קצת על הרבה – מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ

כמה מדהים הוא העולם הזה, בו כל מעשה שלנו משפיע. כל מעשה קטן, כל מחווה קטנה, הם באמת אפקט הפרפר. "כל מה שאתה עושה, הוא משפיע כמו אדוה", אמרה לי חברה טובה. "המעשה שלך, האבן, פוגעת במים ויוצרת גלים נוספים, השפעות נוספות", היא הסבירה. הבעיה היא שלפעמים אתה מסתבך, ולא מבין שמה שחשבת שהוא האבן, אז הוא בעצם אדוה ממעשה קודם שעשית. כשאתה נכנס להלך הרוח הזה – או אז אתה מסתבך באמת, כי מקו ליניארי, הפכת את החיים שלך לביצה ותרנגולת, ואיש אינו יודע מה קדם למה. כדי לשבור את האדוה הזו, שהיא בעצם מעגל – צריך לשנות משהו.

וגם: מה הבעיה בחוק הפונדקאות, איך יאיר לפיד קשור למשה רבינו, איך פגע נתניהו במערכה העולמית נגד הטרור, ואיך הפסקה המצוטטת לעיל קשורה אל הר הבית?

קצת על פונדקאות | קצת על הסיפוח | קצת על ממשלת האחדות | קצת על גלעד שליט | קצת על האדווה | קצת על הר הבית | קצת על החבר | קצת על בהעלותך

קצת על פונדקאות

ביום ראשון התקדמה ממשלת ישראל צעד אל עבר ה'קדמה' וה'נאורות', כאשר החליטה וועדת השרים לחקיקה לאשר את ההצעה לתיקון חוק הפונדקאות. על פי הצעת החוק החדשה, יימחקו המילים "איש ואישה" ויתאפשר גם לאישה ללא בן זוג ולגבר ללא בת זוג להתקשר עם אם נושאת בהסכם נשיאת עוברים. המשמעות היא שתינתן גישה להליך גם לנשים יחידניות, בעלות בעיה רפואית (ובתנאי שמדובר בביצית של היחידנית) וגם לגברים יחידנים (ובתנאי שמדובר בזרע של אותו הגבר(.

אמנם עיקר המאבק התמקד בזכויות הקהילה הגאה על מנת להביא ילדים לעולם, אך כשאני קורא את הפסקה הקודמת אני מבין שהמשמעות הישירה של הורה יחידני(שינוי שעליו בירכתי) הוא שממשלת ישראל לא רק מכירה במשפחות חד-הוריות, אלא גם מקדמת יצירה של כאלו, תוך כדי שהיא פוטרת חצי מההורים מאחריות.

כמו הרבה חוקים שנועדו לתקן מצב של קבוצה אחת, הקבוצה שעל חשבונה החוק נעשה מקבלת טיפול משני ויחס פטרוני. "על פי החוק החדש, יורחב מעגל הנשים היכולות לשמש "אמהות נושאות" – פונדקאיות. הגיל המירבי יורחב מ-36 ל-38 ותינתן אפשרות גם לנשים נשואות לשמש כפונדקאיות ובתנאי שחוו הריון ולידה". אני לא יודע אם מישהו שם בוועדת מור-יוסף התייעץ עם הרבנות, אבל כשאשה נשואה מביאה ילד מגבר אחר, זה לכל הפחות מתקרב להגדרת הילד כממזר(לא מצאתי סימוכין לנושא מלבד התייחסות הפוכה – בתרומת זרע).

החלום הגדול הזה, העצום הזה, של לתת לכל אחד להביא ילדים לעולם נגוע בתחושה עצומה של צדק, של תשוקה אמיתית להעניק ולמלא את החלל האנושי שנוצר בגלל הזמניות שלנו פה. אך הגשמת החלום הזה אינה מביטה על אדם מלבד היוצר והרוצה לתת. כי כשאתה פונה אל פונדקאות, אתה בעצם קובע לילד שלך שהמקום בו הוא גדל במשך תשעה חודשים. העולם שהוא הכיר, הקולות ששמע, האוכל שאכל – כולם טבועים אצל האשה שגידלה אותו. אמנם מוחו של תינוק מסוגל ללמוד המון, אך הוא אינו טבולא רסא. הוא מסוגל לזהות את קולה של אמו בשבוע ה-16 להיריון ומזדהה עם הרגשות שלה אבל כשאתה פונה אל פונדקאות, אתה מנתק את הילד מאימו מיילדתו.

