והשבוע, מה ההבדל בין חירות ועצמאות, ואיך קשורים לכך החופש והריבונות? מה עובר על צה"ל? מה הסתיר עבאס כשהכיר בנוראות השואה, מה הבעיה באנטי-פרגמטיזם ומה הקושי התפיסתי שלי עם היהדות?
קצת על העצמאות | קצת על הריבונות | קצת על הפיצלום | קצת על השואה |קצת על ההכרה | קצת על סטרלינג | קצת על ג'רארד | קצת על מקו"ר-מעריב | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על פרשת השבוע
קצת על העצמאות
בנימין זאב הרצל אמר פעם על חזונו להקמת מדינה יהודית: "אם תרצו, אין זו אגדה, אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם אגדה הוא – ואגדה יישאר. כשעבר מדיבור למעשה, אמר: "אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם…". הקונגרס הציוני הראשון, כידוע, היה ב-1897, חמישים שנה לפני כ"ט בנובמבר, 1947. חלום? נבואה? לא ברור.
עצמאות של אמת היא לראות את קצה קצהו של החזון. לא, חלומותיו ורעיונותיו של הרצל לא התגשמו במלואם במדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום. סביר להניח שהוא לא היה מרוצה מעוצמתם הפוליטית של הגורמים הדתיים בממשל, הוא בוודאי היה מתאכזב לראות את מעמדם של המיעוטים בארצנו. אבל בטוחני, שלמרות כל זאת ליבו היה מתמלא בגאווה, משום שחזונו צלח: קמה מדינת היהודים.
לפני שלושה שבועות התכנסנו רובנו בשולחן ליל הסדר. מוקפים באוכל טוב, באנשים אהובים, קרובים ורחוקים, ודיברנו על חירות העם. חירות משעבוד חיצוני כלשהו. ובתוך כל זה, יכולנו כולנו למצוא את השעבוד המודרני שלנו. פעם המצרים היו אלו שכפו עלינו לעשות את מה שאנחנו עושים, היום זה קצת אחרת. אולי זו הטכנולוגיה שהשתלטה לנו על החיים, אולי אנשים אחרים שכופים עלינו לעשות דברים שאנחנו לא באמת רוצים, אולי אלו אנחנו שמפחדים לשחרר באמת. בעצמאות, לעומת זאת, יש מימד אחר, גבוה יותר. לא מדובר עוד על שחרור משעבוד אחר, אלא על שלב גבוה יותר, על מדרגה נעלה.
עצמאות זה לא רק להשתחרר מהמשעבד, מהמדכא, מהכובש, מהצר, מהאויב. עצמאות זה לראות את המטרה השלמה בסוף הדרך. זה מה שגרם להרצל להיות עצמאי, זה מה שגורם לנו להתעלות על עצמנו. בניגוד לחירות, בה לעתים המאבק הוא מול עצמנו, כאן מדובר בשילוב כוחות מלא עם עצמנו, למען עצמנו.
מי לא אמר לעצמו "די, זו הפעם האחרונה" על משהו? אולי אתם נאבקים בהרגלי אכילה רעים, ורוצים לרדת במשקל? אולי אתה לא משקיע מספיק בלימודים? אולי את מחתימה כרטיס בלי לעבוד באמת? אולי אתה שוכב בלילה במיטה, לבד, ומרגיש אשם? אולי את שוכבת בלילה, במיטה, לבד ותוהה כמה זמן ה-לבד הזה יימשך? זה בדיוק העניין, כששקועים במצב הנוכחי, בלי להביט מעלה, קדימה, כל חירות משעבוד שלא תהיה, תהיה חסרת תוחלת וחסרת תכלית, ולכן גם עם ישראל בשלב מסוים במסעו במדבר אמר: "למה הבאת אותנו למדבר הזה? בוא נחזור למצרים".
