קצת על הרבה – בְּמִדְבַּר

"אדוני ראש הממשלה", פתחתי. "אני עקיבה, תא לביא גלעד בבר אילן. אני רוצה להודות לך על שהזמנת אותנו לכאן. אני כבר חמש שנים בתנועה וזו הפעם הראשונה שאתה יוזם מפגש שכזה. מדובר במפגש חשוב מאוד. תודה לך". בחצר של בית ראש הממשלה השתלט השקט. הקהל הקשיב לי, גם ראש הממשלה. "אני רוצה לשאול אותך על משהו שלא עלה כאן הערב עדיין". התשובה של רה"מ בפנים.

וגם: למה צה"ל עובד עלינו, מה עשה טוב מאיר שטרית ומה גיליתי אחרי שנתיים וחצי בבר אילן?

קצת על נתניהו | קצת על הקיצוץ  | קצת על אחריות הורית | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על החבר | קצת על נתניהו[2] | קצת על הר הבית | קצת על במדבר

קצת על נתניהו

"אדוני ראש הממשלה", פתחתי. "אני עקיבה, תא לביא גלעד בבר אילן. אני רוצה להודות לך על שהזמנת אותנו לכאן. אני כבר חמש שנים בתנועה וזו הפעם הראשונה שאתה יוזם מפגש שכזה. מדובר במפגש חשוב מאוד. תודה לך". בחצר של בית ראש הממשלה השתלט השקט. הקהל הקשיב לי, גם ראש הממשלה. "אני רוצה לשאול אותך על משהו שלא עלה כאן הערב עדיין". מה שכן עלה היה בעיקר היחס אל הצעירים בתנועה ובכלל, איך הליכוד מאבד אחיזה בעוד ועוד איזורים של צעירים ואיך יש כל כך הרבה רצון לעשות, וכל כך מעט תמיכה מהמפלגה. עניינים של תקציבים בעיקר. כי יש עשייה, אבל אף אחד לא רוצה לשים את הכסף הפרטי שלו – ובצדק.

"אני רוצה לשאול אותך על המשא ומתן עם הפלשתינאים", פתחתי בשאלה. "לשאול על ה-מה?", שאל ראש הממשלה מכיסאו. ניסיתי לחזור על השאלה, אך הקהל הבין את הדבר כתשובה בפני עצמה ופרץ בצחוק גדול. שוב הצליח נתניהו להתל בעולם הגדול – אין משא ומתן. גם הצוות האמריקני מתפרק, אינדיק חוזר הביתה, לבני מדברת עם אבו-מאזן בשם עצמה, ליברמן מאשים אותה במשחקי דמקה, בנט שולף את תכנית ההרגעה, פייגלין מזכיר כמה עלה לנו אוסלו (פדף) – יום הולך ויום בא ואין חדש תחת השמש. בזמן שהקהל צחק, הספקתי לשאול את הסובבים אותי אם לשנות קו. החלטתי שלא.

"יכולתי להמשיך ולשאול אותך שאלה אחרת, כאילו להסתפק בתשובה שנתת, אדוני ראש הממשלה", אמרתי לו והבטתי היישר בכיוונו. "אבל בכל זאת, הצחוק של הנמצאים כאן מוכיח כי הם לא מאמינים בתהליך הזה. אני מאמין שאתה גם לא מאמין בתהליך הזה. כתבת הרבה על כמה אתה מתנגד לשחרור מחבלים, על איך שהקפאת בנייה היא חיסול ההתיישבות. אבל את שניהם אתה עדיין עושה. במקום בו אני גר, בקריית ארבע, עדיין  הקפאת בנייה", אמרתי. "האם אתה באמת רוצה מדינה פלסטינית?" שאלתי.

