קצת על הרבה – מוצ"ש חוה"מ פסח

מה חושב הפלסטיני הממוצע על אבו מאזן? למה בשוברים שתיקה אובססיביים לבית השלום? ואיך קשור סטיב ג'ובס לפסח?

קצת על אבו מאג'ד | קצת על בית השלום | קצת על הרב סיימונס | קצת על העיקרון הפלסטיני | קצת על השמאל | קצת על כחלון וליברמן | קצת על ש"ס | קצת על ליברפול | קצת על ג'ובס | קצת על מעליות

קצת על אבו מאג'ד

" אנחנו תושבי יהודה ושומרון היום מאמינים שהכול חרטה. אבו מאזן, איסמעיל הנייה, כולם לא מאמינים בשלום". כך נפתחה הודעה שהתקבלה בפייסבוק של לביא גלעד. "אנחנו מבקשים, מספיק אינתיפאדה, מספיק דם, מספיק מחבלים. איך אתם יכולים לעשות את זה? הרשות(הפלסטינית) עכשיו מתחילה להגידל למחבלים להתעורר… אנחנו רוצים לחזור (להיות) איך שהיינו לפני ערפאת, לפני 94' זו הדרך הנכונה לחיות בשלום"

הדברים נאמרים על ידי אבו מאג'ד, חשמלאי בן 28 מהכפר דורה, סמוך לחברון. אבו מאג'ד נשוי עם ילד בדרך, מה שאולי עוזר לו לשים דברים בפרופורציה. כמו ערבים אחרים שיצא לי לדבר איתם, הוא לא רואה במדינה הפלסטינית את פסגת שאיפותיו, אך בניגוד אליהם הוא מתערב בנעשה סביבו. פעמים רבות הוא מגיב בעמודי הפייסבוק של חברי כנסת מהשמאל ומנסה להעמיד אותם על טעותם, על הנחותיהם השגויות.

יש לו בטן מלאה על אבו מאזן. "אבו מאזן, פתאח, חמאס, כולם רוצים כסא לשבת עליו. כולם כמו בשאר אסד ונסראללה, כולם שקרנים", הוא פוסק. אין לו חלופות טובות במיוחד. הוא מספר לי על פעם שנסע לגדה המזרחית, אחרי ששאלתי אותו אם הוא מעדיף את נתניהו. "תשמע אתה רוצה האמת, התשובה בלב שלי היא כן. למה נסעתי פעם לירדן. ראיתי דברים שם מזעזעים אתה לא יכול לדבר שם שום מלה. אמרתי לאמא (ש)אני רוצה לחזור מהר לארץ, שם אני יכול לדבר".

החופש הוא מרכיב חשוב עבור אבו מאג'ד. החשיבות של פלסטין אינה גבוהה עבורו. "אני בן אדם רוצה להיות איך למדתי בחיים". העברית שלו לא תמיד מובנת, ורצופה בשגיאות כתיב ותחביר, אך התוכן של דבריו מרתק. כששאלתי אותו את השאלה המתבקשת, המסקרנת כל ישראלי כמה פלסטינים חושבים כמותו, כמה פלסטינים חושבים כמותו, הוא טען שמדובר באחוזים גבוהים, למעלה מ-60% מסכימים איתו. "אבל הם מפחדים". לדבריו, אם יהיה משאל עם בקרב הפלסטינים, הם יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. "אם תהיה מדינה פלסטינית אני יודע שלא יהיה חופש, עכשיו עוד יש קצת".

ההתכתבות עם אבו מאג'ד עורכת כמה וכמה ימים. מדי פעם עולה ושב הנושא הפלסטיני אל סדר היום, ועם החדשות אני פונה אליו, לשמוע את חוות דעתו. דבריו הותירו אותי נפעם לפעמים, כאשר הוא מציג עמדות שדרשו ממני לתהות אם אני באמת מדבר עם פלסטיני.

על סדר היום נמצאה סוגיית שחרור המחבלים לטובת המשך השיחות. היה זה לפני שבועיים שנתניהו הכריז על התנתקות מהרשות הפלסטינית למעט בדרגים הביטחוניים ובמו"מ. אבו מאג'ד מתקשה להבין למה ממשלת ישראל מבקשת לחזק את שלטונו של אבו מאזן בין השאר על ידי שחרור מחבלים, אך את האשם הוא מוצא בממשלת ישראל בתחילת שנות ה-90'. "רבין עשה לנו בעיה כשהוא הכניס אותם לפה", הוא אומר.