להיות עצמאי זה לדעת איך המציאות תיראה בקצה הדרך. לכן החברה הישראלית כיום בבעיה, היא לא רואה את סוף הדרך. כן, אנחנו במצב טוב יחסית, מדד האושר מחמיא לנו, תוחלת החיים שלנו גדלה מדי שנה, המדינה צוברת עוד ועוד אזרחים מדי שנה, אך עדיין, מתחת לפני השטח יש משהו מבעבע במציאות הישראלית. יש כאלו שיתלו את זה בסכסוך עם הפלשתינים, יש כאלו שיתלו את זה בבעיות של דת ומדינה, במתח עם אוכלוסיות שלא נוטלות חלק בשוויון בנטל, בפערים החברתיים או בכל דבר אחר. את כל אלו אפשר לתאר כמציאות שעולה על כל דמיון. אנו זקוקים לדמיון הזה, לחזון הזה של מה שעומד בפנינו בקצה הדרך. כשאנחנו עסוקים בחשבון הבא, במלחמה הקרבה, בשסעים שמטריפים אותנו מדי יום, החזון השלם מתרחק מאיתנו, ואיתו גם העצמאות.
אז איך תיראה המציאות בקצה הדרך? "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים… כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". עכשיו מה שנותר לנו הוא לאחד בין החזון למציאות, ובין החלום והמעשה.
קצת על הריבונות
השבוע הזה שקודם ליום העצמאות מתאפיין במעבר מעצמאות לריבונות. באבולוציה של עם ישראל, השלב הראשון מוכרח היה להיות חירות העם. אך עדיין, מזה שנים, יש למדינת היהודים בעיית זהות חמורה וכתוצאה מכך, אין לה שליטה בהרבה מקומות. שלושה אירועים קרו השבוע וממחישים היטב גם את הבעיות העמוקות שיש למדינת ישראל כיום, אך גם טומנים בתוכם בשורה גדולה שיכולה להציג את השינוי.
ביום חמישי כינס ראש הממשלה מסיבת עיתונאים מיוחדת בהיכל העצמאות, שם הודיע על כוונתו לקדם חוק יסוד שיגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מעבר למשמעות המשפטיות הנגזרות מחוק זה, יש מקום לתהות איך הגיוני שרק לאחר שישים ושש שנות קיום בוחרת ממשלת ישראל לנסות ולהגדיר את המדינה שלה. חוק הלאום הוא יוזמה שרצה בכנסת כבר קדנציה שנייה ברציפות, אחרי שאבי דיכטר(בזמנו ב'קדימה') קידם את הצעת החוק, בתמיכתה של ציפי לבני. כעת, איילת שקד ורוברט אילטוב הם מקדמי החוק שמקבל תמיכה משמעותית של המחנה הלאומי. כעת, לראשונה, גם ראש הממשלה פורס את חסותו על החוק. אם נרד מהאולימפוס הציוני אל תוך דיר הפוליטיקה נראה שנתניהו חזה את התנגודתה של לבני.
תמוה בעיני שדווקא בין אלה שקוראים לישראל לעשות ויתורים בשטחי יהודה ושומרון בגלל רצונם המובן להימנע ממדינה דו-לאומית – יש כאלה שמתנגדים להגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
אי אפשר לטעון בעד הקמת מדינת לאום פלשתינית כדי לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל, ובה בעת להתנגד להכרה בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
שרת המשפטים אכן הביעה את הסתייגותה מהמלך:
אמשיך להגן על ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובשום אופן לא נאפשר להחליש את הערכים הדמוקרטיים ולהכפיף אותם ליהודיים – זו מהות מגילת העצמאות וזה בסיס קיומנו.
כמו שהתנגדתי בעבר ליוזמות כאלה אעשה זאת ולא משנה זהותו של המציע.