אז תאמר – אז תאפשר פונדקאות פתוחה, כזאת שתקשור בין הילד ואימו ובין הוריו מאמציו – והנה, מפה לשם יש לילד כמה וכמה הורים. מבולבלים? גם הוא. ילד זקוק לאב ואם מובהקים, וככל שיש לו יותר הורים כך זהותו מבולבלת יותר, והוא אינו יודע מיהו ומהו מוצאו.

ההתייחסות אל הורות כאל הגשמה עצמית מפספסת חלק ניכר מההורות – האחריות, והרצון של אדם אחד  באחריות משלו אינה יכולה לבוא על חשבונו של אדם אחר, ובמקרה הזה – התינוק. פונדקאות צריכה לבוא במקרה בו באמת אין מוצא אחר, וכל עוד בתי היתומים מלאים, ויש ילדים שנזקקים לאימוץ(גם כאן מדובר בחוסר אחריות הורית), אז החלל יכול להתמלא – לא על ידי סחר באיברי אדם או בבני אדם.

קצת על הסיפוח

האידיאל הישן-נושן המחבר בין הירדן לים, עקרון ארץ ישראל השלמה שיסיים את נוכחות צה"ל בשטחים, רווי בבעיות. הבעיה העיקרית והראשונה היא האנטישמיות הערבית. בסרטון הזה נראים ערבים בירושלים המזרחית צועדים עם דגלים וקוראים "לא רוצים יהודים", כפי שצעדו בעבר בשוודיה .בפריז, וכמובן – בגרמניה הנאצית. בסקר שנערך על ידי "הליגה נגד השמצה" עולה כי ברשות הפלסטינית ל-93%(!) מנתינים הערבים הם בעלי עמדות אנטישמיות. בשום תכנית מדינית לא ייתכן שישראל תכניס לתוכה למעלה משני מיליון ערבים אשר חותרים תחת זהותה של המדינה, כמדינה יהודית או כמדינת היהודים.

הציבור הפלסטיני. אבן נגף בדרך לסיפוח
הציבור הפלסטיני. אבן נגף בדרך לסיפוח

 

לכן, בכל תכנית סיפוח יש לבצע אותה עם מספר מרכיבים ובמספר שלבים. ראשית, אין למהר ולספח איזורים בהם הדמוגרפיה הישראלית בעמדת מיעוט – אלא ללכת אל מקומות בהם הרוב היהודי הוא משמעותי, וכמות הפלסטינים שתיכנס אינה רבה כל כך, כמו גוש עציון. שנית, באשר לחינוכם – צריכה להיות אפס סבלנות כלפי חוסר הסבלנות שהיא ההסתה לטרור. לגבי הערכים עליהם יגדלו הערבים הישראליים החדשים – ראויים הם להיות בני אותה מערכת חינוך בתוך שאר תלמידי ישראל.

אם יש דבר טוב שעשה בנט ביום ירושלים הוא הסיור שלו מסביב לחומות העיר העתיקה – שם הוא הבהיר כי מקומם של היהודים הוא בכל מקום, ואם יש אמצעי אחד שהוא חיוני להבנה החינוכית של הערבים – הוא זה: זוהי מדינת היהודים. זה התנאי הראשון במעלה, לא עניין של נאמנות למשטר, אלא הבנה כי ה'לאומיות' הפלסטינית אינה ברת תוחלת להקמת מדינה משלה, ויהי מה.

