קצת על הרבה – מוצ"ש קְדֹשִׁים

השבוע – התייחסות פלסטינית אותנטית ליחס הרשות הפלסטינית אל נתיניה – ולמה אסור לתת למצב הזה להימשך. רשמים מסיור נוסף בחברון, והשוואה לסיורי שוברים שתיקה, מה קרה למכבי ומהי קדושה שהתורה מצווה אותנו?

קצת על כריסטי | קצת על המום | קצת על חברון  |קצת על הר הבית | קצת על מוסר| קצת על מעריב | קצת על מכבי | קצת על השואה | קצת על קדושים

קצת על כריסטי

"הבנתי שהארץ הזאת ניתנה לעם היהודי על ידי אלוקים", כך מסכמת 'כריסטי'(שם בדוי), נוצרייה פלסטינית גולה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. את הדברים אמרה בכנס של מכון ירושלים לצדק, באוניברסיטת אופסלה בשבדיה. "מלחמת יום הכיפורים היא ההוכחה לכך. צבאית, כשאתה מותקף ביותר משתי חזיתות, קרוב לוודאי תפסיד. ישראל סבלה מנחיתות מספרית גם מול סוריה וגם מול מצרים ועדיין כבשה יותר אדמות וניצחה במלחמה".

כשכריסטי חלקה את דעתה עם אחרים היא אמרה: "הבנתי שהיהודים לא ייעלמו מפה, אנחנו פה, הם פה. בואו נקים שתי מדינות, ונעבור הלאה. כמה מדינות נוצריות יש בעולם? כמה מדינות מוסלמיות יש בעולם? למה שלא נאפשר ליהודים מדינה אחת?", היא שואלת.

כריסטי כיום מתגוררת בסקוטלנד. היא עזבה את ביתה בבית לחם אחרי שסבלה מאיומים על חייה בעקבות הדעות שצוטטו לעיל. "אחרי שהגעתי למסקנות האלו, הבנתי שאני לא אוכל לשתוק. רציתי לממש את חופש הביטוי. לצערי מהר מאוד הגיע אליי קרוב משפחה שהראה לי אקדח ואמר שהוא טעון. הוא אמר שאם לא אשתוק, המשפחה שלי כולה תמות".

לא עבד הרבה זמן, והרשות הפלסטינית האשימה את כריסטי בבגידה. "הבנתי שאין לי ברירה אלא לעזוב. טסתי לבריטניה, ואחרי שלושה ימים התקבלה הבקשה שלי למקלט מדיני".

הסיפור של כריסטי מתחיל באינתיפאדה הראשונה, אז היא נולדה. "אחרי האינתיפאדה הכל היה בסדר, השטח נרגע. יהודים וערבים החלו לחיות בדו-קיום. אבל כשהייתה בת 11 פרצה האינתיפאדה השנייה". כריסטי, שגרה באיזור בית לחם מספרת איך היו תוקפים הפלסטינים את היהודים שהגיעו לקבר רחל. "במהלך היום היו משליכים אבנים ובקבוקי תבערה, במהלך הלילה הם היו יורים, בידיעה מלאה שיש תושבים פלסטינים שגרים באיזור."

הפלסטינים שהתגוררו באיזור היו נוצרים, כך שכשצה"ל היה מגיב על התקיפות, מי שסבל מכך היו נוצרים חפים מפשע. " היה לי דוד שנאלץ לשלם אל-ג'יזייה,(מס גולגולת – ע.ל) פרוטקשן. כל נוצרי נאלץ לשלם את המחיר הזה. אחרי כמה זמן, הוא שם לב ש'לוחמי החירות' הם לוחמי מאפייה. המחבלים היו יורים מאיזורים נוצריים, כך שכשהצבא הישראלי היה מגיב, הוא היה יורה בעיקר לעבר בתים נוצריים. דוד שלי החליט להפסיק לשלם. הם שמו אותו בכלא, אבל לא היה להם במה להאשים אותו. אחרי מספר ימים שיחררו אותו. תפסו אותו ליד הבית שלו וירו לו בלב. איזה ג'ונגל".

"דברים המשיכו להתדרדר, זה היה נורא", מתארת כריסטי את התגלגלות הדברים. "בשנת 2002, היה פיגוע התאבדות גדול במלון בנתניה(מלון פארק – ע.ל). אחריו ישראל החליטה לבנות את הגדר. הגדר הקיפה את הבית שלנו משלושה כיוונים, היינו מבודדים לחלוטין. ללכת לבית הספר לקח לי יום שלם. מצלמות עוקבות אחרי כל תנועה שלנו".