מאז נכנסתי למשרד המשפטים אני פועלת לעגן את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – באופן מאוזן וחוקתי. לשם כך, ועל דעתו של ראש הממשלה וכל מרכיבי הקואליציה, מיניתי את פרופ׳ רות גביזון לפני מספר חודשים על מנת לבחון לעומק את הנושא ולנסח בהתאם הצעת חוק שתשמור על האיזון החיוני של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
ללבני יש נקודה אחת לזכותה – וועדת גביזון להסדרת הגבולות בין היהדות והדמוקרטיה אכן נעשתה בתיאום מוחלט עם ראש הממשלה, ואף היה זה צעד ראוי. אלא שיש לזקוף את צדקנותה לחובתה. ההפרדה המוחלטת בין יהדות ודמוקרטיה, כמו רבים לפניה שביכרו את הדמוקרטיה על היהדות, גם שרת המשפטים חוטאת לדמוקרטיה בשמה היא מדברת. הרי אם יש קונצנזוס כלשהו בציבור הישראלי הוא הגדרת מדינת ישראל כמדינת היהודים. הבשורה הגדולה שיוצאת מכאן היא עצם הדיון על חוק הלאום. במדינה שלנו הרי יש חוקי יסוד שמסדירים זכויות אדם שונות, אך לא את המרכיב הזהותי של המדינה.
ביום שלישי האחרון התכנסו במרכז מורשת בגין בירושלים מאות ישראלים מכל המגזרים לכנס שעיקר הדרישה בו היא לשנות את מצב הזכויות בהר הבית. כיום, כידוע, יהודים מוגבלים מאוד בהר. תנועתם מפוקחת, על שפתותיהם שבע עיניים בכל עת, ושעות הכניסה שלהם מוגבלת לחלוטין. השינוי בתודעה הישראלית נותן יותר מגרם של אופטימיות באשר לאפשרות שלראשונה מזה ארבעים ושבע שנים, העם היהודי רוצה לממש את אמירתו של מוטה גור.
צעד פרקטי שנעשה בכיוון הוא תיקון התקנות לתפילת יהודים בהר הבית, עליהן הודיע סגן שר הדתות, הרב אלי בן דהן במהלך הכנס. אלא שיש שתי בעיות – האחת, היא שהוא לא הצהיר על מהות השינוי אלא רק על עצם קיומו. השנייה היא הודעתו של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ שהספיק להכריז כי לא ישנה את הסטטוס קוו בהר הבית, מה שאומר ששוב – בשם הביטחון, מוותר הוא על חירותם של היהודים. איך אמר אבי המשפחה החרדית שגורשה מההר לילדיו?
לא לפחד, זה שלנו.
ביום שני פורסם סרטון של ארגון 'נוער נגד ההתנחלויות' סרטון בו נראה חייל צה"ל בחברון מוקף על ידי שלושה נערים פלסטינים ותחת הלחץ דורך את הנשק. לא נהניתי מהסרטון בו הוא מכוון רובה לפניו של נער, זה לא רק לא נראה טוב – זה לא טוב. חייל לא אמור להגיע למצב כזה. אבל אנחנו שמים את החיילים שלנו שם שוב ושוב. הכיבוש, כפי שהוא מתקיים כיום, מוביל את חיילי צה"ל למציאות בלתי אפשרית, שהופכת את הצבא שלנו מצבא לוחם לכוח של שמירה על סדר ציבורי במקרה הטוב, ודחלילים במטווח ברווזים במקרה הרע, ללא יכולת להגיב.
אך בהמשך הסיפור – משהו השתנה. לא עוד מחשבות על כך שהכיבוש משחית(והסרטון הוא הוכחה מצוינת לכך שהוא כן), אלא תסכול, זעם וזעקה גדולה יצאו. הרשת הופצצה בתמונות של חיילים ואזרחים שדורשים לשנות את המצב. הקורבן, לטענתם – הוא דוד אדמוב, לא הנער הפלסטיני. לא רק כי צה"ל ניסה להשמיץ אותו ולהדגיש את האלימות שלו כלפי מפקדיו, אלא כי הוא הופקר במצב בלתי אפשרי, בלי יכולת אמיתית לעשות שום דבר. אז הוא מוקף בשלושה נערים ערבים, מצולם, מאוים, וחדל אמצעים. אז הוא דורך את הנשק ומקלל. לתחושת התסכול של אדמוב הנחלוואי שותפים המון אנשים. דף הפייסבוק התומך בו השיג למעלה ממאה אלף עוקבים בתוך פחות מ-48 שעות. השטח מתעורר ודורש שהמצב יתוקן בהקדם – לא על ידי הצגת אדמוב כאיש הרע, אלא על ידי תיקון הפקודות, לתת לחיילים שלנו אפשרות ממשית להגן על עצמם ועל האזרחים.