 

קצת על ממשלת האחדות

קשה להיות איש ימין אובייקטיבי בימים אלו. אתה רואה את ראש המחנה הלאומי הולך ומדבר על הצורך להיפרד מהפלסטינים  ואת האיש הטוען לכתר מגיבים באופן דומה לאיחוד בין חמאס לפת"ח. לא לגיטימי, הם טוענים. אדרבה – דווקא כאן נראה שטענות השמאל צודקות. הרי כשחמאס לא היה מעורב, הטענה הייתה שאבו מאזן הוא לא מנהיג לגיטימי של כל ה'עם' הפלסטיני, ועכשיו כשהתאחדו הרצועה והגדה, גם הרשות הופכת ללא לגיטימית?

והנה, נתניהו מפזר שוב ושוב רמזים לכל הכיוונים. החשש הימני טבוע כל כך עמוק, שכל מה שנתניהו יגיד ויישמע קצת מחוץ לקופסה מעורר שוב את שדי ההתנתקות והתכניות החד-צדדיות של גירוש ועקירה. אלא שיש לנתניהו מילים נוספות מלבד הכותרת:

"אני לא רוצה מדינה אחת מהים ועד הירדן, גם אם המאזן הדמוגרפי אינו משתנה לרעתנו ויש רוב יהודי, עדיין ברור שצריך שהרוב היהודי יהיה מובהק ושתהיה מדינה דמוקרטית.  ולכן צריך להגיע להיפרדות. כך נקבל רוב יהודי מובטח וגם יכולת תמרון מסוימת מול חלק ממדינות העולם הערבי לפרק זמן מסוים".  

גורמים עלומים הזכירו את שרון, וטענו שכך החלו דבריו, אלא שיש הבדל מהותי בין שרון ונתניהו. שרון לא התמודד בימיו עם תכנית הסיפוח שצוברת עוד ועוד תהודה, ושרון דיבר על הבעיות והמוסריות של הכיבוש. נתניהו אינו דן ברמה המוסרית של הנוכחות הישראלית בשטחים, אלא רק בצורך שלנו – אינסטרומנטלית – להיפרד מהפלסטינים.

נתניהו. מציג עקביות בדרכו?
נתניהו. מציג עקביות בדרכו?

מה משמעות הפרידה הזאת מהפלסטינים?אפשר להביט בצעדי הענישה המושתים עליהם בעקבות האיחוד.  הראשון הוא בנייה בהתנחלויות, מה שמקבע את מעמדה של ישראל במקומות אלו. צעד נוסף הוא אי מוכנות לקיים מו"מ עם הרשות הפלסטינית והטלת אחריות עליה בכל עת שיתרחש פיגוע טרור. וכאן טמונה הזדמנות ממשית, לצד סנקציות נוספות שיושטו על הממשלה הפלסטינית. משום שעל ידי אי הכרה בממשלה הזאת המורכבת מארגוני טרור, יש הזדמנות להחזיר את הגלגל 21 שנים אחורה, אל הימים בהם אש"ף לא הוגדר כגורם לגיטימי להידברות, אלא כארגון טרור. גזירה נוספת היא הסירוב להתיר את קיום הבחירות בירושלים.

אלא שפניו של נתניהו, כך נראה נוטות לצעדים חד צדדיים, ללא הכרה במדינה הפלסטינית. אם זו לא מכירה בנו – אין צורך להכיר בה. זו פרידה מהמו"מ לאורך טווח.

אלא שצעדים חד-צדדיים, כפי שהצביע על כך נתניהו עצמו בראיון ל'בלומברג' לפני מספר שבועות אינם מחליקים היטב בגרונו של הציבור הישראלי.

 

קצת על גלעד שליט האמריקאי

לפני 37 שנים יצא מתחת ידו של העורך בנימין נתניהו הכותר "הטרור – כיצד המערב יוכל לנצח", ובו דובר רבות על כך שעל מנת לנצח את הטרור, על המערב להתאגד מולו, עם יד מכוונת על מנת לגדוע אותו מהשורש. בספרו המפורסם יותר, "מקום תחת השמש", נתניהו תוקף את ממשלת ישראל על עסקת ג'יבריל, אותה הגדיר כך:

"מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמדינות המערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? … עסקת ג'יבריל היא מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף גדול הרבה יותר".

מג'יבריל לשליט לברגדל. רפיסות מתמשכת מול הטרור
מג'יבריל לשליט לברגדל. רפיסות מתמשכת מול הטרור

באוקטובר 2011 הביא ראש הממשלה, בנימין נתניהו את ההצעה לביצוע עסקת שליט. בתמורה לחירותו וחייו של השריונר, ישראל שחררה לידי ארגון חמאס 1,027 פלסטינים, בכללם מאות מחבלים שביצעו מעשי טרור, רציחות ופיגועים. שינוי גישה זה הגיע לאחר שממשלת אולמרט סירבה לקבל את תכתיבי החמאס באשר לשחרור המחבלים. גישתה של ישראל כמדינה המתמודדת רבות עם הטרור מהווה מעין השראה למדינות המערב באשר הן, כיוון שהן מביטות אליה בחופשן אחר פתרונות להתמודד עם בעיית הטרור. נתניהו העיד על כך בעצמו, "במקום תחת השמש":

"למדינת ישראל היה חלק מכריע בגיוסה של ארצות-הברית למטרה זו(חיסול הטרור). במישור הצבאי שימשה ישראל דוגמה למאבק בלתי-מתפשר בטרור. בסירובה להיכנע לתכתיבי הטרוריסטים, סירוב שבא לידי בטיוי בהסתערויות חוזרות ונשנות של חיילי צה"ל על מחבלים שהחזיקו בני-ערובה ממעלות עד אנטבה, ובנחישותה להלום במוקדי הטרור הערבי באשר הם, הראתה ישראל שאפשר להילחם בטרור. במישור המדיני עשו נציגי ישראל בארצות-הברית מאמץ גדול לשכנע את ממשלת ארצות-הברית ומדינות המערב שגם עליהן לנהוג כפי שנוהגת ישראל".

גיוס העולם המערבי למערכה נגד הטרור היא פעולה חשובה, חיונית כמעט עבור ישראל. קואליציית הטרור של החמאס, הג'יהאד האיסלמי, אל-קעידה ועוד, מציבה את ישראל שוב ושוב כמדינה שמנוסה ביותר בהתמודדות עם הטרור, ובכך הופכת אותה למומחית ומובילת דרך.

ברגדל. צילום: רויטרס
ברגדל. צילום: רויטרס

מפה לשם, בתחילת השבוע, נפל דבר בארצות הברית. לראשונה מאז שנות השמונים, עליהן כותב נתניהו, ארצות הברית נושאת ונותנת עם ארגון טרור ואף נכנעת לדרישות. בו ברגדל, המכונה 'גלעד שליט האמריקני' הושב בעסקת שבויים ביחס של 5 ל-1. לכאורה, שחרורם של חמישה אסירים נשמעת לאוזן ישראלית שרגילה למאות ואלפים כמו מחיר זול, אך עבור האמריקנים מדובר בשינוי של מדיניות עצום. "לא נושאים ונותנים עם טרוריסטים" נשמע טוב יותר באנגלית בדיוק בגלל הסיבה הזאת – שזו המדיניות האמריקאית במשך שנים. כעת, הרפיסות הישראלית מול הטרור מתגלה כמדבקת בעצמה.

כמו אבן שנזרקת אל תוך המים, כך גם התעסקות עם ארגוני טרור הם תהליכים רבויי אדוות וגלים. כעת, שלוש שנים אחרי, עסקת שליט עדיין משפיעה על המערכה נגד הטרור. ישראל לא חשבה ששחרור שליט ישפיע על ארה"ב, אך המגמה היא אותה מגמה – התרפסות בפני הטרור. הגבורה שתיאר נתניהו במאבק הישראלי מול הטרור העניקה השראה למדינות אחרות, שהוכו על ידי טרור בצורה פחותה והרבה פחות קשה מישראל. מבצע אנטבה ומבצע ווקסמן הם רק דוגמאות לעקשנות הישראלית במאבק מול הטרור, אך הגישה הזו הוחלפה במטבע עובר לסוחר. לא עוד תקיפות, אלא רק עסקאות סיבוביות, בין טרוריסטים וחיילים – כאילו שהם שווי ערך. כשאנחנו רופסים מול הטרור, מה לנו כי נלין על חולשתה של אמריקה?