למרות זאת, כריסטי מכירה בתרומה של הגדר. "אם הייתי ראש ממשלת ישראל, גם אני הייתי בונה גדר. זה מנע מהעם שלי לפוצץ את עצמו. האינתיפאדה נגמרה".

עם סיום האינתיפאדה, החליטה כריסטי ללמוד משפטים. "למדתי על זכויות אדם, על חופש הביטוי. באותו זמן למדתי על מערכת המשפט שלנו". מערכת המשפט הפלסטינית מוגדרת כאל-עורף, שילוב בין התרבות הבדואית ובין חוקי השריעה. "חוקי התרבות הבדואית כוללים שלושה עקרונות – אישה, עושר, מלחמה. כל גבר יכול להינשא לארבע נשים, אין שום כבוד לאישה. עושר? לאנשי הרשות יש הרבה כסף, ובצדק. אחרי כל התרומות והכסף שקיבלנו גם אני אמורה להיות עשירה. כל פלסטיני אמור להיות עשיר, איכשהו זה לא קורה. הם מושחתים מהיסוד. מלחמה? בלי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אנחנו נילחם זה בזה. זה מה שקרה ב-2006".

קצת על הפיוס

ביום רביעי האחרון הכריזו הפלגים הפלסטיניים על הקמת ממשלת אחדות, גיבוש הכוחות וקיום בחירות. הפתאח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי חד המה. כמובן, זו לא הפעם הראשונה שהפלסטינים מודיעים על איחוד וכפי שהוא לא מפתיע, כך כשיבוא הפירוד – אין להתפלא עליו. גם לתגובות הפבלוביות בצד הישראלי ראויות להתייחסות, אך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

בשבוע שעבר פרסמתי כאן את הראיון עם אבו מאג'ד. שמו האמיתי לא נגלה כאן מאותן סיבות שהשם שכריסטי נושאת הוא בדוי(על אף שהיא חושפת את פניה). החשש מהרשות הפלסטינית הוא אמיתי. כנוצריה, לכריסטי אין מה לחפש בתחומים הפלסטיניים. היומרה שלה ליישם את שלמדה על חופש הביטוי מקבלת יחס שווה התבררה כנאיבית, אך לא מדובר בעניין דתי. גם מאג'ד המוסלמי מבין שמוטב לו לשתוק. ככה זה כשלפלסטיני הממוצע יש אפשרות לבחור בין אידיאולוגיה שמאלית רדיקלית ולאומנות. אין מקום לטעויות.

בראייה הפלסטינית, האיחוד לכאורה אמור להיות מובן מאליו. הרי אם יש אומה פלסטינית, למה שלא יאחדו כוחות כל הגורמים שבתוכה ויפעלו למען המטרה המשותפת, בין אם היא הקמת פלסטין ובין אם היא השמדת ישראל. בנקודה בה נמצא המום המדיני, כשישראל מוכנה לשאת ולתת עם הפלסטינים גם אחרי שאלו עשו את מה שנתפס כצעד חד צדדי שובר מוסכמות כמו פנייה אל האו"ם – למה שלא להציף בחזרה את סוגיית עזה?

דווקא התגובות הישראליות נראות כמגוחכות, משמאל ומימין כאחד. השמאל מאשים את ממשלת ישראל בכך שהיא אינה מהווה פרטנר אמיתי לשלום. אם זה לא עבד לנתניהו, לברק, לשרון ולאולמרט – כנראה שהבעיה היא לא בממשלות ישראל. רק לשם הדיון, נאמר שרבין, פרס וביילין הצליחו להשיג את מה שהשמאל רוצה, רק לשם הדיון. הימין, בתגובותיו הפבלוביות מראה כמה עמוק הצליח השמאל להחדיר לתודעתו את השיח עם ארגון הטרור אש"ף או הפתאח. "אבו מאזן חושף את פניו האמיתיות", הם אומרים, מדגישים בכך כמה לגיטימציה קיבל יו"ר הרשות.

מביכים מכל הם הפרסומים על ההסכמות הישראליות לפני הסכם פתאח-חמאס, על כך שישראל הסכימה לדון על גבולות ואף התירה לרש"פ לבנות בשטחי C, כולל הקפאת בנייה ושחרור אסירים. הם מדגימים שוב ושוב את הרפיסות הישראלית ואת עומק הקיבעון המחשבתי על פתרון שתי המדינות.