בין חופש לחירות אין אלא המסגרת שקובעת לאדם מחוץ לאיזו קופסה הוא חושב. הפער בין חירות ועצמאות הוא ביכולת לדמיין קדימה את המציאות למקום אליו אתה רוצה להרחיב את הגבולות, אך ריבונות היא קביעת המעשים בשטח. זו המשילות. הצעדים הללו – קידום חוק הלאום, שינוי המצב בהר הבית, ההבנה שהפקודות שמוטלות על החיילים הן בלתי הגיוניות – מסמלים כולם את האפשרות לתחילת העידן הריבוני.
קצת על הפיצלום
אחד האקדחים שכוונו לרקתה של הציונות הדתית לפני שמונה שנים על מנת לאפשר את ביצוע ההתנתקות היה האיום הממלכתי שאם תהיה תופעה נרחבת של סרבנות, הצבא יתפרק מבפנים. כמובן, הבעיה בהתנתקות לא הייתה הציונות הדתית או הציבור הכתום. סרבנות, ככלל, לא הייתה(ויש להצטער על כך). אבל הצבא התפרק מבפנים. צה"ל, שכבר במשך 47 שנות כיבוש הפך מכוח שמגן ותוקף ויוזם, לכוח שנועד לשמור על הסדר הציבורי, אוכף את החוק ומשמש דה פקטו ככוח שיטור. יותר מכך, כוחות צבאיים אמורים להיות בגבולות הארץ – לא במרכזה.
התהליך שעובר על צה"ל מאז הסכם אוסלו(ואולי כבר לפני כן) הוא הגברה הולכת ונשנית של נקיטה בפעולות בלתי מלחמתיות, או במילים אחרות פיצלו"ם. כחלק מכך, צה"ל מעדיף לעשות הכל רק לא לירות באויב, הוא מסרס את עצמו לדעת. עבור החייל הפשוט שנמצא בין הלחץ לסיים עוד משמרת, הצורך להעביר אותה באופן הטוב ביותר ולשמור על חייו במערב הפרוע שנקרא איו"ש, התסכול מובן מאליו. אז הנה, עכשיו המוני חיילים דורשים לקיים את התפקיד שלהם – להגן על אזרחי מדינת ישראל וזה – לא הסרבנות – מפרק את הצבא מבפנים. כמה אירוני הוא שמי שדורש את טוהר הנשק הוא זה שגורם לו להיות כל כך מנותק מהמציאות.
את הכיבוש הזה צריך לסיים. צה"ל לא צריך להיות כוח שיטור, הוא צריך לשמור על גבולות המדינה, או לתקוף כדי להרחיב אותם. כל עוד התודעה שלנו תמשיך להיות של אורחים בחבלי מולדת, יהיו עוד הרבה נחלוואים מתוסכלים ועוד סרטונים של בצלם ועוד חיילים שלא מאמינים בשירות שלהם ועוד אזרחים שיבינו שצה"ל כבר מזמן לא מגן על ישראל.
קצת על השואה
בכל שנה אני בוהה בשבילך, קללה של יום המזכרת.
ברקע קולות הצפירה
כמה שאין עוד דרך חזרה.
זה לא המוות, זו לא הזוועה, זו השיטה.
מטחנות אדם באשר הוא אדם.
