הטרור הוא לא חלק מהמשחק. ח"כ אגבריה אמר במה שאמור היה להיות עימות עם משה פייגלין שהחמאס הוא לא ארגון טרור ושאין הבדל מהותי בין חיילי צה"ל ופעילי הארגון. ח"כ מצנע השווה בין הבית היהודי וארגון החמאס:  "אם לוקחים את חמאס ומורידים את הסיפור של הטרור, שאני כמובן מתנגד לו באופן מוחלט, הלא בעצם בתוך ממשלת ישראל יושב ארגון שפועל באותן מטרות כמו חמאס". השיעור הזה מלמד אותנו הרבה על התפיסה שניצבת מול המחנה הלאומי. מצד אחד, יש לנו חבר כנסת ערבי שממשיך במסורת ההתנפלות על הלאומיות היהודית. בשבוע שעבר דנו פה בדבריה של ח"כ זועבי בהרחבה, אך נראה שיש מקום לדון בכך שוב. כי ברור לכל שמול התנגדות אמיתית לדבריהם, ביחס הולם את דבריהם – הם היו בהחלט מאבדים את זכותם לדבר, ולו משום שחצו את גבולות השיח הלגיטימיים. אך לא עפו אגבריה הוא הסיפור. הוא הרי השווה את הדס מזרחי לאלמנות חמאס, תהה מה סמיך דמו של היהודי מדמו של העזתי, אך התשובה לכך היא פשוטה: משום שיש לנו אהבה. אנו אוהבים את הדומים לנו, מזדהים עם הקרובים אלינו. זה מסביר למה לכולנו כואב רק מעצם המחשבה על שלושת החטופים, כי אנחנו אוהבים את שלנו. והם – החמאס, אינם שלנו. אך מבחינת עפו אגבריה – אנחנו הוא האחר, החמאס הוא הדומה. זו לא תפיסה מפתיעה, אבל כל הטוען בשם זכותו לחופש הביטוי, ראוי שיידע מהן מגבלות החופש. לכן טוב עשה פייגלין כשקם ויצא, משום שדבריו של אגבריה לא צריכים להיות לגיטימיים.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ברגע שיבינו ערביי ישראל שהשיח על הלאומיות הפלסטינית אינו לגיטימי בעיניי הציבור הישראלי, השיח הזה יתפורר מעצמו. אוזנינו אינן קרויות לשמוע את דברי הבלע על סבל החמאס, איננו מוכנים לשמוע על הכיבוש עוד, או על האבדון במלחמות, על הנכבה והנכסה, כל עוד הם משמשים כגרדום לחפור בו תחת הזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אבל הסכין האמיתית התקבלה מבית. מושחזת היטב, מדודה וקולעת למטרה, הייתה אימרתו האומללה של עמרם מצנע. ל'בית היהודי' יש אותן מטרות שיש לארגון החמאס. יש רבים המחלקים בין השמאל הציוני והשמאל הפוסט ציוני, אך נראה לי שלגבי מצנע החלוקה היא אחרת. מדובר באמירה שמגיעה מתוך תחושת אליטיזם צרוף. בעיניו, הוא מגדיר את סולם הערכים על פיו ניתן לראות מה לגיטימי ומה לא. הימין אינו בר-פלוגתא, הבית היהודי הוא לא יריב פוליטי(שלא לדבר על כך שמדובר במפלגה שיושבת איתו באותה ממשלה), הוא דמון. הוא אינו לגיטימי. הוא טרוריסט. תמיד יזכרו לימין את יגאל עמיר, אך לעולם לא את ההשתקה שלפני אוסלו. יזכרו את הפראות בכפר דרום, וישכחו את החיבוקים והשירה בכל שאר גוש קטיף. יזכרו את ההתלהמות, וישכחו את האהבה. אגב, למי שתוהה אילו ערכים דומים יש לחמאס ולבית היהודי, אלו הם יעדי הארגון העזתי, על פי וויקיפדיה:

"חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם".

מה עומד מאחורי מצע הבית היהודי?

" הסיעה מבוססת על מפלגות הציונות הדתית, מחזיקה באידאולוגיה ציונית-דתית ותומכת בעמדות הימין המדיני. הסיעה תומכת בארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות, אך החליטה להעמיד בראש סדר העדיפויות שלה את החינוך בישראל, שלדבריה נמצא במשבר גדול. בנוסף, מתכוונת הסיעה לחזק את דמותה היהודית של מדינת ישראל וכן לדגול ולקדם ערכים של טוהר וניקיון כפיים".