לזכות הימין ייאמר שהוא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהחזיר את הגלגל לאחור. כך ניתן לראות את הצעת החוק של ניסן סלומיאנסקי לקבע את אש"פ כארגון טרור לכל דבר ועניין. מחמוד עבאס נתפס כמנהיגם הלגיטימי של הפלסטינים, גם אם נבחר בירושה מערפאת ובניגוד למה שניתן  לחשוב, לא ניצח בבחירות שנערכו ב-2006, גם לא ביהודה ושומרון. הימין מנסה וינסה לקעקע את דמותו, לטעון שהוא לא פרטנר, אך זה פספוס מהותי של הנקודה האמיתית. הפלסטינים לא ממש מוכנים ליצור שותפות הסכמית כלשהי איתנו, מה שמוביל אותנו לצורך בצעדים חד-צדדיים, על פי האופן בו אנו רוצים לראות את המציאות.

בנט יקרא לזה סיפוח חלקית או תכנית הרגעה, אולמרט קרא לזה ההתכנסות, בסופו של דבר מדובר בשני צדדים של אותו מטבע – קביעת גבולות בלי לשאול את הפלסטינים. דווקא בנקודה הזו, בה המום עולה על שרטון ועוזב, מאכזב לראות כמה מוגבלת ישראל מול הפלסטינים וכמה גבוה המחיר המדיני שאנו משלמים על פשעי השמאל. על החתרנות שלו בשנות השמונים משלמים בעשור השני של שנות האלפיים.

פתרון אחר, שאני רוצה לגעת בו, הוא תכנית הסיפוח המלא של יהודה ושומרון. משטר בו אדם משלם בחייו על מילים שאמר הוא משטר שלא ראוי להתקיים. המשטר הזה מתקיים בתוכנו, ברשותנו, כשאנחנו – ככובשים, כגואלי אדמות, אחראיים למה שקורה בו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. האחריות הזו כוללת פירוק מוחלט של ארגוני הטרור. האחריות הזו כוללת מתן תקווה אמיתית לפלסטינים. האחריות הזו כוללת גם צורך לחנך את הפלסטינים. האחריות הזו כוללת דאגה לחייהם של הפלסטינים וזה קצת חשוב יותר מהזכות להגדרה עצמית שיש או אין להם.

קצת על חברון

היום(שישי) הצטרפתי לסיור של 'אין ימנים מצחיקים' לחברון. מדובר ביוזמה של אלון קמחי, שכבר פעל בהקימו את WHATISREAL, ארגון הסברה ישראלי שמנסה להעביר את התמונה המלאה. קמחי חש כי ישנו וואקום ימני בתחום ההומור, ועל בסיס האימרה השחוקה שימנים הם חסרי חוש הומור פתח אירוע בפייסבוק. האירוע הראשון נחל הצלחה אדירה ומשך כ-250 איש, ובעקבותיו נקבעו מפגשים נוספים וסיורים. אחרי סיור מוצלח בשומרון, עלו חברי הקבוצה לחברון.

עד כה, למעט הביקורים התדירים שלי בעיר, הסיורים שהותירו עליי את מירב הרושם בחברון היו אלו שכללו את דבריהם של מדריכי 'שוברים שתיקה'. כמובן, ידעתי שיש פערים גדולים בין עמדות היישוב ובין עמדות הארגון. אך הדיון האמיתי הוא לא של נרטיבים, אלא של מציאות ותפיסת מציאות.

מי שיסייר עם שוברים שתיקה יעצור בתחנת קבר גולדשטיין, בהתחלה או בסוף. בין אם רוצים ובין אם לא, נקודה זו מקבעת היטב את הנרטיב – הישראלים תוקפניים, אלימים, דורסניים. המתנחלים מיוצגים על ידי גולדשטיין, כאילו הוא חזות הכל. החיילים ששירתו בחברון מדווחים למטיילים את המציאות שהם חוו והם עצמם יצרו – הם המעידים, הם המדריכים.