סבב השאלות היה ארוך למדי עד שראש הממשלה שב אליי עם תשובה. נתניהו לא השתנה. המוקד מבחינתו היה ישראל. "Not one brick", הוא סיפר. "כשנכנסתי לתפקידי כראש ממשלה בקדנציה השניה, זומנתי לוושינגטון. אמרו לי 'אף לא לבנה אחת' (בהתייחס לבנייה ביו"ש ובירושלים). איימו עליי בפירוש – 'אף לא לבנה אחת'. הלחצים שהופעלו עליי על-ידי הקהילה הבינלאומית והאמריקנים היו אדירים, לא חושב שמישהו בישראל עמד בלחצים כאלה. ועדיין, אחרי חמש שנים שאני בתפקיד, בנינו קצת יותר מ'לבנה אחת'. אבל מה שחשוב הוא לעשות את זה בדרכים חכמות, בדרך שקטה. בלי התלהמות".

הוא נכנס בין שני גושי הכסאות, אוחז במיקרופון ואמר: "אתם חושבים שבעיה בשבילי להגיד לכם; 'אני גיבור, אני חזק, לא אכפת לי מכלום, מה אכפת לי מה יגיד העולם'?", שאל בעודו מכה ביד פתוחה על חזהו. "אין לי בעיה להגיד דבר כזה, אבל זה יהיה שקר. מי שיגיד לכם את זה, לא ראוי שיהיה ראש ממשלה. הוא פופוליסט. זו לא תכונה של מנהיג. מנהיג צריך לעמוד בלחצים בינלאומיים על ידי כך שהוא יודע לתמרן".

"תדמיינו שאתם עומדים על גבעה ומשקיפים על כל העמק", אמר. "אתם רואים מלמעלה את כל המכשולים שפזורים למטה – חלקם מימין וחלקם משמאל, ואז כשאתם יורדים למטה, אתם יודעים בדיוק לאן ללכת בכדי שלא להיתקל במכשולים. פעם אחת אתם נעים ימינה ופעם אחת אתם נעים שמאלה. כל זה בכדי לעוקף את המכשולים. אבל מה שחשוב, מה שחשוב זה שאנחנו ממשיכים בדרך הישרה למטרה שלנו. גם אם הולכים פעם אחת ימינה ופעם אחת שמאלה".

נתניהו המשיך משם בסחרור על תמרונים וניווטים. הוא דיבר רבות על כך שמנהיג צריך לשמור על האינטרסים החיוניים, על כך שאנחנו לא יכולים לעשות זאת לבד, על כך שאנו תלויים בארה"ב. "צריך לעשות מה שאפשר, כדי לשכנע אותם. נאמתי הרבה פעמים בקונגרס האמריקני, קיבלתי תמיכה רחבה שם. אבל יותר מהקונגרס, חשוב הציבור האמריקני…". ואני תהיתי לעצמי איך הוא לא שם לב שבכל פעם שהוא דיבר בקונגרס  על העוצמה הישראלית, על המחוייבות לקיום ושגשוג המדינה היהודית, הוא מקבל מחיאות כפיים סוערות הרבה יותר מהפעמים שהוא דיבר על זכויות ה'עם' ה'פלסטיני'? איך הוא לא מבין שהרצון הזה שלו לא לאבד את אמריקה, גורם לנו לאבד אינטרסים חיוניים אחרים, כמו ריבונות?

האמת? דברים דומים הוא אמר גם ב-2001 , אז ביקר משפחה שכולה וכאזרח מודאג הסביר את הסכם חברון, בו ויתר על שני אחוזים. בסרטון הוא מסביר כיצד נאלץ לוותר על מעט כדי לשמור על הכלל. כך, גם בערב המפגש עם הצעירים, השיב כי מוטב לוותר על מעט כדי להשיג את הרוב. ומהו הרוב הזה?

בשורה התחתונה, על שאלת מיליון הדולר, האם נתניהו חצה את הרוביקון שמאלה, אני מאמין שלא. הוא נמצא עמוק בימין האידיאולוגי. אלא שיש בעיה אחת. את הטקטיקה לשימוש האידיאולוגיה, הוא הפך לאסטרטגיה הבלעדית ובשל כך, אני חושש, איבד הכיוון אליו רצה להגיע מלכתחילה. כעת הוא רק מנווט ומתמרן, בין אתגר לאתגר בדרך אל הלא-נודע. הזמן הוא ידידו הטוב ביותר.