עם כל הדיבורים על כיבוש, גזל ונישול, הייתי אומר שבין הבית היהודי וחמאס מצנע משתמש הרבה יותר בטרמינולוגיה החמאסית.

 

קצת על ימנים מצחיקים

ביום ראשון האחרון התקיים מפגש של 'אין ימנים מצחיקים', שם היו על הבמה אלון קמחי(ראש הקבוצה), רועי עידן, יותם זמרי, ליטל שמש(ישראל היום) ונעם פתחי. על אף ההערכה הרבה שלי כלפי הרעיון, למעט הסיור לחברון, זו הייתה הפעילות הראשונה של הקבוצה אליה הצטרפתי. בניגוד לעבר, הם העבירו את המיקרופונים לקהל שהגיע, לתת לו להשמיע קול אחר. אולי מתוך רצון לגבש משהו קצת אחר, משהו קצת שונה. השיח התקשורתי המתלהם והמפנה אצבע מאשימה כלפי החטופים, גרם לאנשי הימין הללו לרצות לשנות את השיח.

הם דיברו על ידיעות, על ערוץ 2, על הארץ, על ערוץ 10, שכולם מוטים שמאלה, כאילו מדובר בגזירת גורל. קמתי ממקום מושבי אל המיקרופון שאחז בו פתחי. "כן, עקיבה", אמר אלון, שהנחה את הערב. "בוא דבר", קרא לי כשראה שאני מהסס מעט. "יש לי פתרון", אמרתי כשאחזתי במיקרופון. "אתם מדברים על ידיעות, על ערוץ 2, על הארץ, על ערוץ 10, כאילו הם גזירת גורל. אם אנחנו ימנים, אנחנו גם מאמינים בחירות, בחופש, בפתיחת שוק. במקום להתלונן על כמה התקשורת שמאלנית, בואו נפתח ערוצים משלנו. אני מאמין שהימין הוא הרוב במדינה הזאת, אני מאמין שאנחנו יכולים להתחרות בשוק הזה ולנצח אותו. אם 'האח הגדול' מצליח, אין סיבה שאנחנו לא". זמרי חשב שאני צודק, אחרים הביעו טענות על כך שאין כסף, ולא יהיה ביקוש לזה. שטויות. אם יש משהו שאני רוצה לעשות, זה את זה – לאזן את השיח. אני מקווה ש'קצת על הרבה' יקדם את השינוי הזה, תוך שהוא יקדם את חברי המערכת שבו למקום הזה – של פתיחת השורות ולא סגירתן.

קצת על נעמי שמר

הדחיפות של פתיחת השורות היא כל כך עצומה, כי בינתיים הם ממשיכים לעשות מה שאפשר כדי לדחוק את הימין מחוץ לקונצנזוס. מי שאינו מסכים איתם – מושלך לפח הזבל של ההיסטוריה, והופך להיות לא רלוונטי. כפי שהציג אורוול בספרו האלמותי 1984, מי שקובע את ההיסטוריה קובע את הסיפור והאתוס של העם. אם זה תלוי בהם, הציונות לעולם לא תכלול את נעמי שמר. השירים שלה "לא קאנוניים מספיק", כפי שהסביר אחד מעורכי ה"לקסיקון לסופרים ישראלים", פרופ'  יגאל שוורץ.

עורכי הלקסיקון הזה מתיימרים לקבוע מי ראוי ומי אינו לבוא בשערי ההיסטוריה. אז מה אם בכל שנה תשמעו את 'ירושלים של זהב' ביום ירושלים, למי זה מפריע? הרי הטקסט הזה לא 'קאנוני' מספיק. בלקסיקון היומרני הזה ניצבו 1,135 ערכים. אלף, מאה, שלושים וחמישה ערכים. לשמר לא היה מקום. כמובן, לא יכלו לדעת עורכי הלקסיקון כי יפורסם הדבר יום לאחר אזכרתה של שמר, איך יכלו לדעת? ובעצם, אולי כדאי לעיין במועצת החברים של ארגון 'בצלם', לבדוק מי מופיע שם ומי ערך את הלקסיקון. מעניין.

 

קצת על גל"צ

כתבי גל"צ הם לא סתם כתבים. לרוב מחכה להם משרה בכירה בשוק התקשורת, הניסיון שהם צוברים במדים הצה"ליים, הקשרים והתהילה מהווים עבורם קרקע נוחה להתקדם. אך בשבועיים האחרונים, מתחת למדים הצה"ליים, נמצאים שלושה כתבים אשר עבורם סיקור החדשות הוא לא עוד סיפור. ביום-יום הם כתב הדתות, כתב הנדל"ן וכתב הספורט של התחנה, אבל בשבועיים האלו הם יאיר שרקי, ישי שנרב ושמואל מוניץ, בוגרי ישיבת מקור חיים שנשלחו לישיבה בה גדלו להביא סיפור קצת אחר.