רוצחי היהודים
מתו מבפנים.
והיהודים?
ישנו עם אחד מפורד ומפואר בין כל העמים.
פעם זה המן ופעם היטלר.
צורר על דורי שבא ורודף,
עוד לב יהודי הוא קוטף.
עוד חיים שהוא חוטף.
וכל השגרה,
כל השטויות שנראות לנו חשובות,
כל טרחה,
כל המציאות ששוברת לנו חלומות,
הכל כאין וכאפס, כי זה קרה פעם.
לא כל כך מזמן.
הם פסעו על אותה אדמה שאנחנו הולכים.
הם רצו וקיוו וציפו כמונו, ונכזבו ונשדדו ונבזזו כי הם היו כמונו.
יהודים.
קצת על ההכרה
אז אבו מאזן החליט לצאת בהצהרה בה הוא אומר כי "השואה היא הפשע הנתעב ביותר". היו כאלו שראו בכך צעד נוסף לקראת השלום, אבל האמת היא שבהצהרה שלו יש שתי בעיות מהותיות. האחת היא ההעלמה המכוונת של מנהיג ערביי ארץ-ישראל מכל מעורבות בשואה. המופתי הלאומן פגש את היטלר מספר פעמים ודחק בו פעם אחר פעם אל עבר הפתרון הסופי. כמובן, המעורבות הפלסטינית בחרם על היהודים – רעיון שהותווה על ידי המפלגה הנאצית ובראשותו של היטלר התגלגלה כיום לתנועת ה-BDS. כמובן, גם המדינה הפלסטינית בחזונו של אבו מאזן מזכירה מאוד את המדינה הגרמנית האידיאלית בחזונו של היטלר – נקייה מיהודים.
הבעיה השנייה היא ההשוואה המופרכת שעורך אבו-מאזן(ורבים כמותו) בין הסבל שעבר העם היהודי בשואה ובין הסבל שעובר ה'עם' הפלסטיני, ויש טענות חוזרות ונשנות כנגד ישראל שהכיבוש כפי שהוא מבוצע נעשה בגלל הסבל שחווינו בשואה. זו טענה כבדת משקל, המנתחת אותנו באופן פסיכולוגי. לדעתי הסיבה שהכיבוש נמשך כך הוא לא בגלל הסבל של השואה, אלא בגלל שאנחנו מבולבלים בעצמנו. 47 שנים עברו מאז ניצחנו במלחמת ששת הימים ועדיין לא החלטנו מה אנחנו רוצים לעשות עם השטחים.
בזירה הדיפלומטית ישראל ממשיכה להפסיד נקודות. האיחוד בין חמאס והפתאח מתברר כקביל על ידי האירופאים. לזכות האירופאים עומדת ההיסטוריה. מה ההבדל בין ארגון טרור זה למשנהו? הרי אין בעיה לדבר איתם, אז מה קרה פתאום שהם קיצוניים יותר מאלו? ובכלל, האופן בו בוצעה ההתנתקות קושר אותנו לעזה ומתוך כך גם את ערביי הגדה, מה שמכשיר את האיחוד בין הפלגים הפלסטיניים. זה לא משנה אם אבו מאזן מסרב באופן עקבי להכיר במדינה יהודית(בחיפוש גוגל קצר מצאתי ראיות מ-2010, 2012, וכמובן גם השנה). כל זה אינו מפריע לו להתקדם בשלו – לדרוש את המקסימום ולתת שום דבר. הוא, כמו קרי, מחכה לחילופי שלטון בישראל.
אלא שככל שהזמן חולף פתרון שתי המדינות הופך פחות ופחות ריאלי. עמוק בפנים, גם השמאל המתון מבין את המשמעות של הפיוס בין פתאח וחמאס. לא מדובר עוד בפרטנר, אלא בארגון שמכריז שוב ושוב על רצונו להשמיד את ישראל ואף פועל לכך באופן אקטיבי. פתרון שתי המדינות, שהפך כמעט לטבע שני עבור המדינאים הישראלים הופך לבלתי הגיוני ומתגלה במשמעותו האמיתית – התאבדות.