 

קצת על הקיצוץ

וועד העובדים הגדול ביותר, המפחיד ביותר, המאיים ביותר והחזק ביותר אינו ההסתדרות הציונית, הכללית או הלאומית. עופר עיני מעולם לא הוביל אותו, גם לא עמיר פרץ. תמיד עמדו בראש וועד העובדים אנשים חזקים, עוצמתיים, כאלו שאנחנו סומכים עליהם ורואים בהם כתובת, מענה לבעיות שלנו. אנחנו בוטחים בהם ושולחים את ילדינו לזרועותיהם. הם האנשים בזכותם המדינה מתקיימת. נכון?

אז זהו, שלא.

שלחנו את נבחרי הציבור שלנו כדי שיגנו עלינו, בין השאר מפני אנשים שמנצלים את כוחם כדי לקחת כסף מהמדינה – הוא הכסף שלנו. שלחנו אותם לשמור עלינו, על השמנת שאנחנו מייצרים ועל האינטרסים החשובים לנו. נכון?

אז זהו, שלא.

צה"ל לא מקיים את המטרה שלו. אחרת איך אפשר להסביר את התכנית השנתית בה מפסיקים אימונים לחיילי מילואים במהלך השנה?  חברי הכנסת לא מגינים עלינו, כי בשם ביטחון המדינה הם יפקירו אותנו בזרועות כוחות (חוסר) הביטחון. והידיים הללו, לצערי, אינם טלית שכולה תכלת, הם אינם בעלי רצון לשמור ולהגן עלינו ותו לא. הם גם דואגים לתקציב הביטחון, זה שהמטרה הראשונה והעיקרית שלו היא – לקיים את ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. איכשהו, בכל קיצוצי האוצר, דווקא הביטחון הוא הראשון שנופל. לא פנסיות תקציביות, לא המשך העסקתם של נגדים וקצינים הרבה מעבר לגיל 45, אלא הביטחון.

בחודש פברואר האחרון הציג ראש חטיבת התכנון בצה"ל את גרף האימונים לשנה הקרובה לחברי הוועדה המשותפת לענייני תקציב הבטחון ואמר שהצבא לא מתכנן אימונים במחצית השניה של 2014. בר לב שאל את הקצין האם מדובר בתכנית אימונים סדורה, או שצה"ל מתכוון לדרוש תקציבים נוספים כדי לקיים אימונים במחצית השניה של החודש. הקצין הבהיר לחברי הוועדה שאין בכוונת הצבא לדרוש תקציבים נוספים. אלא שבשבוע שעבר התייצב הקצין פעם נוספת, יחד עם שר הבטחון, הפעם בוועדת החוץ והביטחון עצמה, והציג גרסה הפוכה, לפיה צה"ל זקוק לכסף לטובת המשך האימונים השנה. בר לב זעם. הוא שיגר מכתב ליעלון בו דרש לברר האם צה"ל הונה את הוועדה, או שהיתה טעות בחישוב כמות האימונים הצפויים לאורך השנה.

אך הרמטכ"ל חושב  שאת התרגילים והתמרונים הללו לא ביצעו קודמם בהצלחה. הוא גם צריך לעשות זאת, כי אם יש קיצוץ בביטחון – כולם צריכים לסבול. ואם יש חיילי מילואים, אחראיים וטובים שפותחים במחאת פייסבוק, מה טוב. כי האחריות על כשלי המלחמה הבאה ייפלו על כתפיו הרעועות של לפיד, או של מישהו אחר. "אנחנו התרענו", יאמר בני גנץ לוועדה שתחקור אותו. אני מקווה שהוועדה תשאל אותו למה בחר לוותר על אימונים ולא על בונוסים תקציביים לאנשים שכבר מזמן לא משרתים בצבא.