מבין שלושת הכתבים הקרוב לשכבת הגיל של החטופים הוא שמואל מוניץ, כתב הספורט. מוניץ' סיים ללמוד רק בשנה שעברה. החטופים למדו שתי שכבות גיל מתחתיו, ואח של אחד החטופים למד איתו בשכבה. "אלו ימים  קשים", הוא מספר. "במוצ"ש שאחרי החטיפה הייתי בישיבה. ביד אחת הקלטתי מקוחניקים שרים וביד השנייה ניגבתי דמעות", הוא מתאר את המציאות הסוריאליסטית. "אתה מבין שמשהו במציאות הזאת קלוקל. לא באשמתנו אמנם, אבל מאוחר יותר החלטתי במשותף עם המערכת שלא לקחת חלק פעיל בסיקור של מה שקורה בישיבה". גם שרקי, כתב הדתות, לקח צעד אחורה. "הייתי השבוע כמה פעמים בישיבה, כבוגר של הישיבה ולא בתור עיתונאי", אומר שרקי בשיחה עם 'שביעי'. "אני מעדיף להפריד בין משפחה ועבודה והערבוב בין השניים גורם לי להיות חיצוני למשהו שהוא חלק ממני". יומיים לאחר החטיפה ביקש שרקי מהמערכת לא לסקר את הישיבה. "הם גילו הבנה, ומיד ביקשו לדעת מה אני יכול לעשות ומה יהיה לי קשה". מוניץ, תושב אלון שבות, מספר כי דרך ההתמודדות שלו עם התקופה הזאת הייתה להיות בישיבה דווקא כבוגר. "היה קשה להתרכז בדברים אחרים, במיוחד כשכל המדינה עסקה בזה. הייתי שם כחבר או כבוגר. היה לי חשוב לבקר. להתחזק קצת. אני חושב שבכל מצב כזה שהחדשות פולשות אל הסביבה בה גדלת, למקום שאותו הכרת, בדרך כלל יש קושי ובלבול. במיוחד כשנמצאים בגוף תקשורת שעוסק סביב זה." שנרב ביקר מספר פעמים בישיבה דווקא כעיתונאי. הוא מספר ל'שביעי' על מחסומים רגשיים שהוצבו על ידי התלמידים. "כשאתה מגיע כעיתונאי מביטים עליך בעין עקומה. באיזשהו מקום, התקשורת הפכה להיות האויב, אנשים לא מרגישים בנוח לדבר איתך", הוא אומר. כתב הנדל"ן מתאר את הקשיים בצורה קצת אחרת. "שמחתי להיות שם אחרי הרבה זמן שלא הייתי. השתדלתי להיות שם כאדם וכבוגר המקום". את המחסומים שהציבו מולו פרץ באמצעות הסבלנות. "ברגע שמשתכנעים שמדברים איתם כשיחת חולין – אפשר לדבר איתם גם כעיתונאי". שנרב, שסיקר את האירועים מקרוב, טוען שדווקא היותו בוגר הישיבה הקל עליו את העבודה ושיפר אותה. "אני יכול להבין דברים שאחרים לא מכירים, אני יכול להביא דברים שאנשים אחרים לא היו חושבים עליהם בכלל – רק כי אני מכיר את המקום". יחד עם זאת, שנרב מתעקש כי הקרבה שלו לנושא לא משפיעה על עבודתו. "השאיפה שלי היא שאף אחד לא ידע שלמדתי במקור חיים כשהוא מקשיב לכתבה שלי. אני צריך להיות הכי אובייקטיבי שאפשר". "הרגשתי הרבה הזדהות, שהיא לא משהו שאתה יכול פשוט לעצור ולהתעלם ממנו", אומר מוניץ. "ההזדהות שיש לי עם המקום, התחושה שהעובדה שההתרחשות של הסיפור קרובה כל כך לליבי, לכן גם העדפתי לבקר במקור חיים כבוגר הישיבה וכחבר ולא כעוד אחד מהעיתונאים שהיו שם. כל אחד וההתמודדות שלו עם המציאות."