קצת על סטרלינג
הבעלים של הלוס אנג'לס קליפרס התבטא בצורה גזענית מגעילה בשיחה פרטית. השיחה התגלגלה ופורסמה בריש גלי, מה שגרם להזדעזעות רבה באמריקה. הנהלת ה-NBA יצאה נגד דונלד סטרלינג מיד, קנסה אותו בשנייים וחצי מיליון דולרים והשעתה אותו מהליגה. המשמעות הישירה של זה היא שסטרלינג לא יכול לנהל את הקבוצה שהוא רכש. יש דרישה עולה ונמשכת ממנו למכור את הקבוצה, אבל לא ברור לי כיצד הגיעו למצב בו ניתן לכפות על אדם למכור את המוצר שלו.
קצת על ג'רארד
סטיבן ג'רארד, האיש שכל כך רוצה, האיש שכל כך מגיע לו, החליק, והפסיד לליברפול את המשחק. אם ליברפול לא תצליח להשיג את התואר הנכסף, הוא לעולם לא יסלח לעצמו.
קצת על מכבי
אליפות פחות מרגשת, בעיקר בגלל שההצלחה הצהובה הפכה להיות מובנת מאליה.
קצת על מקור ראשון-מעריב
אז זהו, העיתונים פוצלו, העסקה אושרה. מעריב חוזר להיות עיתון פחות לאומי, מקור ראשון ימשיך לחיות. בשורה מרה ומעוררת דיסוננס קוגניטיבי עצבני. בן דרור ימיני, בעל הטורים, עוזב את מעריב לטובת… ידיעות אחרונות. ללמדך שאין איש שאין לו שעה. ברכות לעיתון של מוזס, רכש נפלא.
קצת על אנטי-פרגמטיזם
לפני כשנה גיבשתי את המונח ואת המושג. כתבתי עליו, חשבתי עליו, הגעתי למסקנות חותכות והכל היה ברור ונהיר. השבוע הייתי בראיון במקום בו הם עסקו דווקא בטקסט. איכשהו הראיון שובץ ליום השואה והמראיין שלף עליי את הפסקה הזאת, מהמאמר המקורי:
אתם יודעים מה משותף להיטלר, לסטאלין, מאו צה טונג, מילושביץ', סדאם חוסיין בשאר אל אסאד והמשפחה של הבחורה הזאת? כולם פשעו פשע נגד האנושות. קצת קיצוני תאמרו, הרי המשפחה שלה לא הרגה אותה. אולי אפילו גאלה אותה מחיי אמן מיוסרים, של חוסר הצלחה, אכזבות ושל קריירה כושלת. "כל המציל אדם, כאילו הציל עולם ומלואו" אמרו חז"ל, ובעיניי לגרום למישהו להפסיק להיות חלק מעצמו כמוהו כמו גדיעת עולם ומלואו. אמנם נכון, אין דם, ואין כאב פיזי, אך יש כריתה של כח נפש.
"זה לא קצת קיצוני?", שאל המראיין. "באמת רצח עם?", הוא שאל. "יכולת להסתפק גם בשם אחד". הראיון היה משהו כמו שעה אחרי הצפירה, והשואה בהחלט הייתה בראש שלי ככה שאנטי-פרגמטיזם נראה כמו הדבר הכי זניח שיש. כי בשואה לקחו חיים ממש, לא רק את דרך החיים. ועדיין, כשהמראיין טען שהרעיון בכללותו מופרך מהיסוד וחסר בסיס אמיתי, מנותק מהמציאות – התנגדתי לכך. הרבה אנשים לא יודעים מה הם יעשו בחייהם, אך מרביתנו גם לא ניסינו את הכל. גם אי אפשר. מרביתנו לא נועדנו לחלום בגדול – או בקטן. מרביתנו נפחד לקחת את הסיכון וללכת עם הכישורים שלנו ועם החלומות שלנו עד הסוף.