הכלל שניתן ללמוד מכאן הוא פשוט: כל מי שעומד בראשו של גוף ציבורי – יהא אשר יהא, וידבר בשם טובת הכלל, אינו מדבר אלא מדם ליבו.

 

קצת על אחריות הורית

מהי משמעות המונח 'חד-הורים'? כי בעצם הורות נקבעת באופן מאוד פשוט. החסידה מביאה את הילד כמנהג האדם, וזה הופך להיות הורה לילד. משמעות ההורות היא מורכבת ומסובכת, קשה ומפרכת. אתה צריך לגדל ולטפח ילד, לחנך אותו. אך להורות יש תנאי מאוד פשוט – היא בלתי אפשרית לבד. על מנת להביא ילד לעולם, אנו מוכרחים לעשות זאת בשותפות. גבר עם אשה ואשה עם גבר. אז איך אפשר להיות חד-הורי? כשמישהו מסיר מעליו את האחריות. לכן, משפחה חד-הורית היא פרדוקס. כי משפחה מורכבת משני הורים, ו'חד-הורית', היא מצב של חוסר. השבוע קידם מאיר שטרית לצד עליזה לביא שינוי בחוק שישנה את ההגדרה החוקתית של הורים שבני זוגם עזבו אותם. לא עוד חד-הורים, אלא הורה עצמאי.  כל הורה הוא כשלעצמו, אך הוא אינו משפחה – משום שהוא פחות מסך השלם.

 

קצת על אנטי פרגמטיזם

ישנו סטודנט אחד בבר אילן, הוא מסתובב הרבה בקמפוס, די מוכר. רק שעניין אחד הגדיר אותו עבורי, כזה שגרם לי לתהות איך הוא עושה את מה שהוא עושה. הוא עיוור. כלומר, ההתניידות שלו ברחבי בר אילן מסובכת. הוא מסתובב כמובן עם מקל נחייה, מתייעץ עם אנשים לגבי איך ללכת ולאן, ובכל זאת – תמיד כשראיתי אותו תהיתי לעצמי, מה הוא עושה כאן, איך הוא לומד ומה, איך הוא מתמודד עם הנכות הזו. ביום שלישי האחרון סוף סוף גיליתי. המחלקה למוזיקה ערכה ערב מחווה לאריק איינשטיין. הבחור שלנו, היה על הבמה. הוא ניגן בפסנתר, ועשה עבודה מדהימה. הנגינה הייתה מדויקת, ההרמוניה זרמה, והוא, ככל העולים על הבמה נתן מופע מצוין.

ישבתי בשורה השנייה, סמוך מאוד לבמה. האולם כולו לא גדול במיוחד, אודיטוריום של מאה וחמישים אנשים לכל היותר(להערכתי). ראיתי מקרוב את העולים לבמה והיורדים ממנה, הזמרים והנגנים המתחלפים, איש איש ושפת גופו היא. כל אחד ומה שהוא שידר, מי בבגדיו ומי בזרימתו, איך הם מתחברים לחוויה הזו וכמה הם לחוצים. יכולת לראות מי באמת אוהב את אריק, מי באמת אוהב להופיע, מי חושש מהמעמד ומי מתרגש ממנו.

הם הביטו בנו כולם, בעינינו, ובעיניהם. מחליפים מבטים אלו עם אלו, מחזקים ותומכים אלו באלו. חלקם ידעו לשיר כאילו כלום, וחלקם נדהמו ולא האמינו שהם נמצאים על במה, ואנשים הגיעו במיוחד לשמוע אותם שרים. כמה כוח יש ברגע הזה, זה מדהים. המקום שבו אתה הכי פגיע והכי חשוף, הוא המקום בו אתה הכי רוצה להיות.

 

קצת על החבר

קח את הזמן,

לאט לאט, אתה עוד כאן.

אין צורך למהר,

אין טעם לפחד.

 

ואני לא יודע

אם אתה יודע,

שאני כותב לך עכשיו כל שבוע

כי אני פוחד כמעט כמוך.

 

ושוב רצים ושוב הולכים ושוב חוגגים

פעמיים אנחנו שמחים

ויש שאומרים שלוש.

הכל נמצא בראש.

 

ואם תפתח את האוזן,

תוכל לשמוע את הקריאה הפנימית

להראות לעולם את העולם מהזווית,

שהיא שלך, שאתה רואה,

כי היא אמיתית,

כי היא שלך.

 

קצת על נתניהו [2]

ביום חמישי האחרון הלך לעולמו אורי אליצור. המחנה הלאומי, דתיים וחילונים ספדו לו והתעצבו על לכתו ובצדק. אליצור, שהיה ממקימי היישוב עופרה, מכותבי תכנית המיליון ליישוב מיליון יהודים מעבר לקו הירוק, ראש לשכת רה"מ נתניהו, פובליציסט ועורך מקור ראשון בעת האחרונה, נאבק במחלה ממושכות. התחלתי לקרוא אותו רק מאז בן-צבי רכש את 'מעריב', עד העת בה עברתי ל'מקור ראשון'. בשנים האחרונות דגל בתכנית הסיפוח וקידם אותה מעל לדפי העיתון. הפלסטינים, הוא הבין, אינם רוצים מדינה ואין לנו אלא לקחת את העניינים לידיים שלנו. רבים חושבים שעלינו לעשות כן, וגם נתניהו כך נראה – מתחיל להבין זאת. את גורלנו עלינו לקחת בידינו.  הוא גם התראיין לרשת 'בלומברג' האמריקנית עם האמירה הזאת, ויש מי שפירש אותה לנסיגה חד צדדית. כמו רבים מדבריו של נתניהו – כל צד יכול לפרש אותם לכיוונו. אלא שבמקרה של נתניהו – יותר מכל, יש להביט במעשים.

הוא הכריז על כוונתו לקדם את חוק הלאום. חוק זה שיקבע את מדינת ישראל כמדינת היהודים. מה שאומר שהוא מבין שבמדינה הזאת עלולים להישאר רבים שאינם כאלו, עם דרישת זכויות מסוימות והכרה מסוימת מצד הממסד. הכרה לאומית הם לא יקבלו. זו הבנה חשובה. הוא גם הגיע למצב בו דעת הקהל הישראלית אינה רואה פרטנר באבו-מאזן, בין אם השמאל מרוצה מכך ובין אם לא. המו"מ הגיע למבוי סתום. לכן זה הזמן לקחת את המצב לידיים.

חזרה אל נתניהו ואליצור.

לא הרבה פעמים ראיתי את ראש הממשלה עצוב באמת. פעם אחת שאני זוכר הייתה כשמת אביו, בנציון. הוא ספד לו ובכה, כבכי בן על אביו הנערץ. כעת, במידה מסוימת, הלך לעולמו אב נוסף. אליצור. "בעל יושרה אינטלקטואלית" הוא קרא לו. הוא ציין את ההסכמות שלהם ואת המחלוקות שלהם, אבל יותר מכל, אני חושב שנתניהו מרגיש קצת לבד שם, בפסגה האינטלקטואלית הזו, בהבנה המדינית שלו. נתניהו לא אמר את זה, אבל אני חושב שעם מותו של אליצור, הוא איבד עוד אב, או אולי עוד אח. יהי זכרו של אליצור ברוך.

