קצת על הרבה – מוצ"ש בְּהַר

קצת על עבדות | קצת על הסקר | קצת על פרס | קצת על הר הבית | קצת על התקווה| קצת על המינתיפאדה  | קצת על הגל | קצת על בהר

קצת על עבדות

השבוע ראיתי את הסרט "12 שנים של עבדות"(קשה לצפייה, אך מומלץ מאוד). הסרט מגולל את סיפורו של סולומון נורת'אפ, כנר מוכשר עם בעיה קטנה. הוא היה שחור. את הסרט הוא מתחיל כאדם חופשי אך הופך במהרה להיות עבד עבור האדם הלבן ועובר הוא כסחורה מבעל אחד למשנהו. המטרה העיקרית של הסרט, וכך גם של הבמאי היא להביא את סיפור העבדות לקהל הרחב, ולהוקיע אותה מקרבנו. עבורי, כאדם שמאמין בערכים עליהם נבנתה אמריקה, מציאות שבה יש עבדים – באופן הזה, מופרכת לחלוטין. בייחוד אם לא מדובר בעונש(כפי שהיהדות מציעה) אלא על בסיס צבע עור בלבד. 

 

השבוע, שמעתי על מקרה מזעזע שקורה בניגריה.יש ארגון טרור שמפרק את המדינה מבפנים בשם 'בוקו חראם", הוא חטף שלוש מאות בנות והכריז כי ימכור אותן לעבדות. כמו כל ארגון טרור איסלמיסטי, גם ארגון זה שואף למנוע את התפתחות תרבות המערב בקרב האיזור בו הוא פועל. הטרור האיסלמי מציב בפנינו תמונה מראה עגומה. מחד יש לנו את תרבות המערב שמביאה על עצמה כיליון, מאידך את תרבות המזרח הפסיכופטית, מהפכנית ורצחנית כאחד, שמותירה אחריה בערות במקרה הטוב ונהרות של דם במקרה הרע. וכך, במקרה השבוע זכינו לשמוע על 300 נערות שחייהן ישתנו לעד, שעברו, עוברות וככל הנראה גם יעברו התעללות רבתי – רק כי הן לא מוסלמיות מהסוג הנכון.

לצערי, זה נכון כלפי כל קיצוניות שרואה עצמה כאמת המוחלטת. וככזה הרואה בישראל את האמת המוחלטת, כואב לראות איך אין קול תורה היוצא מציון, איך אין ניסיון לסייע נגד ארגון הטרור הזה. במקום זה, אנו רואים את אמריקה הגדולה בחורבנה. במקום ללחוץ על בעלה לעשות משהו אופרטיבי, מנהיג (החורבן של) העולם החופשי, יצאה מישל אובמה בקמפיין ויראלי נגד הטרוריסטים. אם יש לאיסלמיסטים איזושהי אמת בטיעוניהם, הרי היא זו – המערב מסרס את עצמו לדעת בחוסר הבנה של מהי אמת מוחלטת.

קצת על פולארד

בשבוע האחרון פורסמה בעיתון 'ניוזוויק' האמריקני כתבה המתארת את הריגול הישראלי בארה"ב כאגרסיבי מדי. בעיתונות הישראלית הכתבה צוטטה רבות, כאילו זו באה להסביר את ההסתייגות האמריקנית ממתן הקלות באישורי כניסה לישראלים, אך לדעתי מדובר בקמפיין תעמולתי מתחכם. בסוף השבוע פרסמו גם עלילות הוליוודיות על הריגול הישראלי באמריקה, כדי להמחיש שהבעיה באמת חמורה – ויותר מכך, העלו טיעונים אנטישמיים שהסבירו כי בעלת הברית במזרח התיכון זוכה ליחס מקל, בעיקר בזכות הלובי היהודי. טיעונים כאלו לא באים להסביר למה אמריקה מסרבת להקל על מתן ויזות לישראלים. הם מתכתבים עם פרשיית ריגול חמורה אחרת שקשורה בין ישראל לארצות הברית, וכשריגול הופך להיות מוקד כלשהו ביחסים בין מדינות, כשהדגש הוא על כמה פסול הוא הריגול בין מדינות ידידותיות בעיני האמריקאים, ברור ששחרור פולארד יורד מסדר היום. המסר ניתן בתת-מודע שלנו, הם לא אוהבים ריגול ישראלי. הם יודעים שאנחנו עושים את זה ובוחרים להעלים עין. רק במקרה אחד הם לא יכלו, כי זה היה כל כך חמור. לכן הם לא מקילים בתנאי השחרור של פולארד. ואם אפשר להעלות את מחיר הויזות בעיני הישראלים, מה טוב. התחושה שנקבל היא שהויזות ניתנו(אם יינתנו) במבצע, ופולארד? פולארד לא למכירה.