כשהשיחות קרסו, מיהר נפתלי בנט לנסות ולהחזיר את תכנית ההרגעה שלו לסדר היום. "מה שמעתי נפתלי רוצה לשלוט על השטח לא הכל למה?", פתח אבו מאג'ד בשיחה. "זה לא בצעדים זה פעם אחד על הכול יותר טוב", אמר. הוא ניסה להבין דרכי מה מונע מבנט להצליח להחיל את הפתרון שלו, ואז הסברתי את החשש הישראלי ממדינה דו לאומית.

"היה פעם אצל הערבים 6-7 ילדים, היום מי משוגע מביא יותר מ2-3? גם זה הרבה 3", מסביר אבו מאג'ד את המציאות המשתנה בקרב הערבים. "המצב היום לא נותן להביא הרבה ילדים, למה היום יש הרבה דברים עוצרים את המשפחות. יש להם מה לעשות החיים השתנו לא כמו שהיה פעם. היום חייב לחשוב יותר אתה צריך ילדים אתה צריך לשבת על ידם כל הזמן ואתה צריך הרבי כסף לזה ולומדים והיום הכול יקר מאוד".

חזרה לפתרון של בנט. אבו מאג'ד מדווח שלי שבפייסבוק הוא רואה שמרבית הפלסטינים בעד. "60-70 אחוז רוצים את זה", הוא מדווח. כשאני מנסה להסביר לו שמירב ההתנגדות תגיע דווקא מישראל הוא משיב לי באופן שלא משתמע לשני פנים. "אז תשמע אתם חייביים גם להתחיל למשוך העם שלכם לצד הימני לצד שלכם". נדהמתי, אך הופתעתי עוד יותר כשהוא החל לחלק לי טיפים להתמודד עם הציבור הישראלי. "סליחה שאני אומר, אבל אל ילכו אליהם אנשים עם זקן, דתיים. תלכו בצורה חילונית. הם מפחדים מכול דתי, אתה יודע. אני הייתי גר בניהם, אני יודע מה הם חושבים" הוא מסביר. הייתה תקופה שאבו מאג'ד עבד באשדוד, עם אישור ביטחוני. "אני בעזרת השם אם יוציאו לי אישור עבודה אני יש לי הרבה חברים, אני  יכול לשכנע אותם", הוא אומר. מי היה מאמין, פוקד פלסטיני לאגף הניצי של הליכוד או לבית היהודי.

 

קצת על בית השלום

במהלך השבוע האחרון כתב טל שגיא, פעיל שוברים שתיקה, טור דעה על כניסת המתנחלים לבית השלום.

בשם ה'מתנחלים', זוהי תגובתי:

בתחילת השבוע שמעתי שהודיעו בחדשות שכמה משפחות נכנסו לחגוג את סדר פסח ולהתנחל ב"בית השלום" בחברון מיד נזכרתי בבית הזה, הרחב והחום. לא זכרתי בדיוק איפה הוא נמצא, אבל ידעתי שהוא בין קריית ארבע והיישוב היהודי בחברון. במהלך יום טוב של פסח רציתי לראות מה המצב שם, איך הדרך לשם. ברגע שיצאתי משערה המערבי של קריית ארבע חשתי כי נכנסתי למכונת זמן, וחזרתי לפחות חמישים שנה אחורה בזמן. ברחוב יש כמה בתים ערביים גדולים, ובתחתית הבית נמצא העסק המשפחתי. המוסך, מרפאת השיניים, והפנצ'ריה היו סגורים, ככל הנראה לרגל החג. מצד שני, כיוון שהערבים לא שומרים על החג, כנראה שזה נבע מעוצר צבאי שהוטל על המקום.

ככל שהתקרבתי והלכתי במורד הכביש, ראיתי עוד ועוד שכנים. ילדים, מבוגרים, מעבירים עוד יום. הכביש היה ריק ממכוניות, מה שהגביר את תחושת ה"עוקבים אחרי" שחשתי בכל צעד ושעל שלי על הכביש. כדי להגיע אל אותו בית מפורסם, צריך לרדת מהכביש הראשי ולעלות לדרך צדדית, סלולה אמנם, אך עדיין מגבירה את תחושת הכניסה לכפר.

