קצת על הזיכרון – פוסט מיוחד

"אל מלא רחמים, שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה מעל כנפי השכינה..".

כנפי השכינה האלו, ממה הם מורכבים? לא ברור לי למה, אבל תוך כדי הטכס הקטן שהתנהל לו כאן אצלנו בבר אילן, זוהי המחשבה שהתגנבה לראשי. מהם הכנפיים האלו? עצמתי עיניים כשהקריאו את קטע התפילה הנוגה. ובחזיוני ראיתי נשר קטן, מסוכך מעלינו. כנפי השכינה. הנשר הקטן לבן מאוד, או אולי זו השמש.

והכנפיים האלו מלוכלכות מאוד בהתחלה. הן מורכבות מאיתנו, או ממי שהיינו. מהרוגינו, זכורינו, אהובינו שאינם עוד איתנו. והם שם, נשכבים על הכנפיים והופכים לנוצות. בהתחלה הנוצה שחורה ובהדרגה היא מלבינה, עד שהיא הופכת להיות חלק מהכנף האחת שעליה היא יושבת. והנשר הקטן, שהתחיל כגוזל, הולך וגדל. לנשר הגדול יש 25,721 נוצות.

וכל נוצה הייתה סיפור בפני עצמו. היא הייתה חייל שנהרג בלבנון. יש גם מיום הכיפורים וגם מהמלחמה שהייתה לפני כמה שנים. היא נהרגה בקרבות לשחרור המולדת, ויש לה שכנות שבאו אחרי המלחמה על שחרור חבלי המולדת. יש כאלו שנהרגו בפרעות תרפ"ט וכאלו שנהרגו בפרעות תשמ"ט. יש שנהרגו באבן, ויש שמתו בשריפה, יש שנרצחו באוטובוסים ויש שנפטרו מפציעה קשה. יש כאן מכל המינים ומכל הסוגים. יש כאן ישראלים.

אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים. אלו שבחרו להיהרג עבורנו, או שנהרגו משום שהיו כמותינו והתמזל מזלנו להמשיך להיות כאן ולא חלק מכנפי השכינה מסוככים עלינו. זה בדמם, בטבעם, בצבע שלהם. הלובן הזה, הטוהר, הוא זה שמאפשר לי לומר: "במותם ציוו לנו את החיים", ולכן הם שומרים עלינו בחיים.

קוראים לזה נס, קוראים לזה מזל, קוראים לזה כיפת ברזל, קוראים לזה גורל. יש סיבה שאנחנו כאן, והם שם. הסיבה הזאת, לפחות בחלקה, היא שהם שם, מצופפים עוד ועוד את כנפי השכינה ומגדילים אותה בעת רצון. הם מגינים עלינו ממעל, מסנגרים ומותירים עין פקוחה על אוייבנו. אלו שהרגו אותם, אלו ששלחו אותם לשם.

אנחנו שם, והם כאן.

הכנפיים האלו, תוצר של המתים נועדו לשמור על החיים. ואנחנו, אנו רגליו של הנשר הגדול. צעד קדימה, צעד אחורה, ימינה ושמאלה, אנו קובעים את הבסיס, קובעים את הלך דרכו של הנשר הגדול, ואם אנו רוצים לשמור על עצמנו, ובכן, כדאי שנשמור על החיים, ונחיה כדי לחיות.
והנוצות שלי, אלו שלחמו ונהרגו, או שחיו ונרצחו, הן כה רבות. חשבתי על מישהו קרוב שמת, וחשבתי שמצאתי את הנוצה שלי. ואז הבנתי, זה לא רק הוא, זה לא רק אני. זה כולנו, זה אנחנו. זה כולם. מי שמת בשבילנו, בשבילו אנחנו אמורים לחיות. וכל נוצה ונוצה היא של מישהו שהגן עלינו, אם זה היה חבר, אם זה היה שכן, אם הוא הגן על הקיבוץ, המושב, הכפר, העיר, הארץ, המדינה. 25,721 נוצות, זה הנשר הגדול שלנו.

"מעולם לא היו חייבים כל כך רבים לכל כך מעט"

-וינסטון צ'רצ'יל