קצת על הסקר

לכבוד יום העצמאות ערכו במערכת ידיעות אחרונות סקר מיוחד, ובו התגלו כמה תוצאות שיש לתת עליהן את הדעת. לדעתם של 53% מהנשאלים, ישראל לא נמצאת בדרך הנכונה.אך מה היא אותה הדרך? על זה ב"וואי נט" העדיפו לא להרחיב, אלא להמשיך בסקר כאילו השאלות הבאות יענו על השאלה המהותית הזו. ההזדמנויות הכלכליות מצטמצמות ככל שהדור צעיר יותר, הביטחון התעסוקתי פוחת אף הוא ורבים נזקקים לעזרה כלכלית מההורים. אך האם זה אומר שישראל נמצאת בדרך הלא נכונה? בשאלון מדד האושר העולמי ישראל הגיעה למקום ה-11, כך שמשהו כן עובד. גם ישראלים רבים גאים בישראליות שלהם. אם כן, למה למעלה ממחצית הישראלים חשים כי היא לא בדרך הנכונה?

יכול להיות שזה קשור בשאלות על הנטיות הפוליטיות שלנו. 51% הגדירו את עצמם כימין(מרכז נוטה ימין, ימין ומאוד ימין).על פי הסקר הזה, מצבו של הימין מעולם לא היה טוב יותר, ומצבו של השמאל הוא במצב של מוות קטטוני, אבל כמו ש-6% מהאוכלוסייה הצליחו להכתיב אידיאולוגיה של Meatless Monday, כך גם 22% יכולים לכופף את ידי הרוב, וכך גם 53% מהישראלים, שרואים עצמם כחילונים – יכולים לכוף את רצונם של המיעוט המסורתי-דתי בלא כל קושי.

רוצים עוד סיבה למה ישראל הולכת בכיוון הלא נכון? 58% מאיתנו צורכים ספרות, מודפסת. אני רק יכול להניח שמבצעי ארבעה במאה של רשת "צומת ספרים" סייעו לזה, רק על עצמי ידעתי לספר שהארגון שלי מלא ספרים בזכות זה. אלא שבאחרונה נחקק "חוק הספרים" הדרקוני, שמונע מרשתות הספרים למכור במחירי מבצע. מה שאומר שהצרכנים יקנו פחות ספרים, כי הם יעלו יותר. מה שאומר שהמו"לים ייזהרו בכל ספר שיוציאו לאור. מה שאומר שפחות סופרים ייכנסו לשוק. מה שאומר שפחות סופרים ירוויחו. מה שאומר שפחות אנשים ינסו לכתוב ספרים. מה שאומר שפחות צרכנים יקנו ספרים. מה שאומר ששוב, מיעוט עם כוח קובע לרוב מה הרוב יכול לעשות. כל זמן שזה ממשיך לקרות – ישראל תמשיך להיות בדרך הלא נכונה.

קצת על פרס

היה או לא היה? "הגענו להבנה למעשה כמעט בכל הנקודות", מספר נשיא המדינה ליונית לוי, בראיוןמיוחד לערוץ 2. "כלומר, במקום לדבר על גבולות '67, דיברנו על גודל השטח ולא על הגבולות. זה היה מאפשר חילופי שטחים, הקמת גושי התיישבות וכדומה". אלא שמלשכת נתניהו יוצאים קולות אחרים. "אם היה הסכם כזה, לא הפלסטינים, ולא נתניהו, ידעו על קיומו”, אמר יעקב עמידרור, שכיהן בזמנו כראש המטה לביטחון לאומי בראיון לגל"צ.

