קצת על הרבה – מוצ"ש בחוקותי/ל"ג בעומר

והשבוע, מתחילים ומסיימים עם חקיקה. למה לשכת הרב אריאל מנסה להשלות את הציבור בנוגע לפסק ההלכה שלו בנוגע להשכרת דירה לזוג לסביות, מה טוב בלהיות אוהד צלחות של מכבי? מי זה שי נחייסי ולמה מבוגרים מפחדים מילדים ומזקנים?

קצת על המינימום   | קצת על הרב אריאל | קצת על אולמרט | קצת על החבר | קצת על מכבי | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על ירושלים | קצת על בחוקותיי | קצת על ל"ג בעומר

קצת על המינימום

61 ח"כים חתמו בעד הצעתו של דב חנין להעלאת שכר המינימום מכלל סיעות הבית. היוזמה הזאת מדאיגה מכמה וכמה סיבות. הראשונה היא היכולת של דב חנין לגבש סביב רעיון פופוליסטי שכזה תמיכה כה נרחבת, ויותר מדאיג האפשרות שיש מישהו שמתיימר להיות איש ימין שתומך ביוזמה הזו. זה מסביר לי היטב למה על אף שניתן היה לחשוב שיש לי הסכמה עם יוצאי כהנא על דברים כאלו ואחרים, למה מעולם ולעולם לא אצביע בעד האיחוד הלאומי ודומותיה – בסופו של דבר הם שואפים לקבוע לכולם מה לעשות, בדיוק כמו השמאל. אלו עושים זאת בשם הקולקטיב הלאומי, אלו עושים את זה בשם הקולקטיב שדורש שוויון. הכל מסוכן באותה מידה.

נקודה נוספת היא ההשפעה המדהימה של חנין, ח"כ שנמצא במפלגה שהמנכ"ל שלה אומר שהוא שותף לעם הפלסטיני  מצליח לעשות כל כך הרבה רעש באמצעות הצעת החוק שלו, ותחשבו לאיזה קונצנזוס הגיעו אריה אלדד או מיכאל בן ארי. אם אני רוצה שמישהו יגרור כמה סודנים לבריכת גורדון בת"א, יש לי איתמר בן גביר מחוץ לכנסת. לא צריך לשלוח אדם שאינו מכיר בערך בית המחוקקים כדי שיצעק כמו אחרון אוהדי הכורסה. ולגופו של עניין, מדובר בהצעת חוק מבהילה. היא מבהילה, כי ההיגיון מאחוריה מוסבר כך:

"לשואלים בעניין ההשפעה על העסקים הקטנים: עסקים קטנים זקוקים לסיוע אמיתי מהמדינה, אבל למה על חשבון העובדים?

המצב היום הוא מעוות: העסקים הקטנים מתקשים להתמודד עם חברות גדולות, רשתות ותאגידים; העסקים הקטנים והבינוניים משלמים בישראל מס-חברות גבוה יותר מתאגידי הענק ומהחברות הגדולות שמקבלות פטורים שונים; עסק קטן, שלא יכול לקבל הנחות על היקף קנייה, לא יכול גם להתחרות במחיר מול רשת.

בנוסף, עסקים קטנים מתקשים לשלם דמי שכירות בקניונים או במתחמים מועדפים. ועל כל אלה יש להוסיף שלעסקים קטנים יש גם מצוקת אשראי במצב בו מדיניות האשראי של הבנקים מעדיפה תאגידים וחברות גדולות.

עם הבעיות האלה אי אפשר להתמודד באמצעות העסקת עובדים בשכר לא ריאלי.

ישנן דרכים אחרות בהן המדינה יכולה לעודד עסקים קטנים: תמיכות אמיתיות, הענקת מס חברות מדורג, לפי גודל העסק, מספר העובדים והיקף המחזור, הקמת בנק ממשלתי שיתן הלוואות ואשראי לעסקים קטנים ועוד שורה ארוכה של צעדים שצריכים ללוות העלאה משמעותית של שכר המינימום. צריך לזכור גם שהוצאות השכר הן הוצאות מוכרות לצרכי מס. בסופו של יום העלאת שכר המינימום לא תפגע בעסקים הקטנים והבינוניים.

להיפך, הגדלת ההכנסה הפנויה שבידי משתכרי שכר המינימום תגדיל את יכולת הקניה שלהם ותאפשר לעסקים הקטנים לתת יותר שירותים ולמכור יותר. צריך לסייע לעסקים קטנים ואפילו לתת להם סובסידיות. אבל ממש לא בדמות שכר רעב לעובדים".

כך כתב חנין למגיבים שניסו לנפץ את האידיליה שהפיץ באמצעות מתן כסף לעניים. תיאור המצב של חנין אולי נכון, יש לעסקים הקטנים והבינוניים יש בעיות נרחבות. מס החברות הגבוה, מצוקת אשראי, מחירי שכירות גבוהים. אך את הבעיות הללו חנין זונח לטובת המעמד העובד(רק לי זה מזכיר תקופות אפילות?). הוא חושב שזה לא מוסרי, ולכן – תבוא המדינה. כמה אירוני הוא שאדם שנמצא במפלגה שתומכת בביטול הלאומיות היהודית של מדינת ישראל תומך בהלאמת כלל הבעיות שלנו. הצעד ה'קטן' הזה של העלאת שכר המינימום הוא רק צעד קטן בדרך למעורבות ממשלתית נרחבת בשוק. לטענתו, העלאת שכר המינימום תגדיל את יכולת הקנייה – אבל הרי ברור שחלק מעלויות הייצור הוא שכר, ואם אתה מגדיל את העלות, בעל העסק ירצה גם תוספת בתועלת, קרי המחיר, וכח הקנייה המוגדר של העובד  לא גודל באמת. זו פיקציה, זו אינפלציה בפוטנציה. אם יש לכולם עוד כסף שקונה את אותה הסחורה, זה לא מגביר את הייצור, אלא רק את הכסף. וזה בלי לדבר על כל העבודות שמציעות שכר גבוה ממינימום שיהפכו ללא אטרקטיביות כי השכר שלהן יהיה פתאום מינימום ואז יצטרכו להעלות את השכר מעל למינימום שוב, כך שהעלייה תפגע בהן משמעותית. רוצים לפתור את בעיית יוקר המחייה בישראל? תתחילו ביוקר המחייה. תטפלו בזה שאין מספיק דירות במדינה, בשוק המזון שבנוי מחמש חברות שמתאמות ביניהם דברים. אל תגעו לי במשכורת. לא לטוב, ולא לרע. אם המעסיק שלי חושב שאני שווה את זה – הוא ייתן משכורת ראויה, אם לא – או שאמצא מעסיק אחר, או שאני לא שווה יותר מזה.

 

 

קצת על הרב אריאל

מסכן הרב אריאל. אחרי שנתקע בתקרת הזכוכית של גיל 70 ולא זכה להיכנס בשערי הרבנות הראשית הוא הולך ומפרסם באתר אינטרנט תגובה לשאלה על השכרת דירות ללסביות. כמובן, בעולם הכה תקין פוליטית, אי אפשר לפצות פה נגד דבר שהוא לא חלק מהניאו-נורמה. אסור לאסור שום דבר, הכל מותר והכל קיים. אסור לחשוב שום דבר שאינו חלק מה'קדמה'.מה זה משנה אם מדובר בבעל קניין שרוצה לעשות בדירה שלו מה שחשוב לו. אז כן, אם בעל דירה רוצה שלא לשכור את הדירה שלו למישהו כי הוא לא בא לו טוב בעין, זכותו המלאה. זה מכוער, זה לא יפה, זה לא מקובל, זו צרות אופקים, אבל מעל לכל עומדת זכות הקניין שלו. לכן גם כל הדיון נסוב סביב המייעץ לבעל הנכס.

כמובן, לשכת הרב אריאל ניסתה לכסות על הפשע, באומרה:

"הרב מעולם לא הורה לציבור למנוע השכרת דירות לאדם או לגורם כלשהו. אדרבה, הרב ידוע בפסיקותיו המתירות השכרת דירות לכל אדם באשר הוא אדם ללא הבדל דת מין גזע ודעה כלשהי. במקרה דנן היה מדובר בתשובה נקודתית אישית לאדם שעמד בפני שאלה חינוכית כיצד להסביר לילדיו שהוא משכיר דירה למשפחה שלא מהנורמות השכיחות, והרב בשום אופן לא אסר השכרת דירה אלא הציע לאותו אדם".

זו תשובת הרב:

"אם שתיהן שוכרות את הדירה בשותפות אל תשכיר. אם אחת שוכרת אתה יכול להשכיר, אך אם יש לך הצעה אחר תעדיף אותה".

עליי לומר שמעולם לא הבנתי את ההיתרים או האיסורים הפרטיים הללו, הרי זה אומר שבתשובה הכללית שלך, אתה מסוגל להכיל מקרי קיצון, ולכן בפסק הלכה מוכרח אתה לציין זאת. "אני סובר שכך יש לנהוג, אך במקרים מסוימים ניתן לעשות כך, ויש על מה להסתמך", הרי יש פסקים כאלו. אך מטריד יותר הזלזול באינטליגנציה של לשכת הרב. זה פורסם באינטרנט, אך עדיין לשכתו טענה כי זו "תשובה נקודתית". אם התשובה נקודתית, שירים הרב טלפון לאדם, יבין במה מדובר לעומק ומה מפריע לאותו בעל נכס וייתן תשובה. ברגע שזה באינטרנט, זה רחוק מלהיות נקודתי.

עצם העניין הוא מה שהזכירה הלשכה בתשובתה – "שאלה חינוכית". רק שיש שתי בעיות עם האזכור הזה. האחת היא שנוסח הפנייה אל הרב לא מזכיר שאלה חינוכית. "פנתה אלי בחורה נחמדה המעוניינת להשכיר את הנכס. הבחורה הביאה לידיעתי שהיא מנהלת מערכת יחסים עם אישה. האם ישנו איסור הלכתי המונע ממני להשכיר לה את הנכס נוכח מצבה הזוגי?". הלכתי, לשכת הרב, לא חינוכי. גם התשובה של הרב לשאלה אינה נוגעת לחינוך, אלא משיבה מה יש לעשות בדירה. ואם חינוכי, נניח רק לשם הדיון, האם ילדים דתיים לא יכולים לעכל את המציאות בה יש זוגות שלא מתנהלים כמו בדרך התורה? הם לא מסוגלים לקבל בני אדם שמחללים שבת? שיש יהודים שהתורה לא מעניינת אותם? זה יפרק להם את כל תפיסת העולם? איזו רפיסות דתית. אם האמונה, התורה, הדת – כל כך נכונות, מה החשש להכיר תפיסות עולם שגויות(לשיטתם)?

קצת על אולמרט

קחו אדם שעובר מהפך אידיאולוגי שלם, לא מביט לאחור ולא מהרהר לרגע בצדקת דרכו החדשה, ותקבלו אדם שכנראה מתיר לעצמו יותר חבל ממה שהוא אמור. למזלנו חוסר המוסריות שלו נעצר בשלב מסוים. מה שמדאיג הוא שזה יכול לקרות גם לאנשים אידיאולוגיים.

קצת על החבר

יום אחד אולי תשמע

שמשהו אצלנו בגוף

משאיר אותנו חשוף.

 

יום אוחד אולי תראה,

כמה אתה שקוף,

כמה הכר בלילה רטוב.

יום אחד אולי זה יעבור,

ייפסקו החששות,

יחזרו התקוות.

 

יום אחד, מתישהו זה יקרה.

מישהו יבוא וישנה.

 

יום אחד,את הדרך

שבה אתה רואה את הדרך,

את מה שאתה משווה לו ערך.

 

יום אחד, תכרע לה ברך.

תראה איתה את סוף הדרך,

תבין למה דוד היה מלך.

יום אחד, מתישהו,

זה יקרה,

מישהו יבוא וישנה.

 

אותך.

קצת על מכבי

אני אוהד צלחות וגביעים. איזה כיף שיש למועדון הנהדר הזה כל כך הרבה כאלו, זה מקל את העבודה. כדורגל, כדוריד, כדורסל(?) בשנה אחת. מדהים.

קצת על אנטי-פרגמטיזם

בכל שבוע, רגע לפני שמתחילה התכנית שלנו, אני רואה את תומר מסיים לראיין עוד אמן מתחיל. פעם זה, פעם זו. פעמיים יצא לי להקשיב לשירים שלהם, והאמת שהוקסמתי. הם באים לרדיו נידח, בתקווה שמישהו ישמע אותם. מדובר באנשים ששרים, כותבים, מנגנים, מלחינים. מדובר ביוצרים. הם יממנו את החלום שלהם, באמצעות עבודה אחרת כלשהי, הם יעשו הכל כדי להגיע למקום שבו אין הם נמצאים. כי מבחינתם, אין מקום אחר שהם יכולים להיות בו. ובכל מקום שבו הם מביטים, הם רואים שהם חסרים. אז הם ממשיכים ומנסים ומתאמצים עד שיגיעו לאותה הבמה המיוחלת, יביטו על הקהל מסביב ויגידו לעצמם, בזמן שישירו, "הצלחתי".

אז השבוע פגשתי את שי נחייסי, ששלף גיטרה, והחל לפעול, כמו מכונה הרמונית. הוא נכנס לקצב והחל לפעם. אני לא יודע אם שי יצליח להגיע לאן שהוא יכול. אני לא יודע מה מבדיל אמן מתחיל מאמן מוכר, למה אחד מגיע לקהל רחב ואחד לא, למה אחד מחלטר לנצח ולמה אחר יכול לקחת עשרות אלפי שקלים להופעה ביום חגיגי כלשהו. ומה בעצם נותן לאנשים הללו את הכח להמשיך וליצור, להמשיך לעשות את מה שהם עושים? ה'למה'. ולכל אחד למה קצת אחר. ואם תדע מה ה'למה' של האדם, תוכל להבין כמה חזק הוא, מה חלש בו, תדע מאין הוא בא ולאן הוא הולך ועל מה הוא נותן דין וחשבון כשהוא שוכב בלילה ותוהה מה עבר עליו באותו היום. אותו ה'למה' יגדיר איך הוא מתמודד עם כל אתגר, אם יתחמק ממנו, אם יתמודד מולו, אם ינסה לפרק אותו או לסגת. בכל פעם, ינהג קצת אחרת. הכל תלוי במצב, אך הערך עצמו מוחלט. לפי הערך המוחלט הזה, שהוא בעצם האדם עצמו – ה'למה' שלו, מעמקי הנפש שלו, הוא קובע הכל. הוא קובע גם אם הוא יגיע רחוק או לא. שי? אני מקווה שהוא יגיע רחוק.  