התקדמתי עד שראיתי את השלט הכחול והמזמין אל בית השלום. הסמנטיקה סביב הבית הזה מספרת את הסיפור האמיתי של הסכסוך הישראלי-ערבי. המתנחלים רואים במימוש זכות הקניין חלק אינטגרלי מהשלום, ואילו השמאל, המכנה אותו "בית המריבה", רואה בשהות בשטחים אידיליה אינפנטילית, שמסירה מעצמה את האחריות ואת מה שהם אוהבים לכנות 'מחיר הכיבוש'. המציאות המתכתבת עם ההיסטוריה בשיבה לשטח, דווקא בערב פסח, ממש לפני ליל הסדר מזכיר נשכחות. אך המציאות מורכבת יותר מזה.

לכן את הבית מקיפות חומות בטון ועליהן סלילי תיל, ועל הגג מוצב צבאי קטן. האם כך באמת מגיע השלום, תהיתי לעצמי בזמן שהתקרבתי אל הבניין הרחב. תושבי הבית בוודאי משוגעים, חשבתי. הם גרים באמצע כפר ערבי, חיים על כידוני צה"ל. הרי עצם המיקום של צה"ל על גג בית השלום יהיה חייב להסתיים מתישהו, אם הם רוצים חיים נורמליים. מצד שני, כדי לפתח את היישוב היהודי בחברון, כדי להקים את קריית ארבע, כדי להקים את מדינת ישראל, נדרש שיגעון קל. שיגעון שידע להתמודד עם כל השאלות הפרגמטיות והרציונליות,  אך בטלות בשישים מול האידיאולוגיה.

בית השלום. צילום: חזקי עזרא
בית השלום. צילום: חזקי עזרא

ובאידיאולוגיה הזאת חברון שווה הכל. בפסח, יש עשרות אלפים ששותפים להרגשה הזאת. המונים שבים לעיר האבות, מבקרים בה ותומכים בה. מחיר השהות שם שווה בעיניהם של רבים. לא צריך להיות דתי כדי להזדהות עם התחושה, אלא בעל ראייה היסטורית בסיסית כלשהי. אך העיר הזו רוויה באמוציות משני צדי הH, כפי שכינו אותו הסכמי וואי (על פי הסכמי וואי חברון חולקה לשני חלקים, כאשר היישוב היהודי בחברון חולש על 3% מהעיר בלבד). אפשר להתמקד בתחושות העזות של הפלסטינים שמציאות החיים המורכבת בחברון עודדו אותם לעבור לצד השני של הגדר, ואפשר להתמודד עם מחיר השלום. את זה, בארגון שוברים שתיקה מסרבים לעשות. מסרבים להכיר בעובדה שבסופו של דבר הגבלת חופש התנועה בעיר נועד לעצור מקרים כמו אלו שקרו… בערב החג.

לא צריך להיות גיבור גדול כמו הדסה מזרחי כדי להבין שהמציאות בחברון מורכבת יותר מאיזו מריבה בין שני ילדים על הצעצוע שנקרא עיר האבות, אבל בשביל לשבור שתיקה צריך לפשט את המציאות. לכן כשערביי חברון מיידים אבנים בכבישים, המתנחלים אשמים בכך שהצבא סוגר את הכבישים. כשחנויות שימשו קרקע פורייה להכנת אמצעי חבלה, המתנחלים מואשמים בכך שהצבא מפנה את החנויות. כשערבים מוכרים בית ליהודים, זה פסול, כי לזכות הקניין אין שום ערך, רק לזכויות הערבים.