אז מה פרס מחפש לומר כשהוא טוען שנתניהו קטע את ההסכם באיבו? ואם דבריו נכונים, ואכן לנתניהו חיכתה הצעה טובה יותר אצל טוני בלייר – מרגע שלא התממשה, למה לא שב אבו מאזן ודרש להציג את הסיכומים שהושגו לטענת הנשיא עימו? אולי משום ששוב הראיס המשיך להתל בישראלים כהרגלו. שוב ישראל מפסידה במשחק ההאשמות, ושוב ישראל היא זו שדורכת על רגליה שלה בדרך לשם.

 

קצת על הר הבית

מסתבר שכשרוצים אז אפשר.  על אף איומים מצד המוסלמים למנוע מהיהודים לעלות להר, ביום העצמאות עמלה המשטרה על מנת למנוע דווקא מהפורעים לעלות להר, והגבילה את הכניסה למוסלמים מעל גיל 50, ואף סגרה שבעה משערי הכניסה להר, בעוד שער המוגרבים, השער היחיד המיועד לכניסת יהודים, נותר פתוח במשך שעות פתיחת ההר.

 

קצת על התקווה

הרבה תעתועים דיפלומטיים ודו-פרצופיות מתגלים בדרכי החמאס והפלסטינים. לא תמיד הוא פונה ישירות אלינו עם גילוי דעת של ממש, ואומר לנו מה הוא רוצה. לקראת יום העצמאות, ארגון הטרור העזתי שלח לנו מתנה חשובה מאוד. שכתוב של ההמנון הלאומי שלנו בשילוב סרטון מרגש ו'אוהב'. על הסרטון הזה ראוי להתעכב, ולו משום שהוא משקף את הנרטיב הלאומני של הפלסטינים.

בפתח הסרטון מוצגת מדינת ישראל השלמה – כל הגדה המערבית כאחת, כשמגן דוד במרכזה, ועליו בניין הכנסת ומנורה היוצאת מתוכו. אך כשהמצלמה 'יורדת', מגן הדוד במרכז הארץ הופך להיות התקרה של גדר הביטחון, ואנו עוברים לראות את הדברים מנקודת מבטו של 'לוחם החירות הפלסטיני'. מכוסה בגלאבייה ועליה דגל פלסטין, הוא ממהר להרים אבן ולהשליכה אל עבר החומה – שמתפוררת במהירות. מגן הדוד הגאה שעמד קודם, הופך לשאריות עפר ואבק.

צבא הציונים נבנה משעווה,
וכבר הוא מומס ואין לו תקווה.

הסרטון מציג את מנהיגי ישראל בתקופות קשות – את נתניהו, ברק וליברמן מתדיינים תחת לחץ, את ממשלת שרון בתקופת האינתיפאדה השנייה על רקע אוטובוס מפוצץ. אותה התקווה שכתב נפתלי הרץ אימבר הופכת להיות חסרה, מיותרת.

יהודים בני העוולה אשר היו פה כבר,
מישהו שיגיד לי מה מהם נותר.

לצד אמירת 'בני העוולה', עימות בין נער פלסטיני וחיילים ופגועים ופצועים. הנקודה העיקרית בצמד שורות אלו הוא טשטוש העבר. הם מזכירים את הרצל, חוזה המדינה והחמאס מכיר לפתע בבית המקדש היהודי שנשרף, ותמונה מצורפת של תבליט המראה את מעבר מנורת המקדש אל ידיו של הרומאים המובלים על ידי  טיטוס לצד שריפת בית המקדש. כלומר, היהודים אמנם באו לפה בעבר, אך מאז ומעולם היו כאן זמניים. מדובר בערעור מוחלט על זכותנו על הארץ. ואם אין הצדקה לקיומנו כמדינה, ואם אין הצדקה לזכותנו על הארץ…

שני חלקים הראשון יוחזר,
לארץ מוצאו אם רק יבחר.