נקודת עצירה שראוי להתעכב עליה היא מערת המכפלה. בסיור שמתואם עם מטה ההסברה של הישוב היהודי יכלול תמיד את מערת המכפלה – הרי זה שורש הסכסוך בחברון, ממש כמו הר הבית בירושלים. בסיורים בשוברים שתיקה לא תמיד מתעכבים על הנקודה הזו, אלא מציינים אותה ומכירים בחשיבות של המערה ברמה ההצהרתית, אך אין כמו להקשיב לאדם שהיה שם – מתחת לפני השטח. נעם ארנון, דובר היישוב היהודי ואיש ארכיאולוגיה בעצמו, היה מהאנשים היחידים בעולם שזכו לראות מה נמצא מתחת למבנה המוכר כיום. אך החשיבות של מעשהו הוא התגליות שנתגלו לאחר מכן. ממש מערת המכפלה, עם גילויים שמתוארכים לימי הברונזה השנייה, או במילים אחרות – ימי אברהם, יצחק ויעקב. מי שלא מקבל את המידע הזה, יתהה בקלות על המחיר המוסרי שכוללת ההתיישבות היהודית בחברון.

ההתיישבות היהודית בחברון חולשת על 3% מהעיר, או במילים אחרות – על רחוב באורך של קילומטר וחצי, אולי יותר. מהרחוב הזה, לאורך השנים  – ובחסות הסכמי אוסלו והסכמי וואי והאינתיפאדה השנייה – סולקו בעלי חנויות ומשפחות ערביות. בארגוני השמאל מכנים את המהלך הזה "הטרנספר השקט". הם מדברים על משפחות שגורשו, שהמעבר שלהם מצומצם, שאין לערבים אפשרות להתפרנס. רק בעיה אחת קטנה יש עם זה, הגם שעובדתית מדובר במצב בעייתי. יש את הצד השני של חברון. בצד הזה, אגב, ניתן לראות את הקדמה, העושר והשגשוג שהגיעו אל חברון.

על פי ארנון, הייצוא החברוני למשק הישראלי שווה חמישה מיליארד שקלים. יש שבעה עשר אלף בתי עסק ומפעלים בעיר המורכבת הזו. הם מייצרים שקיות ניילון, חולשים על שוק הכלים החד-פעמיים, מתקנים מכוניות, מייצרים מזרונים ועוד ועוד. אבל את שוברים שתיקה מעניין מה קרה ברחוב אחד, בו נסגרו כמה חנויות. שלא תטעו, ארנון דורש לפתוח את החנויות. "אני רוצה שהעיר כולה תהיה פתוחה. הם צועקים על הרחוב הזה, אבל על פי החוק – ליהודים אסור להיכנס לכל השטח שלהם", הוא מבהיר.

ובאשר לאלימות של המתנחלים, לברוך מרזלים, ששוברים שתיקה גאים לנופף בהם? האמת קצת אחרת. "אחרי ההתנתקות הבנו שאי אפשר להמשיך עם התדמית הזאת", אומר יוסי קליין ממטה ההסברה של חברון. "אנחנו עובדים עם התושבים על הדברים האלו, ובאמת אתם יכולים לראות שהיחידים שמצטטים את מרזל כיום הם אלו שיש להם אינטרס להוציא כותרות מסוימות. אתם לא תראו ציטוט של מרזל ב'בשבע' למשל", הוא מדגיש.

בשוברים שתיקה ידברו הרבה על הבעיות ברכישת בית 'השלום', על הכיבוש, על הפקעת שטחים נוספים. האמת היא שרכישת בתים על ידי יהודיים בחברון היא יותר מורכבת מכך. בפסיקתו, בג"ץ הכיר באופן תקדימי בזכותם של יהודים לרכוש בתים בחברון. ביישוב פסגות, סיפר לנו ארנון, שביקשו להרחיב את היישוב ולבדוק בספרי המקרקעין מי הם בעלי הקרקעות מסביב ליישוב. במקרה מספר ימים קודם לדיון בג"ץ בנושא, הוצא צו אלוף שאוסר בדיקה שכזאת .

ארנון הגדיר זאת כך: "אסור ליהודים להסתכל בספרי המקרקעין". קשה שלא להסכים עם ההגדרה הזו.  בנייה ערבית נפוצה בכל חברון, בלי בקשות אישורים, בלי בירוקרטיה – פשוט וקל, כל אחד לפי רצונו ויכולתו, רק אם אתה ערבי. אם אתה יהודי – אתה נתון למרותו המנהל האזרחי.

יש רבים שדורשים בטעות שוויון בין ערבים ויהודים. האמת היא שבמציאות הנוכחית, יהודי שרוצה לבנות בית – מוטב לו שיבקש משכנו הערבי שיבנה את הבית על שמו וירכוש אותו לאחר מכן. זו חלמאות לשמה. מפה, הדרך להתנערות מהחוק הישראלי קצרה. כי באיו"ש לא רק שאין שוויון בפני החוק, אין חוק. לא באמת. הממשלות תומכות בהתנחלויות, אבל הן מסרבות לקחת אחריות עליהן. אם אין חוק, אם אין אחריות, אם אין ריבונות – אז אין גבולות והכל מותר. מותר ללכלך על ישראל ומותר לעשות תג מחיר. אין חוק.

 

קצת על הר הבית

כהמשך למציאות שנקבעה בחג החרות נתפסה המשפחה החרדית האומללה הזאת למתקפת לחץ מוסלמית. התמונות קשות לצפייה, בעיקר משום שהן מזכירות מציאות אנטישמית קשה מימים עברו. ילדים יהודים, קטנים נרדפים באשר הם יהודים, נסוגים מפחד ובהלה, שמא יבואו הערבים ויפגעו בהם. כוחות המשטרה עשו טוב שחצצו בין הפורעים ובין המשפחה, נקודתית, ואולי אני חושב כך כי מדובר בילדים, אני חושב שהמשטרה פעלה היטב במקרה הזה.

הבעיה היא שהפורעים לעולם לא נענשים והמשטרה בפועל מתירה להם לעשות בהר כרצונם. מסגד אל אקצה ששימש בעבר כמקום להסתת המונים כנגד היהודים, משמש כסליק נשק. משטרת ישראל אינה יכולה לעשות שם דבר.

קצת על מוסר

סקר מעניין נעשה ברחבי המדינות השונות בעולם על תפיסות מוסריות שונות, ופשוט ראוי לשמש לנו כתמונת ראי על מה החברה שלנו חושבת. מול זאת, חשוב לראות מה קורה באיטליה. הנשים האיטלקיות בוחרות לא להביא ילדים לעולם. הטיעון הוא כלכלי, אך במדינה בה אחוז התחלופה הוא נמוך מ-2, מדובר בגזר דין של מוות להמשך קיומה של ארץ המגף, גם אם מדובר במצב זמני.

מקרה הזוי שקרה השבוע מוכיח איך הקדמה והנאורות מגיעות לפסים שמזכירים את הפרימיטיביות. אחד הטיעונים המרכזיים נגד נישואי להט"בים הוא שמתיחת הגבולות של המשפחה מגבר ואשה יותרו לחלוטין, וישיבו את הביגמיה והפוליאנדריה לסדר היום. השבוע נישאו זו לזו שלוש נשים. אהבה ללא גבולות.

 

קצת על מעריב

משחק הכדורגל הראשון שאני זוכר הוא הדרבי התל אביבי. זה היה מזמן, לפני חמש עשרה שנה או משהו. הפועל פירקו אותנו. גיאורגי דרסיליה עוד שיחק בהפועל. את שחקני מכבי אני לא זוכר. הם גם ככה לא הופיעו. בבוקר שאחרי קניתי את העיתון במיוחד. מעריב ספורט זה היה.

השנים עברו והגעתי לצבא. הייתי חייב משהו לקרוא בשבתות, ההורים לא אהבו את ידיעות אז קנינו מעריב. ההתאהבות הייתה מהירה. זה התחיל עם בן דרור ימיני ונמשך לקלמן ליבסקינד, אראל סגל ואפילו בן כספית לפעמים. כל הזמן, המקומון הירושלמי היה נהדר לקרוא.  כשהתחלתי ללמוד שאלו אותי מה אני רוצה לעשות. 'בעל טורים' הייתי אומר. ב"מעריב", מדגיש. כשהם עיוותו פנים או תהו מה עובר לי בראש השבתי בפשטות. 'זה העיתון הכי טוב במדינה'. בינתיים התחלתי לפרסם טורים במהדורה היומית של 'מקור ראשון'.

ואז קנה את מעריב דנקנר. זה היה סביר. לא פגע יותר מדי. כשבן צבי קנה אותו החלו לזלוג כתבי מקור ראשון לעיתון, אך אנשי מעריב האיכותיים נשמרו ואיתן מעריב מקור ראשון הפך להיות החלום, כשאני מתקרב אט אט ליום בו אחפש בית עיתונאי לעבוד בו.  מעריב תחת בן צבי הפך לבית מעניין. הוא הכניס בו תכנים יהודיים, בלי בושה. מדור המצווה השבועית של שפרה קורנפלד היה משעשע ומעניין,(על אף שהחליף את הטור הנהדר של לילך סיגן) ומוסף 'שבת' הגיש יהדות באופן נגיש ונהיר לכל. זה היה נפלא.