 

קצת על הרב סיימונס

כשהייתי ילד קטן, אני זוכר שישבתי לצד אבי בבית הכנסת 'חסדי אבות', שאז שכן במרכז הקהילתי של קרית ארבע. אני חושב שזה היה בחג כלשהו, נראה לי סוכות, אבל אולי זה היה בתחילת השנה. אבא שלי שאל אותי לאיזה בית כנסת ארצה ללכת כשאהיה גדול. "אני ארצה ללכת לכל מקום שתהיה בו", אמרתי לו בתמימות של ילדים.
מאז, המניין עבר לחדר בתוך ישיבת ניר, המרכז הקהילתי פתח לעצמו מתנ"ס ראוי, אבל את המניין ממשיך להוביל איש אחד ביד רמה. הרב סיימונס. הרב סיימונס לבוש חליפה תמיד, אדם בריטי, רגוע, עניו. מדי חג הוא פורש על הדוכן, לצד עלוני השבת חוברות מושקעות שמסבירות את עניין החג עם הומור באופן שמצליח להגדיר הומור בריטי מהו.

מתישהו, במסע הרוחני שלי הפסקתי ללכת ל'חסדי אבות' בערבי שבתות, והתחלתי ללכת למערת המכפלה במקום, בלי אבא שלי. סגנון התפילה התאים לי יותר. ל'חסדי אבות' הלכתי לעיתים רחוקות מאוד.

בערב החג, שוב קולות האמבולנס המוכרים חזרו. כבר שמעתי אותם פעם, בערב שבת נוראי אחד, מבשרים את קולות המוות של חבר קרוב. מאז קולות אמבולנסים שמהדהדים בגבעות חברון תמיד בישרו עבורי רעות. תמיד הייתי ממהר לבדוק בחדשות מה קרה, אם קרה, למי קרה. והפעם לא הייתה שונה במיוחד.
"פיגוע ירי בכביש 35, מצפון לקריית ארבע. פצוע אנוש 1 ופצועה במצב קשה". בהמשך הפצוע אנוש הפך לנרצח, אך הזהות נותרה עלומה.

"לאיזה בית כנסת אתה הולך הערב?", שאל אותי אבא, דקות לפני כניסת החג. "נראה לי אבוא איתך", אומר כשההבטחה הילדותית שלי עדיין בראשי, מהבהבת בכל פעם שאני מבכר את מערת המכפלה על פני מניין בעלי הבתים של הרב סיימונס. איחרתי מאוד, כך שלא שמעתי את דרשת הרב לפני ערבית, אך כשיצאתי מבית הכנסת חלפתי על פניו ולחיצת ידו הייתה שונה במקצת מהרגיל. אבא אמר שהדרשה שלו הייתה משונה "הוא לא זכר את הנקודות, הוא לא היה מרוכז. נראה היה שמשהו יושב עליו".

זה עוד סיפור. על עוד פיגוע. סיפור על זוג שרצה לנסוע להורים שלה לליל הסדר. סיפור על זוג שרצה לנסוע להורים שלה לליל הסדר ונעצר באיבו. זה סיפור על ילד שיגדל להיות יתום, על אשה שהפכה לאלמנה. זה סיפור על רב שסירב להיכנע לטרור, ניסה להעמיד פנים עבור הציבור שלו.

ילד בן 8 אומר קדיש.
ילד בן 8 אומר קדיש. צילום: שלומי כהן, כיכר השבת

ולחשוב שהם היו אמורים להצטרף למנין בערב החג…

בערב השבת, אחרי שחזרתי ממערת המכפלה, שאלתי את אבי אם הרב סיימונס הגיע לבית הכנסת. "כן, גם הנכד שלו הגיע. הוא אמר קדיש".

ילד בן 8 אומר קדיש, מישהו באמת רוצה לומר שהבעיה בחברון היא בית שקנו מתנחלים?

 

קצת על השמאל

יום אחרי שהקטן אמר קדיש על אביו, נסעו מספר חברי כנסת מהשמאל למוקעטה ברמאללה. אפשר היה לכתוב כאן על כך שהשמאל חותר תחת ריבונות המדינה, אבל זה כבר ככה לפחות מאז שנות ה-80', אז החלו "לדבר עם האויב" אש"ף, נגד החוק. הבעיה היא שהם מעוותים את המציאות פעם אחר פעם.

"הימין הקיצוני בישראל הוא האחרון שיכול להטיף לנו מוסר, זה אותו ימין שיושב, אוכל ושותה בממשלת נתניהו ועושה את הכל כדי לחבל בתהליך השלום. נמאס לנו מההתנהלות הזאת, הימין מונע מאיתנו להגיע להסכם", צוטט בר בהודעה שהוציא לעיתונות. הימין הקיצוני אוכל ושותה בממשלת נתניהו, השמאל הולך ותומך במשלח רוצחים. הימים מונע מאיתנו להגיע להסכם, אך השמאל נותן לגיטימציה לארגוני טרור כבר משנות ה-80'.

זנדברג כתבה בדף הפייסבוק שלה את המילים הללו: "הפעם אנחנו הרבה יותר ספקנים ומודאגים, וזה בלשון המעטה. אם מטרת המשא ומתן היא לא להגיע לתוצאה סופית אלא להשאיר את ממשלת הימין על כנה – אז אין לנו צורך בו. נתרכז בהחלפת הממשלה וכינון פרטנר ישראלי טוב יותר". האם יכול להיות שמחלחלת לראשה ההבנה שהפלסטינים מנסים להמשיך את המגעים עם ישראל ולו לשם מטרה אחת – להמשיך את המגעים עם ישראל? האם יכול להיות שסוף סוף יש מישהו בשמאל שמבין שהפלסטינים מנסים להשיג את כל התמורה מישראל בלי להשיב דבר מה בחזרה? הרי זו המשמעות של שטחים תמורת שלום, אנחנו נותנים תמורה ממשית וכחלופה זוכים לשקט. אלא שהסיפא של זנדברג מאפילה על הרישא של הדברים. "נתרכז בהחלפת הממשלה וכינון פרטנר ישראלי טוב יותר", היא אומרת ומפספסת שוב את הנקודה המהותית – לא משנה אם זה רבין, לא משנה אם זה ברק, אם זה שרון, אם זו לבני, אם זה אולמרט, או אפילו נתניהו. המטרה הפלסטינית אינה הסכם שלום, אלא נסיגה חד-צדדית של ישראל. ביום שיחליף את נתניהו שלטון שמאל, לא יימצא פרטנר ישראלי טוב יותר, אלא ממשלה מתרפסת וחלשה יותר, שעלולה להביא להצלחת הפלסטינים בהקמת מדינה באמצעות נסיגה חד צדדית ישראלית. זה בדיוק מה שמחפשים הפלסטינים להשיג בפניותיהם לאו"ם, כפי שחשף בן-דרור ימיני.

 

קצת על העיקרון הפלסטיני

אני היחיד שמביט בהתנהגות של פוטין ורוסיה וחושש מהעתקת התקדים אל פלסטין? הרי ביום שתקום מדינה פלסטינית, ידרשו ערביי ישראל(שכבר דורשים) הכרה בזכותם שלהם להגדרה עצמית, ואז ראש הרשות הפלסטינית, שכבר חש כי הוא דואג לעמו שלו(בדרישתו את שחרור האסירים הישראלים) יציע לקיים משאל עם בקרב האוכלוסייה הערבית, על מנת שאלו יבקשו להתנתק מישראל לטובת פלסטין. בניגוד לטענות הימין על כך שהערבים יעדיפו לגור במדינת ישראל תמיד, כל עוד זו לא תבהיר כי הם אזרחיה שלה ולעולם לא תקום מדינה פלסטינית, הם תמיד ידרשו הכרה בלאומיות שלהם.

קצת על כחלון וליברמן

בשבוע שעבר טענתי כאן שהמותגים "ליכוד" ו"נתניהו" חזקים מספיק ועמידים בפני כל יומרה פוליטית להחליפם, אז השבוע הגיעה הצעה פוליטית חדשה ומפתה – ליברמן את כחלון. אחד יעמוד בחזית המדינית, השני בחזית החברתית. המפלגה הדמיונית הזאת גורפת למעלה מ-20 מנדטים ומורידה את הליכוד מתחתם. כמובן, מדובר יהיה במפלגת ימין מובהקת, שכמו המודל של בנט, יהיה תעתיק של מפלגת הליכוד, או קדימה. לבני תוכל לשמש כעלה תאנה, אך חיבור בין ליברמן וכחלון היא חיבור בין שני יוצאי ליכוד שכל אחד מהם, בתורו, שיחק עם 'הימין הקיצוני'(ליברמן היה פעיל כ"ך, כחלון נעזר רבות בתנועתו של פייגלין להתקדם בשורות הליכוד). אני חושב שכחלון יפתיע ויישאר בליכוד בסופו של דבר.