שני חלקים – לעם היהודי, טוען החמאס. האחד חילוני והשני דתי. האחד מהגר, והשני טיפש. הראשון יוחזר לארץ מוצאו – רוסיה. מצג זה מתכתב עם הטענות על כך שהיהודים הם המהגרים, כך ששוב מתעכב החמאס על הטענה שאין לנו זכויות לארץ הזו, או קשר לאדמה הזו. ואם מישהו יתעקש שכן – הרי שגם לו יש פתרון בסוף.

בעוד הטיפש אשר יתעקש,
גורלו נחרץ אל מתחת לעפר.

בעוד הטיפש – כנראה מכוונים אל הדתיים. אותם מכוון החמאס לגרש לגרמניה, שם 'גורלו נחרץ אל מתחת לעפר'. כמובן, השותפות הפלסטינית בפרויקט הנאצי אינו דורש הסברים, והבחירה בגרמניה כמקום אליו טוב לשלוח את היהודים – רק שבוע אחרי יום השואה – מובן מאליו. החמאס חושף את שאיפותיו הכמוסות ביותר, כאשר אחד מאותם 'טיפשים', שרצו לגרש את הפלסטינים, מצוין כעקשן שגורלו נחרץ אל מתחת העפר. השר המנוח, רחבעם זאבי ז"ל, אשר נרצח לפני שלוש עשרה שנים.

שמה של עיר הקודש יוחזר לקדמותו,
בירתי "בית אל-מקדס" – לא ירושלים".

והנה, הסרטון חוזר אל השליט האמיתי על הארץ. כפי שהבין אורי צבי גרינברג, כי השולט בהר – ישלוט בארץ, כך גם החמאס. הסרטון מציג יהודים מתפללים על רחבת הכותל, כשבמהרה רחבת המוגרבים הופכת תחת רגליהם לשכונה. כפי שהייתה לפני ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, והם נאלצים לברוח. על כיפת הזהב שלושה חיילי חמאס, מנופפים רובים לכל עבר ולקינוח – דגל ישראל שרוף, כך מציג החמאס את הנרטיב המוסלמי ואת התפיסה שלהם את המושג מדינת היהודים.

קצת על המיניתיפאדה

האם קמה האלטרנטיבה ל'שוברים שתיקה'? אחרי שרועי שרון חשף את הסרטון של 'נוער נגד התנחלויות', התפוצץ משהו עמוק בקרב חיילים ואזרחים, אשר הרגישו מופקרים מול הטרור הערבי המתגבר והולך מדי יום. עמוד החדשות  '0404' פתח את עמוד הפייסבוק שבתוך שבוע כבר הגיע ל-132 אלף עוקבים(האט קצב אחרי שהגיע למאה אלף בזמן קצר מאוד) והתחיל במהלך שיהיה גדול יותר מרק דוד הנחלוואי – ראשית בעמוד החדשות נחשפה כמות הפיגועים על פי נתוני המשטרה, ולצד זאת, בעמוד הפייסבוק קוראים למחות נגד הפקרת חיילי צה"ל. משהו חדש מתחיל?

בינתיים, האובססיה סביב תג מחיר הולכת וגוברת, ובשם שלטון החוק מתעמרים בתושבי יצהר לילה ויום, ללמדך ש"מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים".

 

קצת על הגל

תיאוריית הגל היא ההבנה של הקסם המתרחש בעולם, כיצד דברים באים לפתע באותה נקודת זמן ונופלים למקום מסוים בזמן מסוים, לרוב ברצף. לפעמים אתה זוכה ורואה, ומבין ויודע, ומשוכנע לרגע שעלית לרגע על התכנית האלוקית. ופתאום אתה פוגש מישהו שהיה איתך בצבא, ואתה יודע שבשבוע הקרוב הוא לא האחרון. אתה תוהה כמה זמן יימשך הגל הזה הפעם, ומה המסר שאתה אמור ללמוד ממנו. ופתאום הלו"ז שלך שוב מלא בפוליטיקה, ואיכשהו באותו שבוע אתה עושה יום ציונות, מצטלם עם ראש הממשלה ומארגן אירוע עם ח"כ שהיה מודר מפעילות של התא שלך בגלל שיקולים פנים מפלגתיים – והכל באותו שבוע.