קצת על 'יפתי'

לפני שבוע וחצי הגיע נעם יעקבסון אל בר אילן. מרביתכם מכיר אותו מלאטמה, או אולי מהרצועה היומית שהייתה לו בערוץ 1 על ספירת העומר, אולי אולי מ'ממצב' בגלי ישראל. האמת היא, שמתחת לכל זה, נעם הוא יוצר. ויוצר מוכשר מאוד. לפני כשנה, הכיר לי חבר שיר אחד שלו. אני חושב שהוא נקרא '40 יום'. מצאתי אותו ביוטיוב, או משהו. התאהבתי. לחלוטין. בינתיים בבר אילן, הייתה לי מחברת ועט, כך שיכולתי לבקש מנעם שינגן שיר מסוים. חרטתי כמעט על המחברת את המילה 'יפתי', בצורה הכי מושקעת שיכולתי, שיהיה ברור ונהיר, ויפה. התלבטתי אם השניים קלטו את השלט, ולא רציתי להיות בוטה מדי, כך שרק לקראת סוף ההופעה הסרתי את המגננות, הנפתי את המחברת, באופן שהם לא יוכלו להתעלם. "טוב, הבנו", אמר לי ג'קי. "הוא רוצה שתנגן את 'איפתי', אמר לנעם. "הבטחת את זה למישהי?" שאל הזמר. הנהנתי בשלילה. לצד המחשבות, פשוט רציתי לשמוע את היצירה של נעם באשר היא. כי השירים שלו הם באמת פלא בעיניי. ביום חמישי האחרון נסעתי לירושלים, לכנס השנתי של התנועה הציונית האדירה – "אם תרצו", אותו הנחה נעם. אחרי הערב ההוא בשבוע שעבר, החלטתי לנסות את מזלי ולבקש ממנו שיביט בכמה שירים שכתבתי, מתוך תקווה שירצה להלחין אותם. מצד שני, הסתייגתי. חששתי שהוא יוצר ואמן בפני עצמו – וככזה, אין מקום ליצירות של אחרים להיכנס. פניתי אליו במדרגות, ליד הבמה. "אני עמוס בטירוף הוא אמר", אבל נראה היה שהמקום של המוזיקה שלו – תופס חלק משני, וקצת נעלם. הצטערתי על כך, משום שנעם הוא יוצר בחסד. כרגע השירה שלו מתמקדת יותר בנושאים פוליטיים, בחיבור מנטרות נגד השמאל ומדינת תל-אביב. הגם שזה מצחיק ושנון, הגם שגם הפוסט הזה עסק בכך רבות, אני חייב לומר שהמקום האישי, של האמן הוא הרבה יותר חזק, והרבה יותר הוא.

תקשיבו.

קצת על חֻקַּת

התורה נמשלה למים, אך מרגע שמרים נפטרה, אין מים לבני ישראל.

 וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.

ה' מצווה את משה להשתמש בפיו, לקבוע את השיח, לקבוע את הטון באמצעותו יקרה הנס הגלוי הזה, לעיני כל ישראל – סלע מוציא מים. מדובר בניסיון אלוקי נוסף  לשכנע את בני ישראל להאמין בו, בדרכו ורצונו. אך כמו הניסיונות להשיג אמון מבני ישראל בדרך נס גלוי, גם זה אינו מצליח. הם אינם מרוצים כלל.

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם

משה נוזף בעם ישראל שאינו מאמין לו שיוציא מים מהסלע המסוים. שמעו נא המורים-סרבנים, ממרי פי, מהסלע הזה אנו נוציא מים! אומר להם משה. משה מרים את המטה ומכה בסלע פעמיים ומהסלע יוצאים מים רבים, מספיק להשקות את כל העדה. אך ההכאה, היא הכאה על חטא – כאן היה המקום לדבר, ולא לפעול בעוצמה. ומהו חטאו של משה? שדווקא כאן לא האמין בכח הדיבור, והיכה בסלע, כפי שעשה ברפידים אך כאן הוא עשה זאת מתוך  כעס, לא מתוך רוגע. "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" נאמר במשנה ,וכשמשה מכה בסלע הוא מפר את דבר ה' המפורש אליו-הוא לא מדבר עם הסלע כי אם מכה בו(רשב"ם).

וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם

ה' נותן למשה את מה שהעם רצה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך – על חוסר האמונה בו משלמים בריבית דריבית. הם יקבלו מים, אך לא יקבלו ארץ. הם יקבלו מדבר, אך לא מושב של קבע. הם יוכלו לחיות, אך לא להיות מי שמוביל את העם אל תוך העתיד הממשי שלו, אל המציאות בה הוא אמור להתקיים. ולמה זאת? בגלל קטנות אמונה.