 

קצת על ש"ס

הרב שלום כהן. מבזה את הרבנות, מרחיק את השלום ומתהדר בכהונה (צילום: מאיר אלפסי, כיכר השבת)
הרב שלום כהן. מבזה את הרבנות, מרחיק את השלום ומתהדר בכהונה (צילום: מאיר אלפסי, כיכר השבת)

השבוע מינה אריה דרעי את הרב שלום כהן לראש מועצת חכמי התורה. ברכותיי, דרעי העניק לש"ס גט כריתות מעם ישראל. אז כן, באינטרס המיידי שלו – של ההשתלטות על ש"ס, זה בהחלט משתלם. בטווח הארוך, לרב כהן אין את הסמכות התורנית שהייתה לרב עובדיה ע"ה, אלא רק את ההתבטאויות המופרכות להתהדר בהן, וראוי שאנשי הבית היהודי יצטטו אותו בפני קהל המצביעים בבחירות הבאות, כשהם ינסו להשיג אחיזה גם בקולות המצביעים המזרחיים.

 

קצת על ליברפול

ביום ראשון האחרון ראיתי את המשחק של ליברפול נגד סיטי. אני אוהד את הקבוצה כבר שלוש עשרה שנה, אבל רק ההצלחה של העונה הופכת את זה למשהו אחר. הרגשות מזכירים את התחושות משנה שעברה, הצלחה של אחרי שנים רבות. המשחק היה מצוין, ליברפול פתחה טוב והובילה ביתרון של שני שערים. אחרי המחצית סיטי חזרה, 2-2, האליפות הנכספת החלה להתרחק, ואז איכשהו הגיע השער המכריע. לטובת ליברפול. הפנים של הקפטן, סטיבן ג'רארד, אמרו הכל. על האיש הזה מישהו חייב לעשות סרט.

קצת על ג'ובס

"איך אני דוחפת את עצמי לעשות את כל זה?", היא שאלה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, כשהיא תהתה איך תתמודד עם כל האתגרים שניצבים לפניה. לימודים, עבודה דורשת, זוגיות. "אני לא מצליחה לדחוף את עצמי להפסיק להיות בפייסבוק, לראות סרטים", כמו חברה טובה, היא כנראה לא ציפתה לתשובה, אך אני בכל זאת ניסיתי למצוא אחת שתספק גם אותי. הרי זה תמיד קורה לי, פייסבוק, פיפ"א, איזו סדרה טובה פחות או יותר, יציאה עם חברים. עבודה, לימודים, כתיבה, כולם נדחקים הצידה, והם כולם בחירה שלי ודברים שאני אוהב לעשות.

היופי עם חג הפסח הוא שהוא אידאה ממשית בפני עצמו. כפי שתיאר אפלטון, או אולי היה זה סוקרטס, ישנן אידאות מוחלטות שמהן העולם מעתיק בפועל – וזה אף פעם לא יוצא כמו האידאה עצמה, אך כשאנו רואים את זה, אנחנו יודעים לזהות את זה. אולי זה בעצם מה שהמלאכים משכיחים מאיתנו רגע לפני שאנו נולדים. האידאה של פסח היא אידאת החרות. כמו שליל הסדר מיועד כולו לשאול "למה?", כך החג נועד לשאול אותנו למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים.

במהלך החג לקחתי כפרויקט לקרוא את הביוגרפיה של אחד האנשים החופשיים ביותר ששמעתי עליהם. רוח חופשית שאינה נכנעת למוסכמות, אדם שהיווה חיבור אמיתי בין עולם הרוח ועולם הטכנולוגיה, איש שהביא כמה וכמה מהפכות טכנולוגיות בעצמו. סטיב ג'ובס היה דמות מורכבת. כאדם מאומץ, הוא נע בין חדרת נטישה ובין תחושת עצמאות גדולה. כאדם, הוא נטה להיות גס רוח, לעלוב בעובדים איתו על מנת לדחוק בהם לעבוד קשה יותר. הוא היה פרפקציוניסט, שליטתו על עצמו הייתה כמעט מוחלטת, והמרכיב הדומיננטי ביותר באישיותו היא שדה עיוות המציאות, מה שלעיתים הצליח ולעיתים היה ניסיון כושל לדרבן את העובדים שלו לעשות את הבלתי-אפשרי.