ואתה רואה שיש אהבה פורחת מסביב. ואתה רואה שפתאום לזוגות יש קשיים, ואתה כבר רואה את הפרידה בדרך, והיא באה אצל זוג אחד, ואז עוד אחד – ואולי עוד אחד? ופתאום הגלגל מסתובב לצד השני. ואתה, שכבר חשבת שהבנת, מבין. אתה לא מבין שום דבר מלבד זאת. מוטב לאהוב ולאבד, מלא לאהוב כלל.

קצת על בְּהַר 

בשבועות האחרונים אני מתחבט מול תפיסת הקניין היהודית. בניגוד לקפטיליזם(בו אני מאמין, ככלל) אשר מעניק לאדם זכות מלאה על רכושו, היהדות דורשת כי אין לו לאדם רכוש כלל. דבר זה סותר גם את הסוציאליזם ונטיות קולקטיביסטיות דומות, הרואות ברכוש דבר שיש לחלק שווה בשווה בין הכלל – על פי הצורך.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה

הארץ, ומכאן כל דבר, אינו שלנו אלא על פי ציווי אלוקי. בעלותינו על הארץ אינה נובעת מכך שהיא שלנו – אלא מתוקף ציווי אלוקי, מתת-אל בלבד.  מתוך תפיסה זו, מגיעות מצוות השמיטה והיובל.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיהוָה:  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ.  וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה–לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל

אך מרגע שהרכוש ברשות האדם – הוא יכול לעשות בו כבשלו, באופן מסוים. הוא יכול לזרוע בשדהו, לזמור בכרמו, לאסוף את תבואתו – אך בשנה השביעית הארץ צריכה לנוח. ולכן, כל מה שיש לנו הופך לנחלת הכלל. יש כאן אלמנט של צדק חלוקתי, לא ניתן להתעלם מכך. יש כאן איפוס כפוי של השוק באשר הוא, גם מכך לא ניתן להתעלם. אך במידה מסוימת, זוהי רשת הבטחון שמעניקה הכלכלה היהודית.

וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה.  וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם.וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.   יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ–וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה–תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ–אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו.  בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ.   לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ:  כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ

רשת הביטחון הזו גדלה גם לדורות, ומדי 49 שנים, ושבע שבתות שמיטה, היהדות דורשת הפקעת שטח מוחלטת והשבתה אל בעליה הראשוניים, על פי נחלות השבטים. מחד יש כאן הגבלה עצומה על השוק, איש אינו יכול להתפתח באופן מוחלט ודורסני על פני רעהו, ומאידך – אחת לשבע שנים יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש. השוק מתאפס ויש שוויון הזדמנויות לכל. אחת המצוות הנספחות לשנת היובל היא שמיטת החובות ומצווה נוספת היא שחרור העבדים.

אלא שיש בעיה אחת קטנה עם כל המצוות הללו. כיום, מרביתן, אינן רלוונטיות. יש ניסיון להשיב את שמיטת הכספים או ליצור שמיטה ישראלית, יוזמות שהן ברוח התורה – אך ברור לכל, שעיקר מצוות השמיטה נופלת על כתפיהן של החקלאים. מי כיום יהיה מוכן לפתוח את ביתו לכל זר שייקח את תכולתו? ובכלל, אם המצווה היא לעצור את הייצור, לסמוך על סיעתא דשמיא, איזה ייצור יש לנו? ובכלל, איזו נקודת אפס יש לנו, איזו נחלה יש לנו לשוב אליה? שכן לא רק שלא כבשנו את כל הארץ, מרבית הקרקעות שייכות לקולקטיב, למדינה. רובינו חיים בדירות – לא קרקעות.

כדי לקדם את היובל, יש לחשוב אחרת. בכלל, נכון לדעתי היה להתחיל את ספירת השביעית מחדש עם קום המדינה, לאפס אותה אז. כמו כן, נכון היה לחלק את קרקעות המדינה לכל משפחה ומשפחה, כל אחת על פי רצונה ועניינה תעשה בו כבשלה – תרצה לשכור את הקרקע, לבנות בניינים – תעשה כן, אך המכירה תמיד תהא מוגבלת ואחר היובל תחל תחרות מחודשת.

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים–עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם