קצת על שבועות – החג לקבלת העצמי

אתם הולכים ללמוד הרבה על חשיבותה של התורה, על הקונפליקט בין 'נעשה ונשמע' ו'כפה עליהם הר כגיגית', תקראו הרבה על איך עם ישראל נהפך לעם למרגלות הר סיני ולאן בכלל אנחנו הולכים. אבל האמת היא שחג השבועות הוא דווקא חג שמיועד בראש ובראשונה לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה מצווה הקב"ה את בני ישראל, במצווה שמגדירה את החירות של בני ישראל מהשעבוד המצרי. מהי חשיבות קידוש החודש? בפשטות, משום שמרגע זה והלאה, אומר ה' לבני ישראל – הזמן נתון לכם, הוא ברשותכם. לא עוד יקבעו המצרים את סדר היום שלנו, לא עוד יקבעו המצרים מה נאכל, לא עוד יקבעו המצרים כמה נלד- "ראשון הוא לנו". הדבר המופשט הזה, הזמן, נתון לרשותנו.

וזה, בעיניי, לצד ירושלים – אחד משני הסטארט-אפים היהודיים הטובים ביותר. לוח השנה היהודי הוא אחד הדברים שמחייבים אותנו תמיד להביט פנימה אל עצמנו, ודורשת מאיתנו תשובה לשאלה איפה אנחנו ואיפה אלוקים. זה מתחיל במצוות הזמן ונמשך בחג האביב, הוא חג החירות. מיד לאחר ליל הסדר – שנועד כל כולו להציף את שאלת ה"מה אתה עושה בזמנך הפנוי"(או: איפה אתה ואיפה אלוקים), אנו נכנסים אל תוך ספירת העומר.

 

וכמה נוראה היא התחושה של להיפסל במשחק הזה, שנקרא ספירת העומר. ככל שאתה מתקרב לקו הסיום, אתה משתוקק להגיע אל הפסגה – ולו משום שאתה מוכרח להיות שייך לכלל, הוא כלל ישראל. הספירה הזאת כמובן דורשת מאיתנו להתעכב על הזמן. כל אחד והאופן בו הוא מקיים את המצוווה, שמצביעה על הקשר הישיר בינו ובין אלוקים. יש מי שיוותר מראש על המאמץ, מתוך הבנה שהוא לא יצליח במשחק. הוא לא יאמר את זה, אבל עמוק בפנים הוא מבין את המשמעות – כפי שהוא אינו מונה ימים לעומר, כך גם הוא לא נמנה בו. יש את אלו שיתפללו ערבית בקביעות ועל ידי כך יצליחו בנקל להשלים את המשימה. ויש את אלו שאינם לא כאן ולא כאן. הם יתאמצו מאוד לשמור על הקשר ויספרו, איכשהו, גם אם זה אומר להניח את הראש על הכרית, להיות לבוש רק בבוקסר ולהיזכר רגע לפני שהעיניים נעצמות – ספירת העומר! ואז, כל מה שנותר הוא לקוות שאלוקים סולח שרק עכשיו נזכרו, כאשר הם מכוסים בשמיכה דקה ותו לא.

אך ספירת העומר היא רק דוגמה.

היהדות דורשת מאיתנו, כל הזמן לראות איפה אנחנו ביחס לכלל. פסח דורש מאיתנו לבדוק כמה אנו באמת בני חורין, ספירת העומר דורשת מאיתנו התמדה, שלושת השבועות מחייבים אותנו למצוא את מימד הקדושה בעולם ללא בית מקדש, אלול את היכולת לסלוח לאחר, עשרת הימים הנוראים דורשים מאיתנו לחטט עמוד בנימי נפשנו, והישיבה בסוכה דורשת מאיתנו להתמודד עם ארעיות. החגים הלאומיים יותר – חנוכה, פורים, יום העצמאות ויום ירושלים, לכל אחד יש את המסר שלו אך חוט השני המקשר ביניהם הוא חידוד ההבנה שהצד שלנו הוא אכן שלנו. אך מה שבועות בא לחדש? התורה היא מובנה מאליה במקרה הזה. אך יש מסר נוסף.

אם נבחן את כל הימים הללו שיש ליהודי לעבור, נבין שיש פה הרבה עבודה. כל הזמן. בחינת נפש, דקדוק אחר המעשים, הפקת לקחים. אבל לכאורה העבודה היא נצחית, מתמדת, סיזיפית כמעט. ואז מגיע חג הקציר, חג הביכורים, חג השבועות. החג שבו אנו קוצרים את פירות עמלנו, ומקדשים אותם. אנו סופרים שבעה שבועות כדי להגיע לשם, בני ישראל עברו את המסע ממצרים אל עבר הר סיני, והחקלאים עמלים על כך כל השנה – לגרוף את ההצלחות שהשגנו במו ידינו.

כשהקב"ה שחרר את בני ישראל ממצרים, והפך אותם לבני חורין, הייתה לו מטרה מיועדת – להפוך אותם לעם, או כדבריו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..". במעמד הר סיני, עם ישראל לא מקבל רק את התורה, אלא גם את המעמד המיוחד שמייעד לו הקב"ה, ולכן נדרשת הכפייה – הר כגיגית. כי עבור עם שיצא מעבדות, אין בעיה לומר 'נעשה ונשמע' לאדון חדש, כי במובן מסוים להחליף אדון אחד באחר זה די פשוט. אך ה' לא מבקש להיות לנו לאדון ככל האדונים, כפי שהוא מצפה מאיתנו שלא נהיה עם ככל העמים. הוא רוצה יותר מזה. כשעם ישראל נמצא בתחתית הר סיני, הוא מקבל על עצמו בראש ובראשונה את המעמד החדש שלו, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, הוא מקבל את עצמו – כפי שהוא באמת.