מה שמייחד את ג'ובס, לדעתי, הוא המוכנות התמידית לעבוד, גם אם כרוך בזה פירוק ואיפוס ממש של כל מה שנעשה עד כה, להתחיל מחדש עד שהגיע לתוצאה המיוחלת. עבורי, התחלה מחדש היא אסון של ממש. קשה עד בלתי אפשרי להתחיל מחדש. עבורו אין בלתי אפשרי, כי הוא מסוגל באמת ובתמים לעוות את המציאות כפי רצונו.

אני לא בטוח איך לעבוד יותר טוב, איך להשקיע את הזמן באמת במה שחשוב לנו, אני רק יודע שאם אוהבים משהו באמת לא מזניחים אותו לטובת צורך מיידי. אולי בעצם זה העניין, ג'ובס אהב מוצרים, מההתחלה ועד הסוף. הוא רצה לשלוט על כל התוכן והחומרה והתכניות שלהם, כולל העיצוב שלהם ואיך שהם נראו. הוא היה אביהם הגאה של אפל, המקינטוש, האיי-מק, האיייטיונס, האייפוד, האייפון והאייפד, וזה בלי להזכיר את תפקידו בסרטי פיקסאר. בכולם הוא השקיע את כל כולו, משהו שנראה למרביתנו בלתי אפשרי כמעט.

אבל אולי בעצם זה אנטי-פרגמטיזם אמיתי, המוכנות להשקיע במשהו עד הסוף. בסופו של דבר, ההתמסרות הזו, היא אהבה. המוכנות להקדיש את עצמך להצלחת משהו, יום ולילה, בחולי ובבריאות, בטוב וברע, להתעלות מעל לרצון מיידי בשביל הצורך הכולל. אם חופש ללא גבולות הוא זה שמסיח את דעתנו מלעשות את מה שחשוב לנו, החרות היא הבחירה התמידית לעשות את מה שאנחנו כמהים לעשות עד כדי צורך.

הצורך הזה נובע מהתשובה של כל אחד ואחד לשאלה "למה". למה בחרת ללמוד את מה שבחרת ללמוד, למה אתה אוהב לנגן, לכתוב, לשיר, לרקוד, לצייר, לפסל, לחקור, לקרוא, לצלם, לצאת, לרוץ, או בעצם: "למה את/ה חיי/ה איך שאתה חי?".

 

קצת על מעליות

לְכָל דָּבָר יֵשׁ הַתְחָלָה

פְּעָמִים רִאשׁוֹנוֹת

אוֹ נְגִיעָה קֹלָהּ

בטעימות קְטַנּוֹת.

 

אָז יָשַׁבְנוּ בְּמַדְרֵגוֹת

עָלֵינוּ במעליות

צחקנו קַלּוּת

ונדלקו הָאוֹרוֹת.

 

וְשׁוּב עוֹלִים לְמַעְלָה

נְשִׁימָה עמוקה

לְאַט לְאַט אֲבָל גַּם מַהֵר

פִּתְאוֹם דְּבָרִים מְקַבְּלִים נוֹפֵך אַחֵר

חָבֵר

 

הַכֹּל צִבְעוֹנִי הַכֹּל זֶה אֲנִי

צַד חָדָשׁ שֶׁלּא הַכְּרֵתִי בִּי

צַד חָדָשׁ שֶׁלּא הָיָה שָׁם קוֹדֵם

צַעַד קָטָן שֶׁעוֹד יוֹתִיר פֹּה חוֹתָם.

 

הַכֹּל צִבְעוֹנִי הַכֹּל כְּבָר יֵשׁ לִי

תְּכוּנָה חֲדָשָׁה שְׂרָק קָנִיתִי

תְּכוּנָה חֲדָשָׁה וְזֶה אמיתי

 

עוֹד רֶגַע קֵל וָאֶרְאֶה אוֹתָך

אִתִּי.

 

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “קצת על הרבה – מוצ"ש חוה"מ פסח

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש קְדֹשִׁים | קצת על הרבה

  2. פינגבאק: קצת על אבו מאג'ד | חשבון נפש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s