אבל הניהול לא היה.
עכשיו יש מצב שבגלל החלטת הממונה להגבלים עסקיים המסך ירד על המפעלים הנפלאים הללו. בשם חוסר הריכוזיות נאבק קולות חיוניים שרואים להישמע. קולות בריאים, לאומיים, ציוניים, אובייקטיביים, שיכולים להיגדע בהחלטת פקיד.

מקווה שלא אצטרך למצוא בית עיתונאי חדש.

קצת על מכבי

17 שנה ושום דבר לא השתנה.

הדרבי הסתיים. המשחק הזה מזכיר לי את המשחק הראשון שראיתי. הפועל מפרקת את מכבי שנראית חסרת צורה, לחוצה והמומה. הפועל נראית טוב, וגם הפנדל המקרי שמכבי קיבלה(גבולי) בוצע באופן שמתאר את המשחק של מכבי הערב. חפוז, לחוץ, לא מדויק ומביך לחלוטין. גם הכניסה של זהבי והשער שלו לא צמצמו את הנזק ותחושת ההשפלה, גם לערב אחד, מכבי מפסידה פעם שנייה ברציפות ונראית לא מספיק טובה.

קצת על שואה

נתן אלתרמן הצליח לתאר את מוקד השואה:

 

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורבגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,
איך שורות ארוכות הונחנו.
חיילים ותיקים וידועים לשם,
רק קטנים בקומה אנחנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.

 

קצת על קדושים

הפרשה נפתחת עם הדרישה האלוקית אל משה: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". ומהי אותה הקדושה? הפרשה הולכת ומפרטת לכל אורכה את האופנים השונים להגיע אל הקדושה הזאת, אך לא מגדירה מהי.

התורה מדברת על שוויון בפני הדין, על מוסר הוגן, על מניעת פגיעה בחלשים, ושוויון לגרים(מיעוטים וגרי צדק כאחד) בארץ. הקדושה מתבטאת בארץ, היא מתבטאת באופן בו אנו אוכלים, היא מתבטאת באופן בו אנו מתנהגים, היא מתבטאת באופן בו אנו מתקיימים, אך היא משליכה גם על האופן בו אנו מתייחסים איש אל רעהו: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, יְהוָה".

מהי קדושה, אם כן. קדושה היא אהבה, היא בחירה ומתוך כך הבדלה בין טובים וטובים יותר, לא במצב של שוויון. הציווי, אותו הגדיר ר' עקיבא ככלל גדול בתורה, אינו ציווי רגשי, אלא דרישה אלוקית להבין כל אדם באשר הוא אדם מחד, ומאידך להבין את המשמעות של רעות אמיתית. לכן התורה תדבר על משפט בלא משוא פנים, כי מי שעשיר כיום ויכול לנסות להשפיע על השופט להכריע בטובתו, יכול להיות עני מחר ולסבול לא רק מחיים קשים, אלא גם מהכרעת דין מעוותת שנקבעת על ידי כח ולא על ידי חוק. לכן התורה תדרוש מאיתנו להבין את הגר, לשמור עליו מפני פגיעות, לא להונות אותו ולהתייחס אליו באופן שווה. לכן התורה תציב בפנינו רף גבוה של מוסר בין אדם לחבירו.

אך קדושה אינה רק אהבה שבין אדם לחבירו, אלא גם בין אדם ואלוקיו, שכן ייעודו של עם ישראל להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש. הקדושה מתבטאת גם בשמירה על החיים הטבעיים והבריאים של החברה. לכן האיסורים הרבים שמדברים על יחסים אסורים של גילויי עריות, שיכולים לפרק את החברה מבפנים. בכלל זה גם איסור חמור של הקרבת ילדים למולך, שבעצם מייצגים אבדון תרבותי של אלו המקריבים למולך את בניהם ומחסלים את חברתם שלהם במו ידיהם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לָשֶׁבֶת בָּהּ.   וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ, וָאָקֻץ בָּם.   וָאֹמַר לָכֶם, אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים.   וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, לַטְּמֵאָה, וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא, לַטָּהֹר; וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם, לְטַמֵּא.   וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי ( ויקרא כ', כ"ב-כ"ו).