לא ברור איך משלבים את הכל, את השאיפה להצליח בכתיבה, את הרצון לפתח חזון עצמאי משלי, את הכמיהה למשפחה משלי, את הדרישה הפנימית למצוא מישהי שתדע להוציא ממני את המיטב ושאלמד ממנה יותר מכל. אבל ברור לי למה אני מוכרח לפעול כדי שכל אחת ואחת מהתקוות הללו תתגשם.
כל אדם צריך לחיות כך, לעשות את הדבר שהכי טוב לו, שגורם לו להגשים את עצמו באופן המירבי. היצירה הזאת, הכניסה הזאת אל המקום בו האתגר תואם לגבול יכולתנו והסיפוק עונה על ציפיותינו הוא המקום בו נמצא את האושר. כל דבר פחות מזה, הוא אבדון של העצמיות שלנו, ועל זה – על זה אסור לוותר.
קצת על אֱמֹר
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג, כ"ב)
להרבה אנשים יש בעיות שונות ומשונות עם היהדות. יש כאלו שהבעיה שלהם היא עם המיתולוגיה, יש כאלו שרואים ביהדות דת חשוכה ופרימיטיבית. לי מפריעה התפיסה הכלכלית שלה. אני לא מצליח לעכל את זה. הרי רק לפני מספר פוסטים התפלאתי כיצד עולה הדרישה של הנהלת ה-NBA לכפות על אדם למכור את המוצר שלו, וכעת באה התורה וטופחת על פניי את העובדה שהיא מסוגלת לכפות על האדם לא להשתמש בכל המשאבים שלו – לטובת העני והגר.
בשבוע שעבר השתתפתי במעגל 'מדרשדשא' באוניברסיטה, אלו מעגלי שיח של גרעין בוגרי בני עקיבא. הדיון נסב סביב מצוות השמיטה, ומנחה הדיון העלה פעם אחר פעם את סוגיית הצדק החברתי שעולה מתוך מצווה זו, כפי שעולה גם ממצוות ה'פאה'. ה' מצווה עלינו לתת למתקשים ולמי שאין להם. זה טוב, וזה נחמד, אך מדובר בצורך באלטרואיזם. אמנם, בנקל יכולתי לפתור את העניין כמצווה של בין אדם למקום – ומי שלא יבצע את הדרישה להותיר לעניים יקבל עונש מן שמיים, אך נראה לי שזה יהיה להתחמק מהדיון.
חקרתי מעט את העניין וגיליתי שעל פי היהדות, לאדם אין רכוש או קניין. זה מסביר גם את התפיסה המשונה כלפי הקניין הרוחני(אין שום התייחסות לזה). הכל נתון בידי הא-ל. אין הפרדה בין ארץ ושמיים, לא באמת. לכן מצוות היובל, למשל, הגיונית – כי הכל שייך לאל. לכן זה גם לא סוציאליזם, הגם שזה מזכיר את זה – כי זה שייך לאל. מתוך תפיסה זאת קל להגיע לטיעונים בדבר "קיום תורת ה'" שמזכירים את "טובת הציבור" בעמימותם. ובכל זאת, נראה לי שהטיעון הוולנטרי גובר. כי בעולם בו אנו חיים כיום, התפיסה הקניינית היא כה חזקה וכה עוצמתית, עד שבלי להותיר מעט בצד עבור מישהו אחר – מסייעת לנו, כבני אדם להבין את מגבלותינו בעולם הזה.
על פי הקבלה, כדי לברוא את העולם נזקק ה' ליצור 'צמצום'. כלומר ככל יכול, הוא צמצם את עצמו ואיפשר את קיום העולם. מצוות "לקט" ודומותיה הן בסך הכל דרישה אלוקית מהאדם לצמצם עצמו – כדי שיהיה מקום גם לאל.
קצת על הרבה 