קצת על ירושלים

"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים: ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותי) "זכריה ח', ד-ה). אני לא יודע איך אמורה להיראות הריבונות השלישית של עם ישראל בארצו, אני רק יודע שאת החלום הזה זכיתי לראות. ובכל זאת, ביום שישי האחרון ישבתי בחדרי במעונות גרוס בבר אילן. עזרתי לחבר לערוך מטלה שלו בקורס רדיו. לפתע, ללא דפיקה בדלת, נכנס איש זקן. "שלום", הוא אמר. "אני הגעתי לכאן… אמרו לי שהחדר ליד מיועד לי". לא ידעתי כל כך מה לעשות, או איך להגיב. החדר הסמוך לשלי פנוי בחודשים האחרונים, מאז פונו שכנים שלי ממנו. הגשמים והרטיבות עשו את שלהם, ועובש רציני עטף את החדר. מאז, המצב השתפר אך החדר נותר מיותם. הזקן בדלת ביקש שמיכה, או סדין. "לא היה לי כח להביא איתי מתל אביב שמיכה". ריחמתי עליו, ובשל העצלנות שלי, עוד נותרה לי שמיכה מיותרת וסדינים. כשהעברתי את כלי המיטה לחדר בו ישן בנימין, הוא סיפר לי שלמד כאן בעבר. "תנ"ך ותלמוד". לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, או עם העובדה שאין לו משפחה, או עם דבריו על כך שהוא נע ונד משבת לשבת. "בהתנחלויות", הוא תיאר. בעיקר רציתי לעבור לעיסוקי שלי, לשוב אל חבר שלי ובעיקר לברוח. אני לא יודע להסתדר עם זקנים. בעצם, זה לא זקנים שמפריעים לי. זו הזקנה, והבדידות. כשאני רואה אדם בגיל הזה אני לא יכול שלא להיזכר בבית האבות שביקרתי בשנה שעברה בפורים, שם ראיתי זקנים שנכנסו למקום שיסייע להם לעבור את שנות חייהם האחרונות. אשה אחת סיפרה לי שכל ילדיה עברו לחו"ל, ופעם בכמה שבועות אחיינים שלה באים לבקר. התעצבתי מאוד, כי אני יודע שכיום זה היחס הכללי לזקנים, כי אני יודע שכל אחד רוצה חופש, וכי אני יודע שההורים שלי מתקרבים לגילאים האלו. זה מפחיד. אני מפחיד, כי אני זה שרוצה חופש, ולחיות עם עצמי ועם אורח החיים שלי, וזה מוצדק וזה טבעי, אבל אין שום דבר צודק במציאות בה אדם נותר לבדו בעולם, מיותם מהורים ומילדים – וכולנו שואפים לעשות את זה באיזשהו מצב.

בשבת הלכתי להתפלל בבית המדרש בקמפוס. היו שם ארבעה או חמישה ילדים, כל אחד מהם התרוצץ בקצב שלו, עם הרעש שלו. "ילדים הם עם חסר מודעות", אמר חבר שישב לידי. והאמת היא שלמרות שמודעות עצמית זה חשוב, אחת התכונות הנפלאות שיש לילדים היא אכן אותה חוסר מודעות. אמנם הם יכולים להתאכזר בתמימות זה לזה לפעמים, אבל ככלל, מדובר בתופעה קסומה. הם יכולים לשיר בקולי-קולות, לצעוק, לשחק, והמבוגרים יגערו בהם וידרשו שקט. אלא שילד לא אמור לשתוק, כמו נער. הוא אמור לשחק, לצעוק ולהשתולל. לכן כששמעתי את קולות הילדים ואת קולות המבוגרים שהשתיקו את הילד הפנימי שלהם צחקתי. צחקתי משמחה למשמע קולות הילדים, וצחקתי על המבוגרים שמנסים להפוך את הילדים למבוגרים, בלי להבין שזה תהליך מדורג שצריך לקרות עם השנים. הם עוד יהיו זקנים וזקנות, עד אז – שימלאו כילדים וילדות, וישחקו ברחובות ובכל מקום אשר בו הם נמצאים.

 

קצת על בחוקותי

רבים מהציונות הדתית קוראים למדינת ישראל אתחלתא דגאולה, אך כשמביטים באופן בו מתנהלת המדינה – ואני לא מדבר על פינוי שטחים או דברים כאלו, אלא ההתנהלות שלה כמכלול, רואים שיש משהו שחסר בה. הבניין שלה מבוסס על המנדט הבריטי ואלתורים פוליטיים.  אך פותרים את זה?

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

כלומר, ה' מציע לנו(ולמרות שהמילה מצווה היא בעלת קונוטציה מחייבת, היא אינה אלא בגדר המלצה) גזר ומקל. חוקותיו אינם מבוססי אינטרס אנושי, אלא אינטרס אלוקי. ההבדל הוא פשוט – בעולם בו אין לאדם יכולת לקבוע על אדם אחר, יש חירות לכל. יש מוסר מוחלט, כי הוא לא אנושי, הוא לא נגזר מתפיסות עולם שנקבעות מחוויות אישיות, אלא ממקום נעלה הרבה יותר. הגמול, כמובן, משתלם.

  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.   וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.   וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.   וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.   וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.   וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם.   וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.

השכר אינו בשמיים, הוא אינו מופשט או אמורפי. השכר הוא לחלוטין בעולם הזה – כי כשעושים דברים בצורה נכונה, הם עובדים. כלומר לא רק המטרה חשובה, אלא גם האמצעים – והם אינם מתקדשים על ידה. הדרישות האלוקיות פשוטות:

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם.   וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם.  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

חוקה ישראלית צריכה להתבסס בראש ובראשונה על המאפיין הייחודי ביותר של העם היהודי – התורה. כלומר, הלך הרוח והמחשבה צריכים להיות ניסיון לפעול מתוך חוקות הא-ל, לא מתוך רעיונות זרים. לכן כשבאים אליי עם טבלה המשווה אותנו למצב במדינות אחרות אני חש שהמציג של הנתונים מפספס משהו מהותי – הייחוד. ברגע שניתן להשוות אותנו לאחרים, אין לנו קוממיות.

קצת על ל"ג בעומר

הערב אנו מציינים את סוף המגיפה שתקפה את עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא שנהרגו. הגמרא מלמדת אותנו שזה משום שלא נהגו כבוד זה בזה. לכן, יש הטוענים, שהכלל הגדול ביותר שלימד רבי עקיבא, לאחר המקרה, הוא "ואהבת לרעך כמוך".

אני מביא כאן את דבריו המופתיים של זאב מגן, שכתב מאמר מאלף על אהבה (המאמר המלא כאן).

שאלו את ישו ואת רבי עקיבא — בהזדמנויות שונות — מהו הפסוק האהוב עליהם ביותר בכל התנ"ך. ולמרבה הפלא, בחרו שניהם באותו פסוק: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח). יפה. ובכן, יש מעשייה מפורסמת יחסית בתלמוד שבה מתואר המצב הבא: אתה ועוד בן-תמותה יוצאים לשוח במדבר. שניכם מתרשמים מצורות הסלעים ומזני הלטאות המגוונים, ולפתע פתאום הוא זועק: "לעזאזל! שכחתי את המימייה שלי!" אתם מבצעים הערכת מצב חפוזה ושוקלים את האפשרויות. דבר אחד בטוח: בחמת שלך נותרה כמות מספקת של מים לשובו חי של אדם אחד בלבד לאזור המיושב (ולדאבונך, אין קליטה בסלולרי). אז אתם יכולים להתחלק במים — ושניכם תגוועו. אתה יכול למסור את צפחתך לעמיתך בהפגנת זולתיות מרשימה, ותמות מוות עלוב, אטי ונוראי תחת החמה המדברית הקופחת על ראשך ללא רחם. מאידך, אתה יכול לקחת את נאד המים שלך ולהתחפף, ולהשאיר את ידידך בשטח, שבו מחכה לו גורל אכזרי זהה. מה אתה עושה? מה אתה עושה? שתי דעות — שתי פסיקות משפטיות — מוזכרות בתלמוד בנוגע לדילמה האיומה הזו.

הראשונה נובעת ישירות מפיו של אותו רבי עקיבא. השנייה מיוחסת לדמות בעלת שם מוזר מאוד, שאיננו מופיע באף מקום אחר בכל ספרות חז"ל: בן פטורא. אין זה המקום להיכנס לכל האטימולוגיה הסבוכה (בן-פטורא = בן-פנטורא = בן-פנדירא — ה"נון" ההפכפכה מתגנבת או בורחת כהרגלה, ומולנו הכינוי התלמודי המעט מבזה לישו), אך קיים סיכוי סביר שהמשפטן השני המביע את עמדתו בסוגיה הנידונה אינו אלא המשיח הנוצרי בכבודו ובעצמו. לעולם לא נדע בוודאות, וזה לא כל כך משנה למטרותינו כאן. אני רק מעוניין לנצל את המחלוקת התלמודית הזאת כפרדיגמה, ואת שני האישים המשתתפים בה — כאבות-טיפוס. אז הבה נניח, לצורך הוויכוח, שבן-פטורא הוא אכן ישו — ואם לא כן, לפחות אין ספק שהוא קרא לא מעט מדרשותיו של בן-הבתולה בית-הלחמי, כפי שנראה מיד. אז בואו נחזור למדבר. קרני השמש הבוערות חורכות את כדוריות הדם שלך, גרונך כה יבש עד שיכולת לאפות בו מצה, ויש לך חתיכת החלטה לקבל. מהר. בן-פטור א/ישו יועץ לך כדלקמן: התחלק במים — ותמותו בצוותא — "ואל יראה אחד מכם במיתתו של חברו". רבי עקיבא קובע אחרת: קח אתה את המימייה. ובכן, זה כבר ממש מרתק, שהרי — אם תזכרו — השניים (ישו ועקיבא) הצביעו על "ואהבת לרעך כמוך" כפסוק המשמעותי ביותר בחומש. נו, אז מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן? אני מבין את עמדתו של ישו — שכן זו תואמת להפליא את עקרון אהבת רעך באותה מידה שאתה אוהב את עצמך, לכאורה בדיוק כפי שהמצווה התורנית דורשת. פסק דינו של ישו, אם כן, הגיוני ועקבי למדי. אבל רבי עקיבא? מה הקטע שלו? האם הוא שכח בינתיים שהוא העלה בזמנו את אותו הפסוק על נס כ"כלל גדול בתורה"? כיצד הוא הגיע למסקנתו המשפטית — שמור לעצמך את המימייה, אל תיתן לחברך ולו טיפה מתכולתה, ונטוש אותו למות ככלב במדבר — פסיקה שעל פניה מנוגדת בתכלית הניגוד למה שמייצג ודורש העיקרון התורני הקדוש של אהבה הדדית שוויונית?

מה שיש לנו כאן, גבירותיי ורבותיי, הוא מקרה ברור של פירושים הפוכים וקוטביים לכוונת המקרא. ישו מבין את הפקודה האלוהית "ואהבת לרעך כמוך" פשוטה כמשמעה. היינו יודעים זאת בבטחה אפילו בלי כל הסיפור הספקולטיבי לגבי זהותו האמיתית של בן-פטורא: ולו רק מפני שהברית החדשה דחוסה ורוויה כולה בהצהרות ובמאורעות המראים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, שהאידיאל לדידו של ישו — ולימים גם לדידה של הנצרות — הוא לפחות להשתדל לאהוב את כל בני האדם באופן שווה. יום בהיר אחד דרש ישו בפני ההמונים — כהרגלו בקודש — כאשר לפתע פתאום (הסיוט של כל ילד יהודי) הופיעה אימא שלו: ויוגד אליו: "הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר איתך". ויען ישו ויאמר אל האיש המגיד לו: "מי היא אמי? ומי הם אחיי?" ויט ידו על תלמידיו ויאמר: "הנה אמי ואחיי". (מתי יב:מו-מט) זאת ועוד — ישו לא רצה שתהיינה אי-הבנות בעניין: אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ — לא באתי להטיל שלום, כי אם בחרב. כי באתי להפריד איש מאביו ובת מאמהּ וכלה מחמותה. (מתי י:לד-לה) ומכת החסד: איש כי יבוא אלי ולא ישנא את אביו ואת אמו ואת אשתו ואת בניו ואת אחיו ואת אחיותיו ואף את נפשו — לא יוכל להיות תלמידי. (לוקס יד:כו) לא הוצאו כאן דברים מהקשרם. הנצרות היא מערכת המעוניינת וממוקדת בראש ובראשונה באמונה, וככזאת, היא איננה מכירה בישויות לאומיות נפרדות, ולא בהשתייכויות שבטיות, ולאמיתו של דבר (וזו היא הכללה גסה, אני מודה) — אפילו לא בחשיבות הקשר המשפחתי.

הנצרות הנה, לפחות באופן תיאורטי, ה"מעסיק על בסיס שוויון הזדמנויות" הגדול ביותר בעולם. היא מגדירה את כל בני האדם על פני תבל — ללא משוא פנים — כראויים באותה מידה (ליתר דיוק: כבלתי-ראויים באותה מידה, אך בכל זאת מסוגלים, בשל עובדת הקרבתו של ישו ובאמצעות אמונתם בו) לזכות בגאולה השלמה והסופית. הנצרות היא דת אוניברסליסטית לחלוטין — ובאותה שעה גם אינדיבידואליסטית לגמרי — וישו היה ללא צל של ספק הנביא הדגול, המשכנע והמרשים ביותר של האהבה האוניברסלית (אולם בשום פנים ואופן לא היחיד).

או-קיי. עם זה גמרנו. עכשיו, בואי נתחתן. כן, ממש כך, ברגע זה — אני ואת. את הפרח בגני, איילתי ומלכת נפשי, אני מחמד עינייך, תפוחך בעצי היער. חיזרתי אחרייך חודשים רבים, וכל יום הלכה גחלת חיבתנו הלוך ואור, ועכשיו להבת אהבתי אלייך צורבת את קרביי כנשיקת שרף. אני לא יכול יותר: הגיע הזמן להציע נישואין. כורע אני על ברך אחת. בעיניי מתנוצצת ערגה המרככת את לבך. אני שולח את ידי לתוך כיס חליפת הג'ורג'יו ארמני שלי, ושולף יהלום בגודל של כרוב. אני לוקח את שתי ידייך בידיי, ובעודי מלטף אותן בעדינות, לואט באוזנייך: "יקירתי, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל-כל-כל-כל כך. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב… כמו שאני אוהב… כמו שאני אוהב את האישה ההיא, שהולכת ברחוב שם — את רואה אותה? כן, וגם זאתי, הרוכבת על האופניים ליד הקיוסק. אני אוהב אותך בדיוק באותה מידה שאני אוהב את כל החברות הקודמות שלי, ואני אוהב אותך גם באותה מידה שאני אוהב את כל הבחורות שאף פעם לא היו החברות שלי. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב כל אדם אחר על כדור הארץ הזה, ולצורך העניין, אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את בעלי החיים למיניהם, ואת עשבי הבר, ואת הפלנקטון ו — גוואלד! מה זה כאב התופת הלא-יתואר הזה במפשעתי?! היי — לאן את הולכת, יקיייירתייייי?!" אף אחד לא מתרגש מאהבה אוניברסלית. זה לא מקפיץ אותך מהמיטה בבוקר, זה לא גורם לך לצמרמורות עונג, זה לא משיש את בני מעיך, זה לא שולח אותך לשדות לדלג בקמה בין השיבולים הזהובות, ולא לאחו לקטוף כלניות וכרכומים, זה לא מצית בך דחף לשיר שירים על ציפורים, זה לא מצמיח לא גבורה, ולא הקרבה, ולא מסירות, ולא יצירתיות, ולא נאמנות, ולא שום דבר אחר. כי אהבה פירושה העדפה. סוג האהבה שיש לו איזושהי משמעות, סוג האהבה שאנו כולנו באמת חפצים בו וזקוקים לו וחיים למענו, סוג האהבה ששווה משהו למישהו — ששווה הכל לכולם — הנו אהבה אשר מטבעה, מעצם הגדרתה, מבחינה ומעדיפה. הראו לי בן-אדם שטוען כי הוא אוהב את הילדים שלך באותה מידה שהוא אוהב את הילדים שלו, ואני אראה לכם מישהו שאסור בשום פנים ואופן שיהיה שמרטף לילדיך. תכניסו את זה טוב-טוב לאוזניים: מי ששואף או מטיף לאהוב את כולם בצורה שווה — אין לו קמצוץ של מושג מהחיים שלו מה זאת אהבה! התרחקו מאנשים כאלה. הימלטו ההרה! כל מי שמנסה לשכנע אתכם לאהוב את כולם באופן שווה, באמת דוגל בהדברת כל האהבה הראויה לשמה מעל פני החלד.

רבי עקיבא — ורוב היהדות עימו — רואה את העניין אחרת. צורת האהבה (רומנטית או אפלטונית או כל גרסה אחרת) שבה הוא מכיר ללא בושה, ואותה הוא מעודד ללא סייגים, הנה אהבה שמפלה מיסודה, אהבה מגמתית ונושאת פנים לחלוטין, אהבה אנטי-שוויונית ללא תקנה, אהבה מבחינה ומעדיפה ומבדילה ומפרידה: צורת אהבה שבוחרת, שמדירה, שמעניקה מיוחדות. כמלומד יהודי, רבי עקיבא הבין אך ורק את סוג האהבה הבוקעת מתוך השורש העברי השכיח ק.ד.ש, אשר משמעותו העיקרית היסודית היא אל נכון: "להכריז על… כמיוחד" או "להעלות על נס כייחודי או כמיועד למטרה ייחודית". כאשר איש ואישה מתחתנים ביהדות, קוראים למוסד או לפולחן הזה קידושין, מפני שבאמצעותו הם מבדילים אחת את השני מיתר הבריות, מפני שהם אמורים לאהוב אחד את השנייה יותר ממה שהם אוהבים כל אדם אחר (כמה רחוקה היא גישה זו מן הדוקטרינה הנוצרית-פאולינית לגבי הנישואין, שניתן לסכמה בהמלצה: "השתדל, כמיטב יכולתך, להימנע מכך"). כאשר יהודים מברכים על היין בליל שבת, אנו מכנים פעולה זו קידוש, היות שדרכה אנו מבחינים בין השבת ובין כל יתר ימי השבוע המקיפים אותה, ואומרים: "יום זה מכובד מכל ימים". וכאשר בבית הכנסת אנו קופצים שלוש פעמים ומכריזים: "קדוש, קדוש, קדוש", המשמעות היא, בעצם: אין כמוך באלוהים, ה': אנו בוחרים בך, אנו מייחדים אותך, אנו אוהבים אותך הכי-הכי. אין זה סוד יהודי. זהו סוד אנושי. כך פועלים כולנו, כל אחד מאיתנו, עמוק-עמוק בפנים. כולנו אוהבים בצורה מעדיפה, וזה סוג האהבה האחד והיחיד שאנו מעריכים, סוג האהבה האחד והיחיד שאנו דורשים בחזרה מאלה שאנחנו אוהבים. כל טיפוסי ה"גורו מגואה" וה"סואמי ממיאמי" האלה עם חיוכיהם המודבקים ועיניהם הבוהות אל האופק — כל האנשים האלה המצטיירים ממבט ראשון ובשמיעה ראשונה כאלופי האהבה כלפי כל מה שחי ונושם — לאמיתו של דבר מתכוונים (בשוגג או במזיד) לגנוב ולהעלים מכם את הרגש האנושי הזה החיוני מאין כמוהו (הם עצמם כבר איבדו אותו). לא מקרה הוא, שהצעד הראשון וההכרחי ביותר בחילוץ ממצב שטיפת המוח ההארי-קרישנאי (או מזה של כל כת אחרת) הוא להצית מחדש בלבו של המטופל אהבה מסוימת שחש פעם כלפי מישהו מסוים אשר בזמנו היה מאוד מיוחד עבורו.

וכל זה מתקשר לעניין נוסף, שגם הוא גלוי וידוע לפני כל בר-דעת, אך מטעמים שונים אינו זוכה לתהודה הראויה: מכיוון שהאהבה משחקת תפקיד כה בכיר ומרכזי בחיי כל אחד מאיתנו, ומכיוון שהאהבה שעליה מדובר תמיד תהיה מבחינה ומעדיפה בטבעה, בני אדם, מאז ולתמיד, בכל דורותיהם ובכל מושבותיהם, יעדיפו לבלות בחברתם של אנשים מסוימים, מאשר בחברתם של אנשים אחרים. הם לנצח ייצרו קבוצות מיוחדות, קבוצות קטנות וקבוצות גדולות, קבוצות שאליהן הם מרגישים קשר מיוחד, תחושת שייכות מיוחדת. הם לעולם יתייחסו באופן רגשי לקבוצות הללו על פי דגם של מעגלים בתוך מעגלים, כשהם אוהבים את החוגים הקרובים יותר משהם אוהבים את החוגים הרחוקים. הם תמיד ישתדלו להנציח את הישויות המשפחתיות, החברתיות-תרבותיות ואף הפוליטיות האלה בכל כוחם. והם תמיד יבחינו בין החוגים המיוחדים להם, ובין אלה המיוחדים לא להם — אלא לאחרים.

האם כל זה נכון, מפני שבני-אנוש יצורים אנוכיים וקטנוניים המה, צרי מוח וחשוכי חזון, שאינם מסוגלים להעריך את המוסריות המשיחית ואת חן יופייה הזוהר של האחדות האוניברסלית? לא. זה נכון משום שהם מונעים (תודה לאל), מהחיתולים ועד לתכריכים, על ידי אהבה מעדיפה, וקבוצות מיוחדות מסוג זה הנן התוצאה הבלתי-נמנעת והביטוי הגבוה והיפה ביותר של אהבה שכזו. משום שלאהוב כך — הרי זה "הלחם והחמאה" של האושר האנושי. משום שאילולא אהבו בדרך זו, באהבה מבדילה ומפלה, לא הייתה נותרת לבני-האדם שום סיבה לחיות למענה. כלום. זוהי, לטעמי, כוונתה היסודית ביותר של המימרה התלמודית הידועה: "או חברותא, או מיתותא". או שיש לך מסביבך קבוצה מיוחדת של אנשים שאתה אוהב במיוחד (היינו: "חבר'ה") — או שאתה בעצם כבר מת.

האם ידוע לכם מי כמעט שעלה בידו ליישם את חזונו של ג'ון לנון, של היעלמות הדתות, האומות והארצות השונות, והקמת "עולם אחד" כאן עלי תבל? האם ידוע לכם מי שאף וכמעט הצליח להגשים את החלום היפהפה הזה של אהבה אוניברסלית, ביטול המחסומים, הפלת החומות, והתאדות הקהילות המתבדלות והחבורות הנפרדות (אם כי רק במיקרוקוסמוסים גיאוגרפיים ודמוגרפיים)? מה דעתכם על החבר'ה החמודים האלה: סטאלין, מאו, פול-פוט? האם אי אילו מן השמות האלה מצלצלים לכם מוכרים? שהרי הדרך היחידה למנוע מאנשים לאהוב בצורה מעדיפה, ולגרום להם לאהוב בצורה אוניברסלית; הדרך היחידה לדאוג לכך שהם לא יתפלגו — כפי שאנשים אוהבים עושים תמיד בעל כורחם — לאגודות, עדות, מדינות, תרבויות ועמים נפרדים, היא לוודא שהם כולם מתלבשים, אוכלים, ישנים, מדברים, שרים, רוקדים, עובדים, משחקים וחושבים בצורה זהה — ולהרוג אותם אם הם סוטים מן הדרך הישרה והאחידה הזאת. הנה "העולם המאוחד" שלך, ג'ון, שבו כל החילוקים והמחיצות התפוגגו ונגוזו, הנה האוטופיה המפוארת, המרוכזת והמאוחדת של שירה, דורון ועופר, שבמסגרתה "כל הלבבות לב אחד, וכל התודעות תודעה אחת, כדי שבאמצעות רוח האחדות תזכו לרפא את המחלה של אנושות מפולגת".

שטפו ת'עיניים.