 

קצת על האדווה

כמה מדהים הוא העולם הזה, בו כל מעשה שלנו משפיע. כל מעשה קטן, כל מחווה קטנה, הם באמת אפקט הפרפר. "כל מה שאתה עושה, הוא משפיע כמו אדוה", אמרה לי חברה טובה. "המעשה שלך, האבן, פוגעת במים ויוצרת גלים נוספים, השפעות נוספות", היא הסבירה. הבעיה היא שלפעמים אתה מסתבך, ולא מבין שמה שחשבת שהוא האבן, אז הוא בעצם אדוה ממעשה קודם שעשית. כשאתה נכנס להלך הרוח הזה – או אז אתה מסתבך באמת, כי מקו ליניארי, הפכת את החיים שלך לביצה ותרנגולת, ואיש אינו יודע מה קדם למה. כדי לשבור את האדוה הזו, שהיא בעצם מעגל – צריך לשנות משהו.

אדוה
אדוה

ראית את הסרט אפקט הפרפר? בכל פעם שאשטון קוצ'ר חוזר לעבר ואז שוב לעתיד הוא מבין שמשהו השתנה בגלל משהו מזערי שהוא שינה אז? פעם הוא נכה ופעם הוא בכלא, פעם הוא בסדר אבל חבר שלו מת, וזה לא מצליח להשתפר בשבילו. אז כזאת היא האדווה. כי לא תמיד אתה רואה עד לאופק שאליה היא הגיעה, אתה לא מבין כמה עמוק האבן טבועה בך, כמה אתה המים וכמה אתה ממשיך לייצר עוד ועוד אדוות במודע ושלא במודע, ואדוות – בייחוד כשאתה לא שולט בהן – נוטות לכלול פגיעה באנשים. ואז צריך ליצור את השינוי בשני שלבים.

השלב הראשון הוא שלב התסמינים, או בעצם האדוות. צריך להפחית את ההשפעות האחרות, הפגיעות בעיקר. השלב השני הוא שלב האבן – בו אתה צריך לרדת לשורש העניין ולהוציא את האבן מן המים, או את עצמך מהבאר שזרקת את עצמך אליו. אך כמו שאמר אפלטון: "כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה."  אז האם התת מודע שלנו הוא החכמים, או הטיפש?  זה לא משנה. כל עוד אנחנו תקועים באבן, שאר האדוות אינן נפתרות מאליהן, והמים ממשיכים לזרום החוצה וההשפעות ממשיכות לקרות. אנחנו צריכים לפתור את הבעיה מהשורש, או לבטל את עוצמת הגלים הקטנים.

 

קצת על הר הבית

משל האדווה והאבן? אז אבן השתייה וכל ההתנהלות הישראלית המטופשת סביב הר הבית.

 

קצת על החבר

עוד מעט, עוד מעט

נדע שהכל בסדר

עוד מעט, נשמע

שאין חשש לדרך.

 

עוד מעט תוכל,

להסיר דאגה מליבך.

עוד מעט נוכל,

להפסיק לפחד בשבילך.

 

עוד מעט,

תפסיק ללכת לאט,

לא תצטרך להביט

מעבר לכתף, וכמו תמיד

תוכל לשמוח בלי לחסום את עצמך,

תרקוד כמו שרק אתה יודע

 

עוד מעט, עוד מעט

נדע שהכל בסדר,

עוד מעט, נשמע,

שאפשר להביט לעתיד ומעבר.