 

קצת על הר הבית

במפגש עם נתניהו עלתה שאלה גם בנושא זכויות היהודים בהר הבית. "הר הבית בידינו", הבטיח נתניהו. דווקא על זה הוא לא קיבל מחיאות כפיים נלהבות למדי. רשל טויטו, פעילה בתא לביא באוניברסיטה העברית העלתה את הנושא לדיון, אבל נתניהו כדרכו חמק. "אחד הקריטריונים שמנהיג צריך לעמוד בהם, מעבר לייצוג של הרצונות של הציבור שבחר בו – ושהוא עצמו מאמין בהם, הוא היכולת לעמוד מול קהל הבוחרים שלו ולומר שהוא יעשה דברים אחרת". הדברים שהוא יעשה אחרת זה לשנות את המצב בהר הבית. הוא הזכיר את יחסי הכוחות בין המדינות המוסלמיות, שלהן כביכול אינטרסים ויחס אל הר הבית, מול היהודים. הוא בעצם טען שמבחינתו אין צורך במעורבות שלו בנושא, אך הוא הראה שהוא קשוב למצב, ומכיר בכך שזה נושא שהולך וצובר תאוצה. "אתם תעשו את מה שאתם צריכים לעשות, ואני אמשיך בדרכי שלי", הוא סיכם את העניין. אפשר שיאמרו שאין לו שום כוונה לעשות דבר בנידון, ואני סבור שהוא דווקא הטיל עלינו משימה – להפוך את סוגיית הר הבית לדבר שלא יורד מסדר היום, שהוא חלק מהקונצנזוס, שזה נושא שעליו הוא יקום וייפול – הוא יהיה מוכן ללכת גם אל אותם מיליוני מוסלמים ולומר להם את מה שהעז לומר לזהבה גלאון. "הם אומרים שלא היה שם בית מקדש".

 

קצת על במדבר

ספר שלם הוקדש לעמידה תחת להר סיני לקבלת התורה. אחרי שבני ישראל מכריזים "נעשה ונשמע" הם מקבלים את האותיות הקטנות. כעת משהם במדבר, בדרכם אל הארץ המובטחת, יש לשקול מה עניין הצעידה הארוכה הזאת במדבר. האם המדבר הוא רק הדרך בה הם הלכו או שמא הוא מייצג משהו עמוק מזה?

אני חושב שספר במדבר נועד לטהר את ישראל ממה שהושרש בהם במהלך 400 שנותיהם במצרים. המידות המצריות, הערכים המקולקלים והעבדות בוודאי לא הטיבו עם ישראל. לראייה נאמר הפסוק בשמות כי רק "בחומש יצאו ישראל"-אומר רש"י רק חמישית מישראל יצאו. 80% מבני ישראל לא האמינו שיש עולם טוב יותר מזה שהכירו במצרים על אף כל הגזירות שהטיל עליהם פרעה.

המסע הארוך במדבר נועד ללכד את העם להיות עם אחד תחת אל אחד. הבידוד היחסי משאר העולם, חוסר השתלבות עם עמים אחרים נועדה ליצור את דרך החיים הייחודית לישראל, כחברה מובילה, כמדריכת העולם אל האור האמיתי.

ולעניין הפרשה, היא נפתחת בציווי האלוקי לערוך מפקד.

שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל–תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.   וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה–אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא

המפקד מתבצע על בני עשרים שנים ומעלה, בגיל הראוי להתגייס לצבא. אך התורה אינה מפרטת רבות על המפקד הזה, מלבד כמות הנפקדים בו. היא לא יורדת לפרטים, או מתארת איך המפקד מתבצע. על אף הצורך הקולקטיבי לאמוד את כמות יוצאי הצבא, הפרט אינו מקבל כאן יחס. האם זה אומר שכל פרט קיבל יחס מינימלי או שכמעט ולא נדרש לתת את פרטיו, או שדווקא להפך? שבט אחד זכה לפטור מציווי זה.

אךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.   וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ–הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ.   וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן, יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת.   וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם

מה גורם לכך שלוי פטורים מכך? אני מאמין שהרבה מכך טמון בתפיסה היהודית שמתבטאת בפסוק האחרון בפסקה זו. "איש על מחנהו, ואיש על דגלו", כלומר לכל שבט ושבט יש תפקיד מובהק בעם, לכן הוא טוב שיהיה במקום אחד ולא במקום אחר. לשבט לוי יש את התפקיד המיוחד לו.