 

קצת על בְּהַעֲלֹתְךָ

מה ישראלי בעיניך? שאל רבות יאיר לפיד עת הגיש את תכניתו בערוץ 2. ובכן, אחד הדברים ה'ישראליים' ביותר הוא להביט אל המציאות ולהתלונן עליה. לא להיות מרוצה מהמצב. לפיד עצמו גרף הון פוליטי רב ממחאת הקוטג' הישראלית, שבבסיסה תלונות ודרישה לחזור אל זמן בו דברים היו פשוטים יותר. באופן אירוני אולי, רבים ממארגני המחאה והמוחים בה המשיכו בשנים הבאות לחפש מקום בו 'היה לנו טוב יותר', רכשו כרטיסי טיסה אל מצרים המודרנית, היא אירופה. המחירים הזולים, התרבות הקוסמופוליטית והאפשרות להימנע מהקונפליקט הפכו את היבשת למוצא נעים עבור הישראלים החדשים. אבל התלונות והכמיהה לשוב אל עבר שממנו ברחו רק מספר דורות קודם לכן הוא לא פטנט של חבריה של דפני ליף.

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה… זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.   וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.   וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.   שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן

מה טוב הוא זיכרון העבר, העושר הרב שחיכה להם בארץ מצרים – ארץ לא להם. אז מה אם שעבדו את היהודים, התעללו בהם, קבעו להם מה יהיה סדר יומם – המן לא טעים. והמנהיג, משה, מעביר את התלונות שלו לה'. הוא מזכיר את חוסר מוכנותו לקבל את מושכות הנהגת העם מהיום הראשון, ודורש סיוע מאלוקים.

לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי

ה' משיב למשה בשני אופנים. ראשית – הוא מציע לו פתרון עבורו, על מנת שלא ינהל את העם לבדו, ושנית – הוא משיב לדרישות העם כרצונם – בשר למשך חודש ימים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.   וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ

אלא שיש שניים מתוך השבעים שבוחרים להישאר מאחור, ובמקום להיאסף יחד עם משה ולהיכנס אל תוך סוד העניינים, בוחרים להישאר במחנה.

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה.   וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.   וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו–וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם.   וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם

יהושע, עוזרו של משה מתרעם על כך שהשניים מפירים את דבריו של רבו ובוחרים בעצמם להתנבא בקרב שאר עם ישראל. אך תשובתו של משה מפתיעה – לא רק שהוא אינו חושש למעמדו, לא רק שהוא אינו שם לב להפרת דבריו או לאי הגעתם של השניים אל אוהד מועד – "מי יתן כל עם ה' נביאים", הוא מייחל. מכאן אנו למדים מגישתו של משה כי ראוי היה שכל ממלכת הכהנים והגוי הקדוש תישא בעול התפקיד הזה – ולא רק משה עצמו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ

  1. דבריך על הפונדקאות מזכירים לי את דבריו הנצחיים של הרב קוק על כך שמתן זכות בחירה והיבחרות לנשים יביא לכך שאומות העולם יאבדו אמון בזכותנו על הארץ (ואולי אכן כל הסלידה במערב מההתיישבות ביש"ע נעוצות בכך שדניאלה וייס הייתה ראש מועצה?).
    כדי להצדיק דעה קדומה שמרנית מחליטים מראש על איזשהו מהלך עניינים פתלתל – נבחר בנשים, העולם לא יאמין בזכותנו על הארץ. נתיר פונדקאות, הילדים יהפכו לאומללים ומבולבלים. אבל האמת היא שרק מחקרים בפסיכולוגיה יוכיחו האם ילדי פונדקאות הם אומללים ומבולבלים בשל דרך הולדתם או שמא, כמו כל ילד אחד, מקור האומללות או האושר בחייהם הוא דווקא יחסה של מלכת הכיתה אליהם. למיטב ידיעתי, הממצאים עד עכשיו קרובים יותר לאפשרות השנייה.
    לגבי שאלת הממזרות, אין סיבה שהכנסת תהיה יותר קתולית מהאפיפיור. הפוסק החרדי האמריקני הגדול הרב פיינשטיין סבר שאין בעיית ממזרות במצב שבו אישה נשואה מופרית בזרע מגבר שאינו בעלה.
    נ.ב אחרי הביקורת הזו אני חייב לציין שזה אחלה בלוג.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s